$
פנאי

כלכליסט מציג: תפריט אישי לחג

חברי המערכת משתפים אתכם בספרים, בסרטים, בהצגות ובמוזיקה שהשפיעו עליהם. מקלאסיקה קולנועית ועד ג'אז צועני

כתבי כלכליסט 12:5705.06.11

לקראת שבועות חברי מערכת "כלכליסט" - כתבים, עורכים וגרפיקאים - מתארחים בעמודי התרבות של העיתון. כאן הם חושפים צד אחר, שלא תמיד בא לידי ביטוי בעבודתם השוטפת, ומספרים על מפגש עם יצירות תרבות שהפכו לחלק מהדנ"א שלהם.

 

הפסיפס התרבותי שנוצר כאן משקף מגוון ז'אנרים ומשלב נוסטלגיה וחדשנות, מרכז ושוליים. הוא ממחיש עד כמה ספר יכול לעצב תפיסת עולם, כיצד סרט מסוגל להשפיע על כיוון בחיים ואיך קלאסיקה מהמאה ה־19 רלבנטית גם במאה ה־21.

 

שיץ / חנוך לוין

עמית יריב, כתב יין ואלכוהול

בשנת 1990, ואני אז חובב תיאטרון צעיר (מאוד) ונלהב (להפליא), צפיתי בצוותא בהפקה של המחזה "שיץ" מאת חנוך לוין. את חיי כחובב תיאטרון אני מחלק מאז לתקופה שעד "שיץ" וזו שאחרי "שיץ".

היה שם משהו שלא חוויתי מאז בתיאטרון. אולי בזכות הרכב השחקנים המופתי (אבנר חזקיהו, זהרירה חריפאי, תחיה דנון ויצחק חזקיה), אולי בשל התפאורה הקברטית של מסך אדום וציורים (רוני תורן), ואולי זאת המוזיקה המדהימה (שוש ריזמן); ובלי ספק בזכות הטקסט של לוין, שבו נתקלתי לראשונה אז וקטעים ממנו אני זוכר על פה עד היום.

 

"שיץ" בגרסת 2011. הטקסט הזכור של לוין "שיץ" בגרסת 2011. הטקסט הזכור של לוין

 

בימים אלה עולה בקאמרי הפקה חדשה של "שיץ" עם צוות שחקנים מצוין, גם אם שונה לחלוטין באופיו מזה שאני ראיתי (רמי ברוך, אסתי קוסוביצקי, עירית קפלן ואלון דהן). ההפקה הזאת מוצלחת ושונה לחלוטין. לא עם כל הבחירות של הבמאי הסכמתי, ובחלק מהמקרים הקיצוצים שעשה בטקסט לא היו לטעמי, אבל ככה זה, כנראה, עם זיכרונות ישנים: הם לא מתעדכנים עם הזמן.

 

איה פלוטו / לאה גולדברג

שאול אמסטרדמסקי, ראש מערכת החדשות

כשהייתי ילד הקשר היחיד שלי ללאה גולדברג היה דרך "פזמון ליקינתון". לימים, גיליתי את יכולתה הבלתי נתפסת לאסוף את המילים הנכונות מכל רחבי השפה ולהחדיר אותן, בסדר הנכון, עמוק אל תוך חדרי הלב. כשבני אלון נולד קנתה לו אמא שלו את "איה פלוטו", ספר ילדים שלא היה נחלת ילדותי. היום, אחרי שקראנו בו שוב, ושוב, ושוב - ואז עוד קצת - אני כבר לא בטוח מי אוהב אותו יותר: הוא, או אני.

 

גם אלון, אני בטוח, יחשוב יום אחד שאמנם יש לו הכל - מרק ועצם - אבל, שבעצם, נמאס לו לשבת כך לבדו. והוא יתיר את החבל, וירוץ בדרך ובשדות. גם הוא יפגוש בצפרדע וגם הוא יקפוץ למים. ועם קצת אופטימיות, גם הוא יבין, לבסוף, שצריך לעבור את כל התלאות והדרכים, רק בשביל לחזור בחזרה למקום שעזבת, כי שם ביתך.

 

איה פלוטו איה פלוטו כריכת הספר

וול סטריט

גולן פרידנפלד, סגן עורכת כלכליסט

כורסת העור החומה, הסיגר ומסכי הבורסה הפתוחים על שולחנו של גורדון גקו הדליקו אותי מהרגע הראשון. במשך 125 הדקות שבהן הוקרנה יצירת המופת של אוליבר סטון, שמרה הלסת שלי על מרחק קבוע מהרצפה. לראשונה בחיי קיבלתי הצצה למכניזם המתוחכם, הלא שגרתי והערמומי של וול סטריט. במחי כמה טלפונים, עבודה יסודית ומחשבה יצירתית אפשר לעשות הרבה מאוד כסף; ובניגוד לחינוך שקיבלתי בבית, גקו אמר שתאוות בצע אינה דבר רע. כשאתה בן 13 גקו נשמע הרבה יותר משכנע מההורים. הפעולה הבאה שלי היתה שבירת קופת הדן חסכן ורכישה ראשונה של המניה הלוהטת "אופנת ברוך" בבורסה של תל אביב. זו נראתה לי השקעה נהדרת כי המניה עלתה, בכל יום לפני שרכשתיה, בכ־10% לפחות. המרחק ביני ובין הכורסה החומה של גקו נראה לי קצר מתמיד, ואופנת ברוך נראתה כמו הפתרון המהיר להגיע לשם. זה הסתיים בהפסד של 70% מההשקעה, אבל לפחות למדתי שתאוות בצע אינה דבר כל כך טוב. אפילו אם גקו אומר.

 

תש"ח / יורם קניוק

איתי שמושקוביץ', עורך מדור טכנולוגי

יורם קניוק ניסה לעשות סדר בזיכרונותיו ממלחמת העצמאות, והתוצאה היא ספר שנקרא בקטעים מסוימים כמו דו"ח ענייני או תקציר עובדתי. הוא שופך על הדף רצף של אירועים מדהימים ומזוויעים, ולא מתעכב לפרט מה בדיוק קרה, גם מפני שהוא עצמו לא בטוח שהזיכרון נכון.

 

עבורי מדובר בקריאה ראשונה של קניוק. בעקבות הסדרה "נבלות" והמלצה חמה של אשתי, התחלתי לקרוא את הספר החדש ולא יכולתי לעצור.

 

חבר קרוב שנהרג מהכדור האחרון שנורה בקרב; מוות נורא של חייל שלחם לצד קניוק, אבל נשאר אלמוני; וקרבות אבודים שבשנייה של מזל או צירוף מקרים הפכו לניצחון גדול - הכל מתואר בתמציתיות יבשושית, בכמה משפטים בודדים, בלי רגע לעצור ולבכות או להבין מה קורה. אין זמן, צריך לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, אל הקרב הבא.

 

וזה בדיוק סוד הקסם של הספר. התיאורים החסכניים של הזוועות ממחישים את עוצמתם ואת רצף האירועים שעבר קניוק הצעיר במלחמה, דרך העיניים שלו. כמו במאי שלא מראה את הרגעים הכי מותחים בסרט, קניוק לא מרבה בתיאורים פלסטיים ומשאיר לקורא להשלים את התמונה לבד.

 

הבורגנים

תמר וילרפורט, עורכת וכתבת פנאי

השנה שנת 2000, והחברים שלי מתחתנים. כולם סטודנטים וצעירים, שגרים בדירות בגודל קופסת נעליים ולוקחים בקופסאות פלסטיק אוכל מאמא. הבורגנים היא הסדרה הכי מדוברת. כוכבי החמישייה הקאמרית כבר נשואים, אבל בוגדים; הם לא אוהבים אחד את השני, אבל גם לא יכולים בלי החברויות.

 

אני אוספת בקלטות וידיאו את כל פרקי הסדרה, מתעצבנת שיש נשים בעולם כמו נינה (קרן מור). ובכל זאת, רק שלא אהיה דליה (שרית וינו אלעד). באוטו שומעת את דיסק האוסף, שמתחיל ב"Ne Me Quitte Pas" ומסתיים עם "לא קלה דרכנו", ואולי להפך. כמו הרבה (מדי) דברים טובים בטלוויזיה, גם הבורגנים לא ידעה לפרוש בשיא, וירדה מהמרקע ב־2004, אחרי שלוש עונות, כשכבר לא יכולנו עם המצוקות הכספיות והמשברים האישיים.

 

2006. בטיסה מניו יורק לישראל ואני בהיריון, לילדה שיושבת קדימה קוראים יסעור. מעלה נשכחות. בטרפת ההורמונים, פתאום זה נשמע לי שם הגיוני, אפילו יפה לילדה. אני רוצה לקרוא לבת שבבטן תבור. זהו כנראה משהו שלקחתי מהבורגנים: במערך הלוחם שנקרא "משפחה בורגנית בישראל", הילדים משמשים כמגן האנושי.

 

"הבורגנים". מצוקות ומשברים אישיים "הבורגנים". מצוקות ומשברים אישיים

 

ג'ורגי'ה (Four Friends)

שמעון בן רון, עורך במדור השוק

בתחילת שנות השמונים אמריקה היתה עדיין רחוקה ונערצת - לפחות בעיני לא מעט צרכני תרבות שהתבגרו בישראל. טרם היות האינטרנט, הטלוויזיה הרב־ערוצית והקפיטליזם הדורסני המיובא, עצם המילה "אמריקה" הילך קסם. אז גם הגיע הסרט הנפלא הזה, "Four friends", המספר על שלושה צעירים המאוהבים בנערה אחת, ג'ורג'יה, בשנות השישים הסוערות בארצות הברית.

 

כל דמות משקפת פן אחר של חברת ההגירה האמריקאית (כן, יש גם יהודי), והסרט מפליא לשזור את אירועי התקופה - כמו הנחיתה על הירח - בתהליך התבגרותם של הגיבורים, שנטוע בהוויית השלום והאהבה של דור הבייבי־בום. מומלץ למי שמחפש סרט רגיש ומעמיק של אחד מטובי הבמאים האמריקאים, ארתור פן ("בוני וקלייד"), שמביט עם התסריטאי סטיב טסיץ' באהבה על העשור המרתק ההוא. אותו עשור שבו, לפחות לפי שיר מסרט אחר ("התפשטות" של מילוש פורמן), אפילו לסוסים היו כנפיים.

 

האיחוד של תמוז

יעל וינר, עורכת חלק 4

קיץ 1983. מלחמת לבנון המטופשת נמשכת. ישנה הקלישאה שאומרת שהצבא נלחם ובשינקין שותים אספרסו. אני לא הייתי בשינקין. ההרגשה היא שהמלחמה קרובה לבית, כל יום נהרגים אנשים וביניהם גם כאלה שאני מכירה, מהצופים, מבית הספר.

 

ועדיין חופש גדול. סופשבוע, ואנחנו נוסעים לבועת ההופעות, לצמח. שם, במקום שהריח כמו רוח נעורים, כמעט עשור לפני השיר ההוא של נירוונה, ראיתי את ההופעה שגרמה לי להתאהב בדיסטורשן ובסולו תופים - מופע האיחוד של תמוז.

 

להקת תמוז. הופעת האיחוד היתה חוויה שקשה להסביר במילים להקת תמוז. הופעת האיחוד היתה חוויה שקשה להסביר במילים

 

תמוז היא להקת הרוק הטובה ביותר שהיתה בישראל. נקודה! ב־1975 הקליטה קבוצת אנשים מוכשרים בטירוף - שלום חנוך, מאיר אריאל, אריאל זילבר, איתן גדרון, מאיר ישראל ויהודה עדר - אלבום מושלם: "סוף עונת התפוזים". שנה מאוחר יותר הלהקה התפרקה.

 

מופע האיחוד ב־1983 היה הפעם היחידה שבה כל חברי הלהקה שבו וניגנו יחד על במה אחת. אחר כך מאיר אריאל מת. היו אמנם כמה מופעי איחוד לזכרו, אבל זה היה בערך כמו איחוד של הביטלס בלי לנון. לא הדבר האמיתי.

האלבום של תמוז מצוין, אבל לראות את הלהקה בהופעה זאת חוויה שקשה להסביר במילים, חוויה מכוננת.

בקיץ 1983, כמה עשרות קילומטרים מהמלחמה בלבנון, באותן שעות בודדות על הבמה, נתנה תמוז לעשרות האלפים על הדשא בדיוק את מה שהיינו צריכים - הזדמנות לשכוח. ודווקא בגלל זה אני זוכרת. ולא, לא, זה לא חולף.

 

Washed Out

אביעד לוי, עורך בדסק החדשות

לא ברור כיצד זה קרה, אבל כבר שנים שחג השבועות אינו מהווה סמל חקלאי כלשהו עבור ילדי העיר. לבד מהטנא והביקור אצל החברים של ההורים בקיבוץ, רוב החג הזה מוקדש למים. פעם היו אלה שקיות מלאות מים שנזרקו בשכונות, והיום כנראה אפשר להסתפק בביקור בים. עם גלידת שמנת, נו, כי חג עכשיו. דווקא בגלל זה נדמה כי אין זמן טוב יותר להתחיל לשקוע ביצירתו של המוזיקאי האמריקאי Washed Out.

 

הבחור הזה, ששמו האמיתי ארנסט גרין, נחשב לאחד ממובילי ז'אנר די חדש, שהחל מעבר לים לפני כשנה ונקרא Chillwave, אשר כשמו כן הוא: מעורר, אבל בגלים. המוזיקאים שבראו אותו מנסים למזג השפעות ממוזיקה אלקטרונית ישנה ודרים־פופ עם אסתטיקה של תמונות נוסטלגיות מצהיבות מנופש משפחתי בים, ועושים את זה לא רע בכלל.

 

Washed Out. אחד המקצוענים בז'אנר ה- Chillwave Washed Out. אחד המקצוענים בז'אנר ה- Chillwave

 

Washed Out נחשב לאחד המקצוענים בסיפור הזה, והוא אכן שוטף את המאזין בתחושת תנועה מימית בלתי פוסקת. בעוד כחודש יוצא אלבום הבכורה שלו, "Within and Without", בלייבל האגדי Sub Pop, ועולם האינדי כבר מוכן, בבגדי ים קטנים מדי ושמשיות וינטג' כמובן. אם גדלתם על ניו אורדר, קוקטו טויינס או אורביטל, אז בין עוגת גבינה לפשטידה, פנו מקום לגל גדול.

 

גבריאל פרייל

דרור קסטל, עורך לשון

פרייל הוא משורר ייחודי: נולד באסטוניה, למד בליטא, היגר לניו יורק, שם נשאר עד מותו, וכתב בעברית. קשה לי לחשוב על משורר שנגע בי כל כך ברמה האישית. ייחודו בעיניי הוא היעדר מה שמצוי בקרב סצנת השירה האופנתית. הוא לא וירטואוז, אין בו פאתוס. ההומור, כשקיים, דק מאוד. אבל הכי חשוב, יש לו את שתי התכונות היפות בעיניי למשורר: עדינות וצניעות. בעידן שבו הבוטות שולטת, טוב לחזור אחורה למשורר אחר. פרייל מציע לנו שירה שונה, רומנטית, אינטימית וחמה, את אחוות הבודדים:

"לא טוב לי היום בבית הקפה

זה השם הנרדף הידוע

למקלט הבודדים על יד ספל

הלוואי שתופרע שלוותי ואדם

שהחלים כבר מן

המדומה המחמיא הקטן

יביאני לעיר שכולה

פתרון ליופי מדויק" (מתוך "המקוֻוֶּה בבית הקפה").

 

קשה לי לזכור איך הגעתי אליו. אני זוכר שזה היה כשהגעתי להחלטה מודעת לקרוא שירה כדי לכתוב שירה. זו היתה החלטה קשה: רוב השירה מצדיקה את השם הרע שנוצר לה. אז איך מוצאים שירה טובה? דרך חיפוש סיזיפי בספריות, או דרך האנתולוגיות של זיסי סתווי, עוד דרך מצוינת למצוא משוררים שאוהבים. אכן, גם בז'אנרים מושמצים יש דרכים להגיע לאוצר.

 

שמש נצחית בראש צלול

אלון רייס, עורך המדורים

למדתי כבר לא לשאול אנשים חדשים אם הם אוהבים את "שמש נצחית בראש צלול", סרט המופת של מישל גונדרי מ־2004. לא פעם ולא פעמיים ויכוחים מרים סביב הסרט הזה כמעט ועלו לי בחברויות ארוכות שנים, ובסוף הבנתי שאת העצב המתוק שהסרט גורם לי אולי עדיף לשמור לעצמי, ולהפסיק לנסות לשווק אותו לסובבים (כלומר, עד שהחלטתי לכתוב על זה בעיתון).

 

מה לא שמעתי כבר עליו? שהוא ארוך, משעמם, פלצני או מטורף. שהוא מכבס רעיונות שנצפו כבר בעשרות ספרים וסרטים של מדע בדיוני. אבל מבחינתי לא מדובר בסרט מדע בדיוני, אלא בדרמה על יחסים שחוקרת שאלה מעניינת: אם זיכרון הופך כואב מדי, האם עדיף למחוק אותו ופשוט להתחיל מחדש?

 

סיפור האהבה של ג'ים קארי וקייט וינסלט והפספוס הגדול שלו תמיד מצליח לסחוט איזו דמעה, גם בפעם העשירית שצופים בו. ואם שנאתם את הסרט, פשוט תשכחו מזה.

 

שרלוק

אסף אביר, סגן עורך במוסף כלכליסט

אני מעריץ קנאי וטהרן של שרלוק הולמס. מעריץ מאז גיל חמש, כשאמא סיימה להקריא לי את "פיץ העכבר" ועברה, משום מה, ל"כלבם של בני בסקרוויל". בגיל עשר כבר הכרתי את כל הסיפורים בכל התרגומים ותחזקתי אוסף של מקטרות, כובעי ציד וערכות צעצוע "לבלש הצעיר". כנראה הבעתי את אהבתי בעוד דרכים כי עד היום זרים מזהים אותי ברחוב, כנראה מאיזו קייטנה מלפני 25 שנה, קוראים לי "שרלוק המלוק" ומחכים שאברח בבכי.

וכאמור, אני פונדמנטליסט. בעשרות סרטי שרלוק הולמס שראיתי בחנתי כל ציטוט ופריט בתפאורה. כעסתי על הולמסים שעישנו מקטרת עץ במקום מקטרת חרס, לבשו בגדים שאינם חליפה שחורה או דיברו מהר או לאט, בקול רם או נמוך מהקול שבו שרלוק הולמס, כך ידעתי, ב־א־מ־ת מדבר.

 

"שרלוק". עיבוד מדויק לדמות של קונן דויל "שרלוק". עיבוד מדויק לדמות של קונן דויל

וכפונדמנטליסט נצחי, אני מצהיר ש"שרלוק", העיבוד המודרני של הבי.בי.סי שממקם את הבלש הנודע במאה ה־21, הוא הוא הדבר האמיתי שחיכיתי לו. כן, אנשים שלא מבינים בשרלוק הולמס יטענו ששרלוק צעיר ומתולתל שמשתמש באייפון, כותב בלוג ובמקום לעשן מקטרת שם מדבקות ניקוטין לא יכול להיות הדבר האמיתי. בורים ועמי ארצות גם יטענו שפונדמנטליזם פירושו "היצמדות לכתבים המקוריים", וזה קצת עומד בסתירה לכך שמחבר הסיפורים ב"שרלוק" אינו קונן דויל אלא סטיבן מופאט, תסריטאי של סדרות מדע בדיוני ויוצר הסיטקום הבריטי מלפני עשור "זיווגים".

 

אבל "שרלוק" הוא העיבוד המדויק ביותר לדמותו המקורית של דויל. מדויק בכל מה שב־א־מ־ת חשוב בסיפורי שרלוק הולמס - מדויק בדמות הגיבור, בשחזור הנאמן של צורת החשיבה שלו ובקסם האישי הייחודי, הנוירוטי־יבשושי שמערבב קור וחמימות כמו שאמן שוקולד מערב בין מתוק ומלוח; מדויק גם ברוח הסיפורים, בקצב שלהם, באיך דבר מוביל לדבר, ובכל מה שבאמת אמור לקרות בהם.

 

שלושת פרקי העונה הראשונה של "שרלוק", ששודרו בשנה שעברה, הם הראשונים שבמקום לגשת לדמותו של דויל בידיים רועדות או לחלופין כאל זיכיון מסחרי בר הזניה, מביטים בעיניו של דויל ועושים את מה שהוא עשה, אז ב־1890. דויל מעולם לא כתב סיפורי בלש תקופתיים של אנגליה הוויקטוריאנית. כשסיפוריו פורסמו הם היו מודרניים, קצביים, משעשעים, מורטי עצבים - וסליחה על הסלנג, אבל זו המילה הקולעת ביותר גם מבחינת חקר הספרות - תותחיים. הם היו המותחן הכי תותחי של לפני 120 שנה. וכמו שקסמם של סיפורי המיתולוגיה שרד רק כיוון שבכל דור מספרים אותם מחדש, כך הדרך ליהנות מהקסם המקורי של הבלש היא לפגוש בו כפי שפגשו בו בני תקופתו: לראשונה.

 

כלבים / עידו בורנשטיין ושלמה פלסנר

גליה קהת, מעצבת גרפית

"כלבים", שכתבו בורנשטיין ופלסנר, מוצגת בתיאטרון תמונע. המחזה, שמשלב בין אירוויזיון, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אינטימיות ומאבק גברים, הוא ביקורת הומוריסטית עשירה ומרתקת על ההורמון הגברי והשפעתו על החברה. מצחיק עד דמעות, עם מינונים נכונים של שירה, ריקוד ומשחק, ושימוש מוצלח במיוחד באביזרים. לאחר ההצגה השתתפנו במפגש ודיון עם היוצרים ועם השחקנים, מה שהוסיף לחוויה. היה מצחיק ומעניין והשאיר אותי עם הרבה חומר למחשבה.

 

"כלבים" "כלבים" צילום: גדי דגון

 

מי הפליל את רוג'ר ראביט

מאיר אורבך, עורך וכתב הייטק

מיהרתי לראות את הסרט עם יציאתו לאקרנים, בשל אהבתי הגדולה לאנימציה ולרוברט זמקיס, שאחראי גם לסרטי "בחזרה לעתיד".

כשיצא "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ב־1988 הוא היה בבחינת מהפכה, בזכות השילוב המתקדם בין אנימציה ודמויות בשר ודם. הגיבור הוא רוג'ר הארנב, שהופלל על לא עוול בכפו ברצח של מרווין אקמי, הבעלים של טון־טאון, עיר שבה חיות כל הדמויות מהסרטים המצוירים. הסרט משלב בין סיפור אהבתם של רוג'ר ואשתו ג'סיקה; הניסיון להציל את טון־טאון מגלגלי המכבשים שיהפכו אותה לכביש מהיר; והבלש הקשוח אדי ואליאנט (בוב הוסקינס), ששונא דמויות מצוירות כי אחיו נהרג בטון־טאון, ולמרות זאת רוג'ר וג'סיקה רביט מפקידים בידיו את חייהם. בנוסף לרוג'ר המבולבל והמצחיק, ואליאנט וג'סיקה המדהימה, יש גם נבל: השופט דום - כריסטופר לויד הזכור כפרופסור מסרטי "חזרה לעתיד". מי שעדיין לא ראה את הסרט יכול להכניס אותו לדי.וי.די וליהנות מ־90 דקות שמשלבות כל מה שיפה בקולנוע - אנימציה, צחוק, פנטזיה וסוף טוב. 

 

מעוף העורב / אן־מרי מקדונלד

אמיר זיו, סגן עורכת כלכליסט

 

מעוף העורב מעוף העורב כריכת הספר

חתיכת ספר של קצוות. פסטורליה פרברית כל־אמריקאית, וברקע משבר הטילים בקובה וחרדה קיומית ממלחמה גרעינית. ילדות מוגנת לכאורה, וברקע רצח מזעזע ואלימות נסתרת. ילדה מבוהלת, שחיה עמוק בתוך עולמה הפנימי, הופכת 20 שנה אחר כך לכוכבת סטנד־אפ. פרשיות ריגול, נאצים במנוסה וערבי ברביקיו על הדשא של בסיס חיל האוויר. מתח אפל מרחף לכל אורך הקריאה, אבל אתה לא מניח את הספר מהיד לאו דווקא בגללו, אלא בזכות היכולת הפנומנלית של אן־מרי מקדונלד, הסופרת הקנדית, לצייר עולם כל כך כן של הגיבורה. מפחדי הילדות, דרך דילמות ההתבגרות והיחסים המורכבים עם ההורים, ועד הקשר הרומנטי החד־מיני בגיל 30 — 860 עמודים בלי אף מילה אחת מזויפת. מאז אהרון של דוד גרוסמן ב"ספר הדקדוק הפנימי" לא נכתב עוד גיבור צעיר שאתה כל כך מאמין לו. וגם גרוסמן לא הצליח לחזור על ההישג ההוא פעם נוספת. ספר מופת שחמק מתחת לרדאר של רבים מהמבקרים והקוראים - אולי בגלל אורכו - ושש שנים אחרי שיצא לאור בעברית זו הזדמנות מצוינת לגאול אותו משכחה.

 

אקס מן - ההתחלה

רעות מרים כהן, עורכת באתר

קשה להיות עם נבחר. הידיעה שאתה טוב יותר משאר העולם אמורה לנחם, אך בתור מיעוט, העולם המבועת יעדיף תמיד להתייחס אליך כאל איום וכאל סכנה. האם לנסות לשכנע את כולם בלגיטימיות של קיומך או שמא להתבדל, או אפילו להילחם? לפעמים נדמה שלא מעט ישראלים מתחבטים בשאלה הזאת.

גם המוטנטים בסדרת "אקס מן", בני אדם שנולדו עם שיפורים גנטיים המקנים להם כוחות מיוחדים, מתחבטים בשאלה הזאת. בסרט החדש בסדרה - שמתרחש בתקופת משבר הטילים בקובה של שנות השישים, זמן רב לפני ההתרחשויות בסרטים הקודמים - מתחבטים המוטנטים הצעירים ומנהיגיהם בדיוק באותה שאלה. כמו כן, הם מתמודדים עם זיכרונות השואה, שחלקם חוו על בשרם. תוסיפו לכך את העובדה שהסרט עשוי בצורה נפלאה: הבימוי, המשחק והתלבושות; את העובדה שחלקים רבים בו נראים כמו גרסה משופרת־כוחות של "ממזרים חסרי כבוד"; את העלילה המרתקת שלא רק חובבי קומיקס יכולים להזדהות איתה; ואת העובדה שבתפקיד הנבלים משחקים ג'נוארי ג'ונס וקווין בייקון - ותקבלו סרט קומיקס שהוא יותר מסתם להיט קיץ ומתמודד ראוי לתואר אדפטציית הקומיקס (לפחות של מארוול) הטובה ביותר שנראתה על האקרנים.

 

"אקס מן - ההתחלה". יותר מסתם סרט קיץ "אקס מן - ההתחלה". יותר מסתם סרט קיץ

 

פסי גירש

לרה רוטר, כתבת אופנה

אנשים קטועי ידיים, דומים לפסלים, ניבטים מהצילומים של גירש. במרחבי נופים נקיים, בשחור ולבן, מביטות הדמויות בחוסר אונים שנובע מתנוחתם וכבילתם כך בפריים. הדיוק ניכר בכל, החל מההצבה של כל פרט ופרט, ועד פיתוח והדפס התצלומים לגוון המדויק. את גירש הכרתי אישית כתלמידתה בתיכון ויצ"ו צרפת. גירש, ממוצא גרמני, עבדה איתנו על פרפקציוניזם ולא עשתה הנחות. פרויקט הגמר שלי במגמת צילום הושפע במידה רבה ממנה. מתוקף המדיום, צילום משקף מציאות, אבל הדימויים בתצלומים האלה נדמים כמנותקים ממנה לחלוטין.

 

"אמא ותינוק" של הצלמת פסי גירש. עוצמה מתוקף המדיום "אמא ותינוק" של הצלמת פסי גירש. עוצמה מתוקף המדיום צילום: פסי גירש

 

הרשימה

רון גרנות, כתב חברה ומגזין

יש לכם חלומות ומשימות שטרם מימשתם? בלוג "הרשימה" (www.the-list.co.il) יעודד אתכם להעלות את רשימת המשימות שלכם ל־400 הימים הקרובים, ולקחת אחריות על החיים שלכם.

הבלוג - שכתוב בעברית, אנגלית, ערבית, רוסית ואפילו פרסית - תופס תאוצה ברשתות החברתיות. בינתיים, הועלו בו כמאה רשימות, אנשים מסייעים בו לאנשים אחרים ואפילו רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", שלח לבלוג מאמר על הגשמת חלומות.

 

עוזי נבון ומכרים

גיל קליאן, כתב שיווק וקמעונות

לפני כשנה סחב אותי חבר טוב להופעה בקומפורט 13, אי שם בין המוסכים בפלורנטין. לא באמת ידעתי מי אמור להופיע שם, ונראה שאלמנט ההפתעה גרם לי להתאהב בעוזי נבון ומכרים. הלהקה היא החיאה מזויפת של הרכב שמעולם לא היה, בתמיכה של תאגיד לא קיים והיסטוריה מפוקפקת במיוחד. אפשר להגדיר אותם כמחווה לרוק הישראלי של שנות השישים והשבעים, ויהיו גם כאלה שיגדירו אותם כבדיחה לא מוצלחת.

 

עוזי נבון ומכרים הולכים עם הבדיחה הזאת עד הסוף - הם מקרינים בהופעות שלהם פרסומות לתאגיד "זך" (חברת־על המתמחה בתכשירי קרחת), ריטלין וסיגריות עגורן. הכל בעברית של יומני כרמל ובשחור לבן. הלהקה מונה 12 נגנים, ביניהם נגנים של כלי נשיפה, זמרות ליווי וזמר כריזמטי במיוחד (שמעמיד פנים שהוא עדיין בחיפה של שנות השישים). חברי הלהקה מציגים את עצמם בקאמבק, לאחר שהקריירה המוצלחת שלהם נגמרה באופן טראגי בשל הסתבכות תאגיד זך במוות של תינוקות הקשור איכשהו באזבסט.

 

עוזי נבון ומכרים. מחווה לרוק שנות השישים והשבעים עוזי נבון ומכרים. מחווה לרוק שנות השישים והשבעים צלם : רבקה שלום

 

גם אם מנקים את כל הפרודיות והמחוות שמקיפות את הלהקה, נשארים בסופו של דבר עם בסיס שבלעדיו כל זה לא יעבוד - מוזיקה מצוינת. מדובר בחבורה מדהימה של מוזיקאים, שכל חובב שבלול, אחרית הימים או החלונות הגבוהים ייהנה ממנה. הם יודעים להופיע, הם יודעים להצחיק, והם אפילו יודעים לעשות קטעי וידיאו מצוינים. בשוק המוזיקה של היום, נראה ששיווק טוב שווה לא מעט.

 

כל אנשי הנשיא

יואל אסתרון, מו"ל כלכליסט

בסוף הסרט "כל אנשי הנשיא" הבנתי שאני רוצה להיות עורך עיתון. ג'ייסון רוברדס שיחק את דמותו של בן ברדלי, העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט", שהוביל את העיתון באומץ ובנחישות בימי ווטרגייט. היתה לו מחווה שובת לב: כשהיה מרוצה מכותרת טובה היה מתופף באצבעותיו על השולחן. לימים פגשתי את ברדלי עצמו, ולמדתי באובססיביות את הביוגרפיה המרתקת שלו, וקראתי כל מה שמצאתי על הפרשה שעיצבה את העיתונות האמריקאית. ובכל זאת נדמה שמותר כבר להודות ששחקן קולנוע היה הראשון שצרב בעיתונאי צעיר את המודל לחיקוי ואת החלום.

 

שם הרוח / פטריק רותפס

הראל עילם, כתב במדור טכנולוגי

על "שם הרוח", ספרו הראשון של סופר צעיר בשם פטריק רותפס, שמעתי לפני כשנה דרך אתר של אחד מהקומיקס הפופולריים באינטרנט. זהו ספר פנטזיה, אבל הוא כל כך הרבה יותר מכך, ויטעו אלה שיוותרו עליו בטענה שהם "לא אוהבים ספרים עם דרקונים".

 

שם הרוח שם הרוח עטיפת הספר

גיבור הספר הוא קוותה, בן לשבט צוענים. הוא סקרן, אמיץ, כריזמטי ונלהב, ובעל צמא אדיר לסיפורים, מוזיקה וידע. בעולם נבער, גזעני וחשוך קוותה מנסה לשרוד, ומצליח להירשם לאוניברסיטה היוקרתית ביותר. לאחר ששרד ביערות ובשכונות העוני של עיר הבירה, הוא מגלה שהמקום המסוכן והאכזרי ביותר הוא דווקא עולמה של האקדמיה.

מעבר לסיפור, "שם הרוח" הוא דוגמה מצוינת לנרטיב של סיפור בתוך סיפור. כמו אגדות אלף לילה ולילה, הספר קופץ בין נקודות מבט. שנים לאחר שיצר לעצמו שם של גיבור, קוותה מביט לאחור ומספר את סיפורו האמיתי. הספר בוחן את השאלה - כיצד נולד גיבור?

 

קשה להתייחס ליצירת המופת של רותפס כאל ספר. הוא יותר קרוב לשירה. המילים, לפחות בשפת המקור (אנגלית), זורמות מהדף. כל אוהב ספר ימצא משהו לאהוב ב"שם הרוח", והחלק השני, שיצא לאחרונה, אפילו טוב יותר.

 

סיפור הפרברים

יסמין גיל, כתבת תעופה ותיירות

יש סרטים רומנטיים מהסרט הזה, אף על פי שהעלילה שלו היא עיבוד למחזה "רומיאו ויוליה". גם חברי הכנופיות לא מאיימים ומפחידים במיוחד, בשעה שהם מדלגים בריקוד בלט ברחובותיה של מנהטן. אלא ש"סיפור הפרברים" (West Side Story) בגרסתו הקולנועית הוא הרבה יותר מזה. זהו ראי, אחד המוצלחים לטעמי, של המדינה והרעיון שנקראים "אמריקה". האם היא אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? "כל עוד אתה נשאר בצד שלך", כמאמר השיר "אמריקה" מהסרט.

 

בין האסתטיקה הצילומית לפסקול הבלתי נשכח, הסרט מדבר על מהגרים מפורטו ריקו שמנסים להשתלב בניו יורק, מול מהגרים ותיקים, למשל מפולין, שכבר נקראים "ילידים". הוא רווי ריקודים ושירים, אבל בין החלום (להגיע לארץ חדשה) למציאות המרחק רב והסוף הטרגי בלתי נמנע.

 

מדובר באחד הסרטים המרגשים בתולדות הקולנוע (והתיאטרון. עלה קודם כמיוזיקל בברודוויי ובווסט אנד, ועדיין מוצג ברחבי העולם), שחוגג השנה יובל ליציאתו לאקרנים. ואולי אחד הסינמטקים בארץ ירים את הכפפה ויחגוג את היובל בהקרנה על המסך הגדול.

 

סווינג דה ז'יטאן. חגיגת ג'יפסי ג'אז סווינג דה ז'יטאן. חגיגת ג'יפסי ג'אז צילום: רונן גולדמן

 

סווינג דה ז'יטאן

מיכל פופובסקי, עורכת במדור עולם

חגיגת הג'יפסי־ג'אז של סווינג דה ז'יטאן היא מופע שאפשר ליהנות ממנו בבית קפה קטן, בבר הומה או באולם מעונב, תמיד יהיה שם אותו שילוב מנצח בין אנרגיה משמחת וקלילה לבין עומק מוזיקלי עשיר שאפשר לצלול לתוכו.

כבר ארבע שנים שיעקב חוטר, אורי בן צבי (גיטרות) ואורן שגיא (קונטרבס) חורשים את הארץ עם מופע סווינג צועני - סגנון מלא שמחת חיים, שהתפתח בצרפת בשנות השלושים בהנהגתו של גאון הגיטרה הצועני בעל שתי האצבעות, דג'נגו ריינהרט. הסווינג הצועני מתאפיין במלודיות ובמקצבים שיוצרים עושר מוזיקלי מרתק, אבל גם קליט ונינוח. שלושת הנגנים הם וירטואוזים שהשתלמו אצל משפחות צוענים באירופה. הם מבצעים בהופעה רפורטואר שכולל יצירות של ריינהרט והכנר סטפן גראפלי, לצד קטעים מקוריים. ההופעות אינסטרומנטליות בעיקרן, אבל לעתים קרובות כוללות שיתופי פעולה עם זמרים אורחים. באפריל יצא האלבום הראשון של ההרכב, "Muza", ובקרוב ייצא אלבום נוסף, שבו הם משתפים פעולה עם מיקי גבריאלוב.

 

אז בין אם מתחשק לכם לשבת לדרינק ולהניע את האגן או להקשיב לעומק לנגינה מורכבת וייחודית, צאו לערב של סווינג צועני בניחוח ישראלי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x