סכין יפנית

הבעת ההלם והתימהון קפאה על פניו של בוס טנאקה. היתה לו סיבה מוצדקת: שבריר שנייה קודם שלפה או־רן אישאי חרב סמוראים ארוכה, ובאבחה אחת שיספה את צווארו - עור, שרירים וחוליות - וניתקה אותו משאר הגוף, חד וחלק. הראש הכרות התגלגל לאורך השולחן, וכל נתז של דם על משטח המהגוני היה כמו נקודה: אל. תתעסקו. איתי.

הסצינה הזאת היא אחת הזכורות ביותר מתוך סרטו של קוונטין טרנטינו "קיל ביל". העלילה היא משנית לענייננו, אבל הסרט ערך לעולם היכרות מחודשת עם השחקנית הראשית האמיתית: הקטאנה, חרב הסמוראים המושלמת.

אקירה קיהארה מתבונן בלהבות שמולו בקפידה, ופוסע לאטו סביב הטאטארה, כבשן החימר הענק, שבוער כבר שעות - התחנה הראשונה בדרך הארוכה לחישול הקטאנה, שתימשך 12 חודשים. כשהלהבות מגיעות לגוון הרצוי, הוא מורה לפועלים לשפוך אל הכבשן חול שנכרה בחבל שימאנֵה, אזור הידוע באיכות עפרות הברזל שבו. במקביל, הפועלים שופכים אל תוך הכבשן פחם, המחדיר לברזל פחמן והופך אותו לפלדה האיכותית ביותר בחצי הכדור המזרחי.

את שלוש היממות הבאות מבלה אקירה כמעט ללא שינה, ממוקד בהתבוננות בגובהן ובצבען של הלהבות, המגיעות ל־1,300 מעלות, ובמתן הוראות לעובדים המגירים טונות של חומר אל הלהבות. כל טעות במינון הפחם הנמהל בברזל היא קריטית: יותר מדי פחם, והפלדה שתתקבל תהיה קשה מדי ותישבר. פחות מדי פחם, והחרב תהיה רכה וחלשה.

אקירה הוא מאחרוני ה"כבשנאים" - אותם מומחים יחידי סגולה, יפנים כולם, שמדברים עם האש ומפיקים מהטאטארה את חומר הגלם האופטימלי לייצור הקטאנה, חרב הסמוראים המושלמת. בתהליך שחלקים גדולים ממנו נשמרים בסודיות, הוא קורא את הלהבות כמו ספר הוראות, ופועל לפיהן בצורה מושלמת. "גם אם היה לי מדחום לא הייתי יודע מה לעשות בו", הוא מספר בחיוך לשירות PBS האמריקאי. "זו הדרך שהורישו לי אבותיי, ואני רואה בכך זכות קדושה להמשיך מסורת עתיקת יומין, שמוכיחה את עצמה דורות רבים".

אוסף חרבות יפניות צילום: עמית שעל

"כמו בכל אורחות חייהם, היפנים היו ועודם פנאטים גם, ובעיקר, בכל הנוגע לייצור החרבות", אומר פרופ' בן־עמי שילוני, מומחה לתרבות יפן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "החרב, מלבד היותה כלי הנשק העיקרי של הסמוראי, היא חפץ קדוש ביפן; לפי האמונה היפנית, החרב היא אחד משלושת סמלי השלטון שהעניקה אלת השמש לקיסר הראשון. כל אחד מקיסרי יפן מוכתר באמצעות העברת החרב המלכותית קוסאנאגי, שנשמרת במקדש אצוטה בעיר נגויה.

"מה שהוסיף נדבך נוסף של מיסטיות סביב הקטאנה הוא שתהליכי הייצור היו סודיים מאות שנים. איש מלבד חרשי החרבות לא היה רשאי לצפות בתהליך, וכל מאסטר של ייצור חרבות שמר בקנאות על סודותיו המקצועיים".

עדויות על ייצור חרבות ביפן ישנן כבר מהמאה השמינית לספירה; הרבה לפני עידן המלחמות הפנימיות ביפן חושלו החרבות בידי נזירים שנקראו יאמאבוּשי, והן שימשו לצורכי פולחן וטקסי דת. במאות ה־12–13 שמען של החרבות היפניות הגיע למרחקים, והן יוצאו לכל רחבי מזרח אסיה.

חד וחלק איך הם עשו את זה? חרשי החרבות של הסמוראים שלטו היטב ברזי הכנת החומר שממנו הוכנה החרב, וידעו לייצר חרב קשה וחדה שהיא גם סופגת אנרגיה וחסינה לשבר פרופ' דב שרמן, תגובה אחת לכתבה המלאה 

"בעמקים ועל גדות נהרות ביפן היו עפרות ברזל באיכויות נדירות", מסביר שילוני, "ומהן הפיקו פלדה מבוקשת ביותר. לכך יש להוסיף את עבודת הנמלים הסיזיפית, שרק יפני מסוגל לעמוד בה: חישול הפלדה, הריקוע המוקפד בשלמות אובססיבית וקיפולי שכבות המתכת האינסופיים הביאו לתוצאה סופית כה איכותית עד שאפילו כיום קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להגיע לאיכויות שאליהן הגיעו מייצרי החרבות לפני מאות שנים. מה גם שחלק מסודות הייצור אבדו".

החרבות הפכו למבוקשות עוד יותר נוכח האסתטיקה המוקפדת שלהן. "היפנים הביאו את העיצוב המאופק ואת אמנות האנדרסטייטמנט לרמות העליונות ביותר בייצור נשק", מסביר שילוני. "בניגוד לחרבות מתרבויות אחרות, הקטאנה אינה מתהדרת בציפויי זהב מסיביים על הנדן ובאבני חן בניצב. היופי בעיני היפני הוא בפשטות, בניקיון ובפונקציונליות".

העיטורים היחידים שמרשה לעצמו חרש החרבות היפני הם חריטת חתימתו בבסיס הלהב, ולצדה תאריך ומקום ייצור החרב, וריקועי זהב וכסף עדינים ביותר על גבי הצוּבָּה, דסקית המתכת המפרידה את הלהב מהניצב. העיטור המשמעותי ביותר הוא ההאמון, דוגמת הגל בצדו המושחז של הלהב, שנוצרת בתהליך חיסום הפלדה. זה כל הסיפור: פחות, לפי היפנים, זה יותר.

אחרי 72 שעות ללא שינה, וכ־20 טונות של עפרות ברזל ופחם שהושלכו אל הלהבות, נותן אקירה קיהארה את האות. הפועלים הורסים את כבשן החימר במוטות ברזל, כדי לחשוף את גוש הפלדה שנולד מן האש. בשוך הלהבות נמשים מתוך האפר גושים אפורים וחסרי צורה, שנראים כמו לבה שהתקררה. חומר הגלם הזה, שממנו תיוולד הקטאנה, נקרא טמהגאנֵה. הוא שוקל פחות מטונה, ומחירו כ־50 אלף דולר - גבוה פי 50 ממחיר כל פלדה אחרת באותו משקל.

פסלון של סמוראי צילום: עמית שעל

כעת מתחיל השלב הקריטי במלאכתו של אקירה: מתוך מאות הקילוגרמים של פלדה גולמית עליו לבחור את הרסיסים המתאימים ולהעבירם לאומן האחראי על חישול הפלדה. הוא ממשש את גושי הפלדה, מביט במרקם ובצבע ובוחן את התגבשות החומר. כל טעות תשליך ישירות על התוצאה הסופית. לא רק איכות המוצר מוטלת כאן על כף המאזניים, אלא בעיקר שמו הטוב, מקצועיותו ויוקרת השושלת שלו, שנבנתה בדורות של עמל. כך שאין לחץ.

בסוף המאה ה־12 ולמשך 500 שנה עסקו היפנים - מלבד באוריגמי, התבוננות בפריחת הדובדבן ותיאטרון קאבוקי - בשחיטה הדדית. הקיסר היה עדיין השליט, אבל מעמדו היה טקסי בלבד. למעשה שלטו בקיסרות בני מעמד האצולה, שהמלחמות ביניהם שיסעו את האי למאות מחוזות והביאו לעליית מעמד הסמוראים - יחידות העילית בצבאו הפרטי של האציל, שבשיאם היוו כ־10% מהאוכלוסייה.

מלחמות הן מנוף כלכלי: לוחמים הרי זקוקים לנשק. וכך צצו ברחבי הממלכה אלפי חרשי פלדה, שניסו לספק את הביקוש האדיר לחרבות איכותיות. מירוץ החימוש הזה דחף את אומני הפלדה לשיאים על־זמניים.

ככל שחלפו השנים השתכללו גם מייצרי השריונות והקסדות, כך שדרישות האיכות מבוני החרבות נהפכו לחמורות יותר. הסמוראים שמרו אמונים ליצרני החרבות המועדפים עליהם, וכך נתקלו בשדה הקרב חרבות של יצרנים שונים. המלחמה היתה אפוא לא רק בין הלוחמים, אלא גם בין החרבות: מי תחתוך את מי. חרב שהכניעה את יריבתה הביאה למחשלה כבוד רב, מעמד חברתי גבוה ומזומנים בשפע. בצד הפלז'ר, מלאכת הביתור בשדה הקרב התגלתה גם כביזנס מצוין.

האמונה היתה שחרבו של הסמוראי מכילה חלק מנשמתו, מה שהוסיף להילת לוחמי העילית הללו. במשך 500 שנה נהנו הסמוראים ממעמד של שליטים שעבר מאב לבנו, ועד סוף המאה ה־18 חלה על הסמוראי חובה לחגור בכל עת את סט שלוש החרבות שלו: הקטאנה הארוכה, הוואקיזאשי הקצרה ופגיון הטאנטו. ב־1873 בוטל מעמד הסמוראים, וחל איסור על חגירת חרבות בפומבי. לכאורה אמור היה הדבר לגרום לירידה בביקוש לחרבות; בפועל, פקידים רמי דרג וקציני צבא המשיכו להתהדר בקטאנות לאמור "ראו, סמוראי אנוכי!" כחלק ממדי הייצוג שלהם, כך שפרנסת חרשי הפלדה לא נפגעה.

שברי הטמהגאנֵה הנבחרים מגיעים לתחנה השנייה במסע אל הקטאנה. גסאן סדאטוֹשי הוא מבכירי חרשי החרבות ביפן. משפחתו מייצרת חרבות יותר מ־800 שנה. שם משפחתם לקוח משמו של הר שאליו הם עולים כדי להתפלל ולהיטהר לפני חישולה של כל חרב חדשה.

בתהליך בלתי פוסק של חימום באש ומהלומות פטיש הופכים השוליות של סדאטושי את חלקי הפלדה הגולמית לפיסות שטוחות, שמהן יורכב הפאזל שייהפך ללהב הסופי. אותם חלקים יקרים נעטפים בפיסת בד שעליה יוצק סראטושי תרכובת של חימר נוזלי, כדי למנוע התחמצנות בטרם הפגישה המחודשת עם האש.

איש מבין מייצרי החרבות לא רשם מעולם כיצד בדיוק הוא מבצע את הקסם, אבל איכשהו העסק עובד. לפי המסורת, גוש הפלדה המתלהט בלהבות יתחמם עד שצבעו יהיה כצבע הירח העולה בקיץ. אז יימשה מהאש וישוטח במהלומות פטישים, יקופל שוב ושוב, ואז ייכנס שוב לאש וחוזר חלילה. במשך שלושת החודשים הבאים התהליך הזה יחזור על עצמו אלפי פעמים בדיוק מופתי, עד שמולקולות החומר יפוזרו בחומר באופן שישביע את רצונו של סדאטושי. המוצר הסופי ישקול כמחצית ממשקל החומר הגולמי, ויהיו בו כ־5,000 שכבות פלדה לכל סנטימטר של חומר. אין פשרות ואין הנחות.

מכאן עוברת החרב לתחנתה השלישית והאחרונה: טאקשי הונאמי הוא דור 14 למלטשי חרבות, ואחד המעולים שבנמצא. הוא ממרט את החרב, חושף את שכבות הפלדה כחלק מעיצובה, ומעניק לה את הגימור הסופי. אחר כך הוא מלטש את הלהב עצמו בתהליך שנמשך כחודש וחצי. כל שלב בליטוש הלהב דורש אבן מיוחדת, וכל להב זקוק לאבני ליטוש שיתאימו לו ספציפית. האבנים הללו מתומחרות באלפי דולרים לאבן, והן נדירות ביותר. בסבלנות אין קץ מתקבלת אט אט שפת להב שאין חדה ממנה. בשלב האחרון זורה המלטש אבקת פחם על שפת הלהב, ונותן לה את הגימור האופייני.

הקטאנות לא איבדו את מעמדן גם ביפן המודרנית. במלחמת העולם השנייה עלו טייסי מטוסי הזירו היפנים אל הקוקפיט כשהם חוגרים חרבות סמוראים, חדורי אמונה שגבורת אבותיהם תדבק גם בהם. כשהקטאנה לצדם הפציצו הטייסים את פרל הארבור והתרסקו אל תוך ספינות בעלות הברית.

עם הכיבוש האמריקאי של יפן חרבות רבות מצאו דרכן לשוק המערבי, וכיום מדובר בפריטי אספנים מבוקשים. י' ממרכז הארץ הוא אספן כלי נשק עתיקים כבר עשרות שנים, ובעליו הגאה של אוסף חרבות יפניות עתיקות - בהן מבחר קטאנות בנות מאות שנים. "מחירה של קטאנה שנעשתה בידי אמן ידוע מתחיל בעשרות אלפי דולרים", הוא מספר. "חרבות שיוצרו במאות ה־13–12 מתומחרות ממיליון דולר ומעלה, או שאינן מתומחרות כלל, בתוקף היותן נכסים לאומיים יפניים".

ממשלת יפן עושה כל שביכולתה כדי לשמר את המסורת העתיקה של ייצור החרבות, ומשרד התרבות היפני הכריז על המאסטרים בני זמננו "אוצר לאומי אנושי". הממשלה משלמת לאומנים אלו משכורת לכל ימי חייהם כדי שימשיכו לעסוק במלאכה ולהעביר את הידע לדורות הבאים.

כן, היא כבר לא ממש שימושית ולא מכריעה קרבות וגורל ממלכות, אבל הקטאנה היא סמל יפני, וההילה סביבה חזקה כתמיד. וחוץ מזה, עם מה בדיוק תנקום הכלה ב"קיל ביל" את נקמתה, עם אקדח? נו, באמת.