"אנחנו מוכרים סיפור שמייצר שיחה"

"השכנים שלנו בבניין לא יודעים מי אנחנו", מספר בועז קאהן, שמפעיל עם אשתו מיי את סטודיו קאהן לעיצוב מוצר עכשווי. "אבל כשנסענו לטוקיו אנשים ביקשו להצטלם איתנו, כי אנחנו מוכרים שם בזכות הפרסום שקיבלנו בעקבות הזכייה בתחרויות".

בשבוע הבא ינחת בועז קאהן (35) בסיאול, כדי לקבל פרס נוסף בשם הסטודיו, והפעם עבור המקום השלישי בתחרות בינלאומית יוקרתית לעיצוב אקולוגי. מיי קאהן (25) לא תוכל להצטרף אליו בשל הריונה המתקדם. את התחרות ארגנו "דיזיינבום" (Designboom), המגזין האינטרנטי הנחשב בעולם לעיצוב, וחברת אידה (IIDA) הקוריאנית, וסטודיו קאהן הגיע לגמר מתוך כ־4,000 מתמודדים. המוצר שזיכה את בני הזוג בפרס נקרא Ecooler, וכפי שמרמז שמו, הוא מספק קירור אקולוגי. מדובר בקיר משרבייה בעבודת קרמיקה, הבנוי מצינורות חלולים ולבנים המחוברים זה לזה בצורה מודולרית במחברי סיליקון מיוחדים. לתוך הצינורות מוזרמים מים (600 מ"ל לכל אלמנט שגודלו כ־33X33 ס"מ), והמים מופרשים החוצה בטיפות קטנות שמתאדות ברוח ומקררות את החדר. ה־Ecooler מתאים לחלון, מרפסת או פנים הבית בשילוב מאוורר, והוא פועל במיטבו באקלים יבש. זהו פתרון בהשראת כד החרס המסורתי, שהמים שבו נספגו בחומר, קיררו את האוויר והתקררו בעצמם לרוויית השותים.

בועז קאהן מדגים עבורי את המשרבייה, שבאמת מתחילה "להזיע" אחרי כדקה ומנדפת קור נעים. העבודה כבר זכתה לתגובות נלהבות מרחבי העולם, גם מצד ספריית החומרים של אוניברסיטת סן פרנסיסקו, שרוצה להשתמש בה. "אבל אנחנו רוצים לצנן אותם", הוא צוחק. "זה עדיין אבטיפוס, ואנחנו מחפשים שותף עסקי שיהפוך אותו למוצר נמכר, כולל מערך שירות והתקנה".

נשמע כאילו אתם מתכננים מהפכה עם מסר אידיאולוגי.

"אנחנו לא מנסים לפתור את בעיות העולם ואיכות הסביבה, אלא בסך הכל שונאים מזגנים, ומתרגשים מעצם הרעיון שאפשר לקרר בהזעה", מצטנעים בני הזוג. הפטיש שתלוי מעל ה־K בלוגו שלהם אינו סמל למהפכה, אלא לאתגר שבהצבת סוגיות תרבותיות בשיח היומיומי, דרך עבודת עיצוב ויצירה.

מיי ובועז קהאן עם חלקי הקיר האקולוגי צילום: גיא אסיאג

סוגיות תרבותיות שכאלה יציגו הקאהנים גם בתערוכת העיצוב "זמן 02", שתוצג מסוף החודש בבית המצורעים בירושלים, ובה יציגו שתי עבודות חדשות. הראשונה - דגם מוקטן של גשר המיתרים הירושלמי, שנופל בלחיצת כפתור בדומה לחיות קפיץ במשחקי ילדים ישנים. השנייה - כדור שלג שבתוכו דגם מוקטן של פרויקט הולילנד השערורייתי בצבע ורוד מתקתק.

לשבור ולהשתמש

בועז קאהן החל דרכו כפיזיקאי ומיי קאהן כרקדנית, אבל הם נפגשו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. השניים נישאו במהלך הלימודים, וב־2008, כשסיימו ללמוד, הקימו את הסטודיו בירושלים. הסטודיו שפתחו יחד מתמקד ביציקות קרמיקה - חומר המאפשר ליצור בעבודת יד, בניגוד לפלסטיק, למשל. הסטודיו מעצב, מפתח, מייצר ומוכר מוצרים שכולם נמצאים על הגבול שבין אמנות קונספטואלית לעיצוב תעשייתי, ומעודדים מעורבות של הצרכן בתהליך העיצוב.

הזכייה בתחרות בקוריאה אינה הראשונה: מתחילת דרכם זכו השניים בפרסים והציגו את עבודותיהם בתערוכות רבות ברחבי העולם. פרס העיצוב הראשון שזכו בו, עוד כשהיו בשנה השלישית בבצלאל, היה בסכום של 3,000 יורו, עבור מלחייה־פלפלייה בשם "Fragile" (שביר). המלחייה (125 שקל) היא חלק מסדרה של מוצרי קרמיקה שהלקוח קונה כיחידה אחת שלמה, ועליו לשבור אותם כדי להפוך אותם לשימושיים. היא זכתה במקום הראשון בתחרות בינלאומית במילאנו מבין כ־5,000 מתמודדים, התפרסמה במאות אתרים, הוצגה בתערוכות בארץ ובעולם ונמכרה ביותר מ־600 יחידות, שכולן מיוצרות בסטודיו בעבודת יד. "המלחייה אינה עוד כלי פלסטיק שיוצא ממנו מלח", מסבירה מיי קאהן את הכוונה שמאחורי המוצר, "אלא סיפור שמייצר שיחה, וזה הרעיון של כל מוצרינו".

חנוכייה של סטודיו קהאן

מוצרים נוספים בסדרת הקרמיקה הם חנוכייה (464 שקל) שבה שוברים פמוט אחד בכל יום של חנוכה כדי לשים בו נר, שרשרת שהלקוח נדרש לשבור בעצמו את חוליותיה כדי להתאימה לצוואר, או תליון שרק כאשר שוברים אותו לשניים מתגלה השרשרת החבויה בתוכו, בעוד שני חצאיו מתהפכים ומתחברים במגנט לצורה של לב (120 שקל). הקרמיקה היא חומר שימושי במיוחד לאור מעורבותו של הלקוח בשבירת החפצים, מפני שהיא אמנם נראית לבנה ויקרה כפורצלן, אבל אינה קשה כמוהו, ולכן קלה יותר לשבירה. גם עבודת הגמר של בועז קאהן, בהשראת סיפור כיפה אדומה, בחנה שילובים בין קרמיקה לסיליקון שהלקוח יכול לשחק בהם וליצור חפצים חדשים. העבודה, שזכתה בפרס פולונסקי בבצלאל, נחשבת כיום לפריט אספנות ומיוצרת בסדרה מוגבלת של 100 יחידות, במחיר של 2,000 דולר.

נשארים בירושלים

כמו כל עבודות הסטודיו, גם קיר ה־Ecooler ישים בחיי היומיום, ולא נשאר בגדר רעיון. אפשר יהיה לראות את הקיר בפעולה במסגרת הביאנלה השישית לקרמיקה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בפברואר 2011. תהליך הייצור של המשרבייה מרתק: ראשיתו בעיצובו והדפסתו של מודל ממוחשב, שאותו עוטפים הקאהנים בתבנית גבס, ואל התבנית הם יוצקים את החומר, שנראה כספק פלסטיק ספק פורצלן. בסטודיו הקטן של הזוג בלב המושבה היוונית בירושלים, המשמש גם כחנות מתנות, מחזיק בועז את התבנית, שופך פנימה מהחומר הנוזלי, ממתין 12 דקות להתקשות סביבה ואז שופך את יתרת החומר החוצה. כך נוצרים הצינורות החלולים של האלמנט, ובניגוד לאלה שמתגאים ב"מייד אין תל אביב", כאן מתגאים בני הזוג ב"מייד אין ג'רוסלם".

אתם רואים קשר בין המשרבייה, שמתאימה לאקלים מדברי, לבין המיקום שלכם בירושלים - מדבר עיצובי מחוץ למרכז התל־אביבי?

"ירושלים היא לא מדבר עיצובי, אבל בהחלט חסרים כאן תעשייה זעירה וחומרי גלם, כמו חרטים, קפיצים, סיליקון, יצרני פלסטיק ואריזות קרטון. רק עכשיו היינו צריכים נצנצים לכדור השלג וקנינו אותם ב־ebay". כרגע בוחרים הקאהנים להישאר בבירה, שם העיריה תומכת בהם בעזרת הנחה בשכר הדירה. את המותג שבנו הם ממשיכים לטפח בשילוב בין יצירת עבודות לתחרויות ותערוכות לבין מכירת מוצרים מסחריים.

מה יהיה המוצר הבא שלכם?

"יש לנו כבר מספיק מוצרים", מיי קאהן מחייכת. "השלב הבא הוא לא מוצר, אלא פיתוח ומימוש הרעיונות שלנו עם שותף עסקי. יש לנו יותר מדי מוצרים שמחכים למכירה ושיווק סדרתי, ולא לייצור ידני בודד".

פרטים: Studio Kahn, רחוב הל"ה 33 ירושלים. www.studiokahn.com