נדמה שהחופש הגדול מועד לפורענות. בימים שבהם ילדים מרוחים בארטיקים דביקים וגובה הגלים והמדוזות הם הנושאים החמים, מתקיים בשנים האחרונות ריטואל שטני: טביעה מקפיאת דם של שפיות הדעת ההורית. איתי בן דרור, שרצח בסוף השבוע את שלושת ילדיו ולא ממש ניסה להתאבד, הותיר שתי משפחות שבורות ואשה אחת שאיבדה את כל עולמה.

אזור התאונה. המשפחות נאחזות בכל שביב תקווה	צילום: אטילה שומפלבי

התקווה שמי מבין הצוותים שהיו על מסוק היסעור יימצא חי נמוכה היתה מלכתחילה. ואף על פי כן עד שלא נמצאו, גם אם קול ההיגיון זעק את השבר, סביר להניח שהמשפחות נאחזו בכל שביב תקווה. אי אפשר אחרת, וללוגיקה אין תפקיד במהלך המשא ומתן האינטימי שמנהלים הורים על בנם, ילדים על אביהם, אשה על בעלה ואחים על אחיהם, עם מי שלעולם לא מספק תשובות.

המשפחות לא עסוקות כרגע בוועדת החקירה שמינה חיל האוויר. אחרי כל תאונה מתמנה ועדה חיילית כדי לחקור ולהסיק מסקנות, שתובנותיהן ימנעו את התאונה הבאה. נדמה לי שכשיחלוף זמן והמשפחות תגלינה עניין גם במה שאירע, התשובות לא יספקו. כי המסקנות הן לא התשובה לשאלה המתבקשת: למה זה קרה דווקא להם.

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה