במסיבה למוזמנים שנערכה בשישי האחרון במוזיאון ישראל השווה אחד מהם את המתחם החדש למטוס ג'מבו, שהדגם הנוכחי שלו מוגדר כ"גדול, חסכוני, שקט ומודרני יותר". כשמוסיפים את הפרמטרים נוח, יעיל ושמרן, אפשר לאמץ את ההגדרה הזו למוזיאון המשופץ.

"נמרוד" של יצחק דנציגר

אחד השינויים המשמעותיים ביותר במוזיאון המחודש הוא האגף לאמנות ישראלית. זה יישמע תמוה, אבל עד היום לא היתה במוזיאון ישראל (ובכלל במוזיאון בישראל) תצוגת קבע של אמנות ישראלית, ומרביתה נקברה עד כה במחסנים. אם בעבר תערוכות של אמנות ישראלית הוצגו באולמות אחוריים, הפעם היא מקבלת את פני הבאים מהכניסה הראשית.

לאורך השנים היו תלונות רבות על שהמוזיאון החשוב בישראל עסוק בעיקר ברכישתה והצגתה של אמנות בינלאומית עכשווית. יש לקוות שהאגף החדש אינו רק תיקון היסטורי, אלא גם סימון של מגמה חדשה – הכרה בחשיבות האמנות המקומית ורכישת יצירות של אמנים ישראלים.

התצוגה שאצרו יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון בנויה סביב שלושה נושאים העולים מיצירותיהם של שלושה מאבות הציור הישראלי: מרדכי ארדון (היסטוריה יהודית וזיכרון), ראובן רובין (נוף וגוף) ויוסף זריצקי (הפשטה של האמנות הבינלאומית). לצד ציוריהם הקנוניים מוצגות עבודות של אמנים בני דורות שונים (בהם לארי אברמסון, אפרת נתן, עדי נס, רפי לביא וסיגלית לנדאו), המנהלים עמם דיאלוג בנושאים אלו.

פסל מפלדת אל חלד של אניש קאפור. עומד בנקודה הגבוהה במוזיאון והסביבה משתקפת בו במהופך	צילום: Timothy Hursley

יש מי שסברו שהתצוגה דידקטית מדי (לטעמי תפקיד המוזיאון לחנך ולהיות מעט אנכרוניסטי). אחרים טענו שהמוזיאון מציג רק את האמנים הישראלים שכבר זכו להכרה בחו"ל, ואינו מתמקד במה שקורה בשטח. הביקורת הרלבנטית ביותר היתה זו של יונתן אמיר בכתב העת "פרוגרמה", שבה ציין שלמרות השינויים, מרבית האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה הם גברים יהודים, אשכנזים וחילונים.

"נושאת האלומה" של נחום גוטמן

ניצול נכון של שטח חללי התצוגה (שהוכפל ל־20 אלף מ"ר) באגפים השונים נותן תחושה של מרחב מאוורר, שבו יש מקום לכל עבודה. זה קורה אפילו במחלקה לאמנויות אפריקה, אוקיאניה ויבשת אמריקה, אף ששם נוספו לתצוגה החדשה כ־75% מהפריטים שהיו עד עתה במחסן. מה שפתר שם את תחושת הצפיפות הן ויטרינות התצוגה שהוצבו לאורך הקירות. בתערוכות הארכיאולוגיה, לעומת זאת, ויתרו על הגודש לטובת התמקדות בעבודות מפתח. התצוגה החדשה באגפים השונים כוללת, בין היתר, שחזור מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאסלאם.

לצד כל אלו מוצגת תערוכה מאוסף האמנות העכשווית שאצרה סוזן לנדאו, ובה רכישות חדשות לצד עבודות מהאוסף הקיים, אמנים ישראלים לצד מיטב האמנים הבינלאומיים. התוצאה מרשימה ונראה שגם יש לה מטרה: להראות שהאמנות הישראלית יישרה קו עם הסצינה הבינלאומית. השאלה האם זה טוב שייכת כבר לדיון אחר.

דווקא התערוכה "שלושה אמנים, אוסף אחד", שנחנכה בשישי האחרון, הרגישה הכי פחות מוצלחת. האמנים סוזן הילר, ינקה שוניברי וצבי גולדשטיין הוזמנו לנבור באוספי המוזיאון ולאצור תערוכות שיכללו עבודות שלהם ועבודות מהאוסף.

היצירה המרשימה ביותר נמצאת מחוץ למוזיאון: פסל מפלדת אל חלד מבהיקה בגובה 5 מטרים של אניש קאפור, שעומד בנקודה הגבוהה במוזיאון, ובו משתקפת הסביבה במהופך.

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה