משיחת יתר: אמנות לפי משקל

את עבודותיו של טמיר ליכטנברג, שיהפוך מיום שישי את גלריה רוזנפלד לחנות לממכר אמנות, לא קיבלו ליריד "צבע טרי". זה לא מפני שליכטנברג אינו אמן מוכשר, להפך. הוא מרתק ומקורי, בחשיבתו ובחיבורים שהוא מייצר בין מעשה האמנות לחיי היומיום. למשל, באחת העבודות המבריקות שלו עמד בדוכן בשוק הכרמל ומכר רישומים לפי משקל. אבל עבודותיו לא נראות כמו מוצר אסתטי שהיית רוצה לקחת הביתה, או במילותיו: "אני לא מתמקצע ומכניס את האנרגיה שלי לתוך יצירה אחת. אני מנסה לייצר מוצר, אבל לא משהו ברור וסגור. העבודות שלי הן פרומות ולא מתאימות לספה בסלון".

"שקיעה", 2010, טמיר ליכטנברג

בתערוכתו החדשה שינה את פניה של הגלריה לחלוטין. קירות הגלריה והתאורה נעלמו מאחורי חלל עשוי עץ שמזכיר במבנהו ובאפלוליותו את החנויות הישנות של פעם. בחנות יוצעו למכירה כ־1,000 עבודות: ציורים ואובייקטים, חלקם הגיעו מבית ההורים, שדאגו לשמור בארגזים את כל מה שהילד צייר מגיל 5.

העבודות יוצעו למכירה במחירים שמתחילים מ־40 שקל ועד לא יותר מ־5,000 שקל. מראש יש 50% הנחה על כל הפריטים - הנחה שמרמזת על חלוקת הרווחים המקובלת בין אמנים לגלריה שמייצגת אותם. החנות על תכולתה מוצעת ב־200 אלף שקל.

ליכטנברג ישהה בחנות במשך כחודש ימים ויתפקד על תקן של יצרן ומוכר. הוא ימשיך ליצור במהלך שהותו במקום, יסביר לקונים על העבודות, ינסה לשווק את מרכולתו. אפשר לומר שליכטנברג מנסה ליצור מחדש את אותה אינטימיות של פעם, שהתחלפה היום בסוג של ניכור.

קינה לעולם שהיה

ליכטנברג, בוגר בצלאל מצטיין ב־2007 וממקימי גלריה דרום - גלריה חברתית ללא מטרות רווח שפועלת בדרום תל אביב - סירב עד היום להציג בגלריה מסחרית. גם כשגולן סריג התקשרה לפני שנה וחצי להציע לו תערוכה, ענה לה: "אני מאוד מחבב אותך, אבל את מרוזנפלד". אך לאחר מחשבה נוספת הבין ליכטברג שדווקא רוזנפלד, שהחלה את דרכה כחנות לממכר תמונות ונחשבת היום לאחת הגלריות היותר מסחריות, היא המקום הנכון ביותר להציג בו.

התערוכה היא קינה על עולם הולך ונעלם

הביוגרפיה של הגלריה מתמצתת את התערוכה כולה: היא הוקמה בשנת 1952 על ידי אליעזר רוזנפלד, אספן וסוחר אמנות, והפכה לאחת מן הגלריות המצליחות בשנות החמישים והשישים. מי שנכנס לשם תיאר מחסן דחוס ועמוס ביצירות אמנות של טובי האמנים לצד אמנים פחות מוכרים. ב־1995, לאחר תקופה ארוכה שבה הידרדר מעמדה של הגלריה, עבר ניהולה לידי צקי רוזנפלד, הבן, והוא הפך אותה לחלל לאמנות עכשווית.

הביקורת של ליכטנברג על שוק האמנות ברורה, אך טעות לחשוב שזה העיקר. אפשר לומר שהתערוכה, יותר מכל, היא קינה על עולם הולך ונעלם. "זהו שיר לחנויות הישנות הנעלמות מן הרחובות, לחלונות הראווה הרעבים, לזבנים האוספים סיפורים לא למכירה, לדמי המפתח, לפועלים המשפצים, ללקוחות החדשים, ללקוחות שכבר אינם, לסחורה הפגומה, לסדנאות המיוזעות, לחברות השילוח, לגלריות לאמנות עכשווית", מסכם ליכטנברג. פרטים: שביל המפעל 1 תל אביב. ג'־ה' 12:00–19:00, ו' 11:00–14:00, שבת 11:00–13:00.