התערוכה האלטרנטיבית הראשונה בתולדות האמנות היתה "סלון הדחויים" (Salon des Refusés). זו נוסדה בשנת 1863, לאחר שנפוליאון השלישי החליט כי הציבור יהיה רשאי לצפות בעבודות שדחתה האקדמיה לאמנויות היפות בפריז, ולכן לא הוצגו ב"סלון" הרשמי. הציגו בה מייסדי הציור האימפרסיוניסטי, בהם סזאן, פיסארו ואדוארד מאנה, שהציג את הציור מעורר הסקנדל "ארוחת בוקר על הדשא".

“סלון הדחויים" גרסת 2010, שיוצג במרכז עמיעד ביפו בתאריכים 5–8 במאי, נולד ביוזמתן של יעל בן שלום ומיכל ריבלין, שתי אמניות בוגרות המדרשה, שלא התקבלו לחממת האמנים העצמאיים של יריד "צבע טרי 3" (שיתקיים באותם תאריכים). השתיים פרסמו באתר erev-rav קריאה לאמנים שלא התקבלו ליריד לשלוח עבודות, והבטחה להציג עבודה אחת של כל אמן. "ביקשנו מהדחויים להפנות את העבודות שנדחו בתוספת מכתב הדחייה", אומרת בן שלום. "הגיעו כ־120 פניות, מתוכן בחרנו 120 עבודות".

חרף ההשוואה, אלו שתי תקופות שונות לחלוטין בתולדות האמנות, וקשה להאמין שמתוך התערוכה המחאתית יבצבץ עוד מאנה או יקום זרם אמנותי חדש. אין גם מה להשוות את שמרנותם של חברי האקדמיה של המאה ה־19 לוועדה המגוונת של "צבע טרי", שכוללת, בין היתר, את האמן יאיר גרבוז, האוצרים דרורית גור אריה, אורי דסאו והדס מאור, האספנית מריון נגר והגלריסטיות נעמי גבעון ותמר דרזדנר.

בחינה של רשימת 66 האמנים העצמאיים ב"צבע טרי" ורשימת 120 הדחויים ב"סלון הדחויים" מעלה הבדלים, אך לא מהותיים. ברשימת הדחויים מרבית האמנים אינם מוכרים, אך יש גם כמה מוכרים.

"סלון הדחויים". עבודה של נעם ונקרט

ב"צבע טרי" אפשר למצוא הרבה יותר שמות מוכרים, שהציגו בעבר, כגון איתן בוגנים, אמן הרחוב know hope, טל אמיתי ושרית רוזן. אבל יש גם לא מעט בוגרים טריים, וצריך לזכור שהשופטים מקבלים תיקי עבודות אנונימיים. בשתי הרשימות אפשר למצוא בוגרים של המדרשה ובצלאל, כך שגם לבית הגידול אין העדפה מיוחדת.

נדמה שמדובר פה בעניין של טעם ושל אופנה. מעיון מהיר בתיקי העבודות של המציגים ב"צבע טרי", נראה כי אמנם יש שם לא מעט עבודות טובות, אך שום דבר לא לגמרי מקורי או מפתיע.

מה שדווקא ראוי לשים לב אליו הוא המהלך של האמניות הצעירות (באופן מעניין שתיהן היו בעברן עורכות דין ועשו הסבה), שלא איבדו ביטחון בעקבות הדחייה, אלא להפך. מתוך הבנה שאין אוטוריטה אחת, הן יזמו מהלך שייתן לקהל אפשרות לראות אלה לצד אלה ובמרחק של כמה מאות מטרים ("צבע טרי" נערך בנמל יפו ו"סלון הדחויים" בשוק הפשפשים) את הנבחרים ואת אלו שלא.

בן שלום טוענת שהתערוכה אינה אקט של מחאה, אלא דווקא ניסיון להציע לצד יריד בעל אופי מסחרי כמו "צבע טרי", "אירוע שייצור חוויה משלימה, ומשוחרר מכוונות מסחריות", כהגדרתה.

הצהרה זו מעט בעייתית. ברור שצבע טרי הוא יריד מסחרי במהותו, אך אין אמנות שלא נוצרת למען צופה ואין אמן שלא רוצה למכור, גם אם הוא מגדיר את עצמו כ"דחוי" או כ"אלטרנטיבה".