ועדת בחר

לפני 20 שנה הוזמנו נועה אבירם ועדיה סוארי, בעלות חברת מותר אוספי אמנות, הנותנת ייעוץ אמנותי, לבחור יצירות למשרדים של חברת תנובה בגלילות. התקציב המצומצם שייעדה לכך החברה איפשר להן לרכוש עבודות של טובי האמנים הישראלים - לאה ניקל, יאיר גרבוז, משה קופפרמן ויגאל תומרקין - אבל רק בהדפסים, שהם זולים הרבה יותר מהמקור. מאז התקציבים השתנו: חברות ציבוריות, כמו גם חברות פרטיות, הבינו שהשקעה באמנות תזכה אותן בתדמית של רעננות וחדשנות ותתרום רבות ליחסי הציבור שלהן.

האוצר של החברה

אבירם וסוארי - האחרונה רעייתו של פרופ' יצחק סוארי, בעל משרד הייעוץ הכלכלי המוביל בישראל, המעורב כמעט בכל עסקה גדולה במשק, ומייצג את הגופים המרכזיים בהערכות שווי מיזוגים ורכישות - ממעטות להתראיין, אך מרבות ברכישות. לאורך השנים פיארו עבודות בתיווכן את קירות המשרדים של ישראכרט בתל אביב, בית הראל במתחם הבורסה, משרד עו"ד גולדפרב־לוי־ערן שבבית אירופה־ישראל, שכונות מגורים של דלק נדל"ן בנס ציונה, בניין חברת החשמל בחיפה, משרדיה החדשים של קרן בטרי וונצ'רס בהרצליה, חברת LR שבהרצליה פיתוח ואפילו קניונים ברמת אביב וברחובות.

"כשהתחלנו לעבוד, בשנות התשעים, היה אפשר למצוא בבנייני משרדים ערב רב של כרזות, אביזרים דקורטיביים ועבודות אקראיות שלא עמדו בשום קריטריון מקצועי", מספרת אבירם. "אמנות העסקים היום מבוססת על קונספט מוגדר התואם את החללים, את רוח החברה ואת התקציב, והיא תוצאה של רב־שיח בין האוצרים ליזם, לאדריכל, לאמנים ולעובדים. חלק מהעבודות מוזמנות במיוחד לאתר מסוים, ואחרות נרכשות מאמנים ומגלריות. חברות עולמיות גדולות מעסיקות אוצרים משלהן, וגם בארץ התופעה נעשית מקובלת".

אתן גם פועלות בקניונים. מה ההבדל?

"אמנות בקניון היא קונספט מאד לא ממוסד", אומרת סוארי. "עד לאחרונה היו מציבים בקניונים מזרקות ועבודות מפלסטיק. היום מוצבת במרכזי קניות אמנות איכותית, ברוח הסביבה. כך למשל, הוצבו שני פסלים של צביקה קנטור שהתייחסו לתרבות הצריכה, בקניון אביב".

מימין: נעה אבירם ועדיה סועדי. אמנות בחסות הדירקטוריוןצילום: יובל חן

השבוע חשפו השתיים יצירות של 30 אמנים שנרכשו במשך שנתיים, בעצתן, לבניין החדש של הבנק הבינלאומי בשד' רוטשילד 42 בתל אביב. לקיר הכניסה הוזמן מיצב מרשים של נחום טבת, "דובה גדולה, כיסאות וסירות". לחדר הישיבות שבקומת ההנהלה הוזמנה העבודה "מעברים" ממיכה אולמן, המורכבת משלושה פסלים עשויים מכלי ברזל מלאים בחול חמרה (היא מוערכת ב־40 אלף דולר). במסדרונות קומת ההנהלה ובשאר החללים הציבוריים תלויים ציורים ותצלומים של גל וינשטיין, מיכל נאמן, מיכל היימן, דויד ריב, יוסי ברגר, רועי קופר, גלעד אופיר, שי איגנץ, יואב שמואלי, טל שוחט, עדי ברנדה וגיל שני.

בחדר של זאק אלעד, יו"ר דירקטוריון הבנק והאיש שאחראי על השינוי, תלויה עבודה צהובה של עדו בר אל, שהחלה את דרכה כשלט רחוב. זוהי עבודה מושגית, מסוג העבודות שקשה לקהל הרחב לעכל, ושגוררת תגובות בנוסח "גם אני יכול לעשות כזה". לידה תלויים עבודה של אביבה אורי וציור קטן על דיקט של רפי לביא. על קיר נוסף - ציור של משה קופפרמן ואובייקט תלת־ממדי של מיכאל גרוס.

אין דיון פוליטי

לא שכיח למצוא סוג כזה של עבודות במשרדו של יו"ר בנק. זו הסיבה שהן שם, וזו גם הסיבה שהבנק בחר למכור עבודות של אמנים ישראלים ותיקים שהיו ברשותו, בהן של גוטמן וארדון, ולהשקיע כמיליון דולר (כך על פי אלעד) באמנות עכשווית.

"להציב עבודה של מיכה אולמן בחדר דירקטוריון זו כברת דרך אדירה", אומרת אבירם. "הרי מה הבעיה של אמנות עכשווית? היא לא פיגורטיבית. יש מי שיסתכלו על הציור של רפי לביא ויגידו 'מה זה? הוא עוד לא גמר את הציור'".

העבודות היו צריכות לעבור את אישור הבנק. בין אלו שלא זכו לחותמת - בין השאר בגלל הנימה הפוליטית - היו עבודות של יגאל תומרקין, דויד ריב או פאבל וולברג, שבהן נראו חיילים. סוארי ואבירם מודעות לכך שבסביבה ציבורית אין אפשרות להציג "אמנות מעוררת מחלוקת", כהגדרתן.

ואין לכן בעיה עם זה? אמנות אמורה להיות נוקבת ולעורר דיון.

סוארי: "לא בטוח שבנק הוא המקום לפתוח בו דיון פוליטי. לעתים אנחנו מתעקשות על עבודות שאנחנו מאמינות בהן, שמעוררות התנגדות, לא בגלל הנושא אלא בגלל האופן שבו הן עשויות או החומרים שמהן נוצרו. התעקשנו, הצבנו לניסיון, ובסוף הם אפילו אהבו את זה. אבל אי אפשר להתעלם מכך שחברה עסקית חייבת להביא בחשבון את הסביבה היומיומית".

למרות ההשקעה הגדולה, הבנק אינו רואה ברכישות אוסף ואינו מפנה להן תקציב שנתי. "אני לא בטוח שהיו"ר הבא שיבוא אחרי ירצה להשאיר את רוב העבודות שבחדר", חותם אלעד.