מלאכת החיים

עשר שנים אחרי מותו, וחנוך לוין אינו יורד מסדר היום התיאטרלי בארץ. ארבעה ממחזותיו יועלו השנה על הבמות: "נשיקה לדודה" ו"איחש פישר" בתיאטרון הקאמרי, "אלמו ורות" בהבימה ו"הקיסר גוק" בתיאטרון גשר. גם האופרה הישראלית תצטרף השנה לחגיגה, ואת עונתה ה־25 תפתח ב־18 בינואר בגרסה אופראית ראשונה למחזה לויני - "הילד חולם", למוזיקה של גיל שוחט ובבימוי עמרי ניצן. העיזבון הלויני עצום: לצד 57 המחזות (שרק 28 מהם עלו בחייו) אפשר למצוא גם שירים רבים, מערכונים ועוד. האם מי שבחייו נחשב לגאון שמעורר לא פעם מחלוקות הפך לאחר מותו לקונצנזוס מניב?

רק מחזות חדשים

מי שאחראית על קצב חשיפת היצירות של לוין בישראל ובחו"ל היא אלמנתו, השחקנית ליליאן ברטו. ל"כלכליסט" היא מספרת: "אני תמיד מתייעצת עם אנשים שאני סומכת עליהם, שהכירו את חנוך והיו קרובים אליו גם מבחינת ניהול היצירה הספרותית בחייו. אני מפעילה שיקול דעת זהיר מאוד". חלק מהזהירות הזו באה לידי ביטוי בהחלטה שלא לאפשר השנה להעלות מחדש מחזות שכבר הוצגו בימי חייו של לוין.

דגם הבמה של האופרה "הילד חולם". עיבוד אופראי ראשון ליצירה של חנוך לוין

גל קנטי, המטפלת בעיזבון של לוין במשרד קנלר ייצוג אמנים, מספרת איך מחליטים איזה מחזה לשחרר. "כל מי שפנה לגבי חומרים ישנים נתקל בסירוב. כך היה עם תיאטרון בית ליסין, שביקש להעלות את 'מלאכת החיים' וייאלץ להמתין עד סוף 2010. אין מודל עולמי שאנו פועלים לפיו, אבל יש פרמטרים לאישורים בתקופות זמן שונות".

גם אם מודל השימור והמספרים רחוקים מאלו של הביטלס למשל, המשותף להם הוא הימנעות מחשיפת יתר שתוביל לזילות המוצר. קנטי מספרת שאחד ממשרדי הפרסום הגדולים רצה לשדך את שירו של לוין "מה אכפת לציפור" לפרסומת לבנק, ונענה בשלילה.

האם התנהלות אחרת לא היתה הופכת את לוין למותג המגלגל מיליונים בשנה? נראה שלא. לוין הוא אמנם אחד מגדולי המחזאים בדורו בעולם ובטח בישראל, אך להבדיל מענקי מוזיקה או קולנוע מתים, מתיאטרון רפרטוארי לא עושים הרבה כסף, גם לא לאחר המוות.

לוין היה ונותר גם אחרי מותו "קשה להשגה". בעוד שבתיאטרונים מסחריים בחו"ל כמו הווסט אנד וברודוויי מבטיחים ליוצרים וליורשים סכומי עתק כמקדמות וכמויות עצומות של הצגות, הרי שבתיאטרונים הרפרטואריים המצב שונה לחלוטין. זאת בעיקר משום שהצגה רצה בסך הכל כ־20–30 פעם, לעומת מאות ואלפי פעמים בתיאטרון המסחרי. לוין חריג לטובה גם בזאת: "אשכבה", המחזה שביים ב־1999 ממיטת חוליו וממשיך לרוץ על הבמות, ו"הרטיטי את לבי", שעלה לראשונה ב־2007 - שניהם חצו את רף 300 ההצגות.

אפיק הכנסה לויני נוסף הם התמלוגים שמגיעים מאקו"ם בעקבות השמעות שיריו של לוין ברדיו (בהם "לונדון", "חיה לי מיום ליום" ו"מה אכפת לציפור"), וכן ממכירת ספריו.

חנוך לוין . הביקוש ליצירות גבוה מההיצע צילום: גדי דגון

עם הפנים לחו"ל

המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, שהוקם בידי מנכ"ל הקאמרי נעם סמל, הוא שעוסק בקידומה של היצירה הלוינית בחו"ל, בדומה למכון בקט באירלנד או למכון איבסן בנורבגיה. המכון מייצג מחזאים נוספים, בהם שמואל הספרי והלל מיטלפונקט.

מיה טבי, המנהלת את עיזבונו של לוין בחו"ל מטעם המכון, מספרת כי ההצלחה הבינלאומית של לוין עדיין לא מתורגמת לסכומים גבוהים. "כשמבקשים מחו"ל זכויות על מחזה אנו מחליטים על דמי קדימה בהתאם לגודל התיאטרון, שנעים סביב 2,000 יורו. בהמשך אנו שותפים להכנסות ממכירת כרטיסים. אם ההפקה היא מסחרית, אז יהיה יותר כסף". גובה העמלה עומד על 10%, והיתרה מועברת ליורשים.

איך מתורגם הכסף, אם כן? בתיאטרון הישראלי מקבל כל מחזאי 10% מההכנסות ברוטו, וההבדל הגדול הוא בגובה המקדמה. בכיר בתיאטרון הישראלי מסר ל"כלכליסט" כי המקדמות על יצירותיו של לוין, עוד מימי חייו, הן הגבוהות ביותר בישראל, ועומדות על כ־100 אלף שקל למחזה. לשם השוואה, על מחזות של ניל סיימון, למשל, ישלם תיאטרון בישראל 10–15 אלף דולר, לצד הבטחה לסוכנו שהוא גם ירוויח ממכירת כרטיסים.

גם מחוץ לישראל לוין הופך בהדרגה לאייקון. מחזותיו הועלו בהצלחה בסין, בצרפת ובמדינות מזרח־אירופיות, בין השאר דרך פסטיבל ישראדרמה למחזאות הישראלית שעורך המכון. עם זאת, למדינות דוברות אנגלית מחזותיו עוד לא פרצו, בין השאר כי מנהלי העיזבון עדיין לא מצאו את האיש שיתרגם לטעמם את השפה הלוינית לאנגלית.

בימים אלה רכשה הוצאת הספרים הצרפתית תיאטרל את זכויות היוצרים להוצאתן לאור של כלל יצירותיו של לוין. אם אחד מהתיאטרונים בצרפת יעלה את ההפקה, מנהלי העיזבון יתחלקו עם ההוצאה בעמלות.

לשמר את המורשת

"הדבר האחרון שלוין רצה הוא להפוך לאייקון", אומר הסופר יצחק לאור, החוקר את יצירתו של לוין.

"בחייו הוא הציג על בימת התיאטרון מה שרצה. הוא מכר מחזות, כלומר חתם על חוזה וקיבל את המקדמות הנדיבות, בלי לומר כלל מה יש במחזה - הצלחה קופתית או מאמץ כספי גדול של התיאטרון, בלי סיכוי לרווחים. לא עוד: אחרי מותו התיאטראות בוחרים מה שנראה להם פשוט יותר לקליטת ההמונים. מהבחינה הזאת עשתה ליליאן ברטו צעד חשוב מאוד, ונראה לי שבשנה הקרובה יהיה שינוי כלשהו של המגמה, ויוצגו כל מיני אספקטים נוספים של יצירתו הענפה", חותם לאור.