$
פנאי

רות חשין לא עוזבת את העיר

רות חשין לא רק מתעקשת להישאר בירושלים, אלא מקפידה להתרים (בין ישיבות הדירקטוריון בטבע) כל מי שאפשר לטובת אירועי תרבות ומוסדות שיאזנו את התדמית הטאליבנית של העיר

טלי שמיר 09:0924.09.08

בדרך מירושלים לישיבת דירקטוריון של חברת טבע בתל אביב עוברת רות חשין תחת גשר המיתרים ומתמוגגת. "בעיניי זו יצירת אמנות מדהימה ביופיה, ולמרות מה שכולם אומרים טוב שהיא כאן בלב העיר", היא אומרת, "היו לי הרבה ויכוחים על זה. אבל לדעתי אדם שראה את הגשר של קלטרווה, משהו מהאמנות נכנס ללבו וכן ירבו כמותו".

 

מצד שני המחשבה על הגשר מעוררת גם זיכרונות אחרים: נערות רוקדות כשהן מכוסות בחלוקים משונים לרגל השקת החייזר הארכיטקטוני הזה. "זו היתה קטסטרופה", מתעצבנת חשין, "זה הזיק לראש העיר ולתדמית. קראנו לזה אחר כך ריקוד הטאליבן, בבדיחה מרירה. אחת הבעיות הרציניות של ירושלים היא התדמית הטאליבנית שלה. זה מדכא, חיים פה אנשים שחיים בימי הביניים. צריך לתת להם לחיות את חייהם, אבל כשמנסים לכפות עלינו את החיים שלהם, שם מתחילה הפרובלמה".

 

חשין. "בארץ לא מבינים שירושלים זו העיר הכי ענייה בארץ והיא זקוקה לכל פרוטה" חשין. "בארץ לא מבינים שירושלים זו העיר הכי ענייה בארץ והיא זקוקה לכל פרוטה" צילום: אלכס קולומויסקי
התורמים בעד דו־קיום

חשין (71), דור שביעי בירושלים, היא בת למשפחת סלומון, ממייסדות חברת טבע (אחותה נשואה ליו"ר החברה אלי הורביץ), ומחזיקה כאחוז ממניות החברה, והיא אחת הנשים העשירות בארץ ואשתו של שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין. אבל נדמה שלפני הכל חשין היא נשיאת הקרן לירושלים, שהקים טדי קולק בשנות השישים ושמשמשת לגיוס כספים לחינוך, תרבות ודו־קיום בעיר. כבר יותר מ־40 שנה שמי שנחשבת לאחת המתרימות הגדולות בתולדות המדינה מתרוצצת בעולם ומשכנעת אנשים לפתוח את הלב והכיס. באמצעות הקרן (שיש להבדילה מהקרן החדשה לירושלים שהקים אהוד אולמרט ב־1999) היא מגייסת יותר מ־30 מיליון דולר בשנה לטובת תיאטרון החאן, הסינמטק, מועדון הצוללת הצהובה, משכנות שאננים, פסטיבל הסופרים הבינלאומי והרשימה עוד ארוכה.

 

ההתעקשות שלה על תמיכה בתרבות עכשווית, חילונית ובועטת בעיר ענייה ומתחרדת נראית כמעט דון קישוטית, במיוחד לנוכח גלי ההגירה השלילית, שמורכבת גם מילדיה ומחבריה של חשין: "עד לפני עשר שנים כל הידידים שלי וידידי הקרן היו קודם כל באים לירושלים וקונים פה דירה. היום הם קונים בתל אביב".

 

היום נפתח בבירה אחד האירועים המסקרנים בתמיכת הקרן: תערוכת הענק ארט פוקוס (ראו מסגרת). כמו תערוכת ענק נוספת שתיפתח השבוע, ארט TLV, גם כאן מדובר באירוע בהשתתפות עשרות אמנים מהארץ ומהעולם שחוגג את הנוכחות החזקה של האמנות הישראלית על מפת האמנות העולמית. גם לפה הוזמנו אוצרים בקנה מידה בינלאומי (עמי ברק וברנאר בליסטין הצרפתים בארט פוקוס, ואנדרו רנטון הבריטי בארט TLV), ויש אורחים שמגיעים במיוחד מחו"ל ותקציב של כ־4 מיליון שקל. אלא שאירוע אחד מתקיים בתל אביב, ואילו האחר - בירושלים. יחי ההבדל. למרות לא מעט קשיים בדרך, הסקס אפיל שנלווה לנוכחות של ארט TLV בתל אביב, המתקיים לראשונה, עזר להצעידו קדימה. ארט פוקוס, לעומתו, נאלץ להתמודד עם התדמית הטאליבנית ומתקיים לסירוגין מאז 1994. הוא אמור לקרות פעם בשנתיים, אבל לא תמיד יש כסף.

 

מאוד לא פשוט לגייס כספים, מספרת חשין, ודאי שלא לאמנות ותרבות. "אנשים אומרים לי: אני נותן לנשים מוכות ולילדים רעבים ולפעמים לבית כנסת, אבל כשמדובר בתרבות, הם אומרים, אני תורם לקרנגי הול בניו יורק, לאופרה בפריז. אני תורם בעיר שלי. הם צודקים, אנחנו אלו שצריכים לדאוג לירושלים, אבל בארץ לא מבינים שזו העיר הכי ענייה בארץ והיא זקוקה לכל פרוטה.

 

"אנחנו לא רוצים ולא יכולים להתחרות בתל אביב. אני מחבבת מאוד את תל אביב, זו עיר מושכת, אבל היא עוד עיר בעולם, וירושלים זו ירושלים. אם היה לנו רבע מהתקציב בתל אביב אולי היינו מגביהים עוף. הפחד הוא שבגלל הבעיות בירושלים כולנו נהפוך בקרוב למדינת תל אביב".

 

בעיר עם כאלה בעיות, את מי מעניינת אמנות?

 

"לצערי זה גלגל שהולך וטוחן. מכיוון שאין כסף וחינוך, הצעירים וצרכני התרבות עוזבים את ירושלים. אבל עיר איננה יכולה לחיות בלי תרבות, וכשם שצריך לתרום לעניים צריך לתרום לתרבות".

 

ואיך משכנעים את התורמים?

 

"קשה. אחת הדרכים היא עניין הדו־קיום. אנשים מבינים שהביחד הזה חשוב, הרבה מעבר לתרבות. למשל פסל הסובלנות שחנכנו עכשיו בעיר, או פרויקט של סרטי ילדים יהודים וערבים. זה נושא שקל יותר למצוא לו תרומות".

ומצד שני ישנו ארט פוקוס, אירוע אמנות שלא עוסק בזה ישירות.

 

"כן. אבל גם ארט פוקוס הוא מין דרך לקירוב לבבות. בעיניי זה אירוע מחנך מדרגה ראשונה. כרגע זה אמור להיות כל שנתיים אם יימצא לנו הכסף".

 

העבודה שלך היא לא סוג של קיבוץ נדבות?

 

"ממש לא. הכסף הוא לא בשבילי. לדקה אחת לא נתתי אף פעם לתורם להרגיש שהוא עושה לי טובה, הוא נותן כסף לדבר שהוא משוכנע שהוא שווה את זה".

 

מסכת תרומות

השיחה מתנהלת יומיים אחרי קריסת ליהמן ברדרס ומוצאת את חשין מודאגת מתמיד: "זה צונאמי, והראשון שנפגע הוא מי שמושיט את היד. כל מי שתלוי בכספים מארה"ב בבעיה עכשיו. יש לנו הרבה ידידים באירופה, אבל התרומות המסיביות הן מארה"ב. גם מי שעדיין לא נפגע כבר לא ממהר לפתוח את הכיס. זה עניין פסיכולוגי וזה משמש לאנשים תירוץ. אני לא יודעת מה יהיה הלאה".

 

ולמרות כל הדאגות והקשיים, היא שומרת על אופטימיות. "הוצאנו עכשיו ספר מחקר על הבעיות של ירושלים והצעות לפתרונן", היא מספרת, "אפשר להציל את ירושלים. מובן שהקרן לירושלים לא יכולה לעשות את זה לבד".

 

אז מי כן?

 

"זה דבר של העם היהודי כולו, של ממשלת ישראל ושל המגזר העסקי. צריך לתת תמריצים להשקיע פה. ממשלת ישראל היא הראשונה ששוכחת שירושלים היא הבירה. לכל משרד ממשלתי יש היום סניף פי ארבעה יותר גדול בתל אביב. בשנים הראשונות היו יושבים כל היום בירושלים ויום אחד מגיעים לתל אביב. היום זה להפך".

 

ובינתיים יש טענה שהעמותות משחררות את הממסד מהאחריות.

 

"יום אחד ביקרתי אצל תורם פוטנציאלי במשפחה ציונית בלונדון. הוא קם עליי בצעקות ואמר 'כל מה שאני נותן לך בעצם משחרר את ראש העיר מלעשות את אותו דבר, ואז יש לו יותר כסף לתת למגזר החרדי'. יש צדק מסוים בדבריו. אנחנו משתדלים לא להיכנס לנעליים של העירייה, אבל לפעמים זה מים עד נפש ולעירייה אין כסף".

 

ובכל זאת חשין אומרת שאין לה טענות ממשיות כלפי ראש העיר: "בתקופת לופוליאנסקי היתה בהחלט נסיגה במשאבים; הם הלכו לכיוונים אחרים ובוודאי לא לכיוונים שרואים אותם כחשובים. אני לא מאשימה אותו אישית - הוא צריך כל הזמן לרצות את הבוחרים שלו. שום ראש עיר, הטוב ביותר, לא יכול לטפל בדבר הזה לבד".

 

לא מתחשק לך לפעמים לוותר?

 

"בשום אופן לא. לא מזמן היתה כתבה נוראית בטלוויזיה, והקריין אמר שם שלעיר הזאת אין תקווה. אסור להגיד את זה. הגענו עד הלום כדי לזרוק אותה לכלבים? אנשים לא ערים לעובדה שירושלים היא האטרקציה של ישראל בעיני העם היהודי. אני מאמינה שאם נפעל נכון היא תעמוד על רגליה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x