לצד ים של ספרים חדשים, הקוראים הישראלים נהנים זה זמן מקילוח מתון של קלאסיקות בתרגום עברי ובהוצאה מחודשת. דוסטוייבסקי, מנדלי מו"ס, סימון דה־בובואר, בלזאק, האחיות ברונטה, טרומן קפוטה, המינגוויי, וירג'יניה וולף, ג'יין אוסטן ואחרים.

יערה שחורי, עורכת הקלאסיקה בהוצאת כתר, אפילו גויסה לשם כך: "המטרה היתה להוציא קלאסיקות, נכסי צאן ברזל. חלקם לא ראו אור בעברית, אחרים נשכחו וחלקם ראויים לתרגום חדש".

זה יוצא דופן בתעשייה שהולכת ומתמסחרת באופן מוצהר.

"התשובה תמיד מורכבת מאידיאליזם וקפיטליזם, אבל הקהל מעוניין בזה והוא יותר מורכב ממה שנדמה. הקהל מחפש ספרות עם ערך מוסף, שמהדהדת במרחב התרבותי. לפעמים זה רצון לשוב ולקרוא משהו כמבוגר, ולפעמים רצון להיחשף לנכסים האלה ולקחת חלק בדיון מתמשך".

ובכל זאת, יש מו"לים שמתפארים בהיותם אנשי עסקים ותו לא.

"שוק הספרים אכן נהיה שוק, ובזמן האחרון אפילו ברוטלי. אבל מו"לות היא לא עסק שהתחיל אתמול, ואפשר לראות איך הוצאות שלא שמרו על עמוד השדרה התרבותי־מקצועי שלהן לא שרדו. זה לא עסק שיוצאים ממנו עשירים; אתה עושה את זה כי אתה מאמין שספרות היא לא רק מוצר צריכה. נשמת אפה של הספרות היא שצעיר שמגיע לחנות ימצא ספר כמו 'מובי דיק', יתעמת איתו ויזכה בחוויה ספרותית".

לכאורה, אפשר להסביר את התופעה גם כרצון להחניק את הביקורת על ההתמסחרות המואצת של שוק הספרים. אולם משיחות עם עורכים ומו"לים נראה שמדובר בעסקה משתלמת למדי: חלק מהספרים חופשיים מזכויות יוצרים (בעיקר כי מדובר בסופרים שמתים יותר מ־70 שנה), הקהל כבר מכיר ואוהב את השמות ואת הטקסטים והאיכות מובטחת.

נעלמו מהמדף

רחל פן, המו"לית והעורכת הראשית של הוצאת פן, סבורה שכמו"לית יש לה אחריות. "אני חושבת שכל מו"ל צריך לראות את עצמו קודם כל כמעצב תרבות. כרגע המצב הוא שנכנסים לחנויות וצריך לחפש ספרים עם פנס - עד לא מזמן ארנסט המינגוויי או וירג'יניה וולף פשוט לא היו בנמצא. בחו"ל כמעט לא קורה שקלאסיקות לא נמצאות בחנויות. בארץ יש ספרים שאי אפשר אפילו להזמין אותם, כי הם אזלו והפסיקו להדפיס אותם. יש נהירה לדבר החדש הבא ושוכחים את הישן, בזמן שהם יכולים להתקיים זה לצד זה".

העובדה שאלה טקסטים שאנשים גדלו עליהם ושנלמדים באוניברסיטאות ובבתי הספר מאריכה את חיי המדף של הספרים. בעגה המקצועית קוראים לזה Steady Sellers. אך את הטענה שמשום כך לא צריך להתאמץ ולקדם את הספרים, דוחה פן על הסף: "כמו"לים אנחנו משקיעים בפרסום אותו דבר. נכון שפעמים רבות המבקרים מעדיפים לכתוב על הקלאסיקות, אבל אין פה שאלה של נוחות. אני מוציאה גם ספרים רבים של סופרים לא מוכרים".

ניר ברעם, עורך סדרת הקלאסיקונים בהוצאת עם עובד, פועל בגישה מעט שונה: "רוב הספרים שהוצאנו, חוץ מ'הכפיל' של דוסטוייבסקי, הם טקסטים שלא יצאו לאור בעברית באופן שבו הוצאנו אותם. כל ספר

ניר ברעם	צילום: שאול גולן

מלווה בהערות, בביאורים ובאחרית דבר ומוצג בהקשר מסוים. הבחירה מה להוציא תמיד שרירותית, אבל הגישה היא לגעת בכמה שיותר סוגים: תרגום מרוסית, מצרפתית, ספר בריטי, ספר אמריקאי, ספר מארגנטינה ותרגום מערבית. אנחנו בוחרים ספרים שמייצגים את התקופה שבה נכתבו, ודרכה את המגמות הספרותיות של אותן שנים".

בדומה לפן, גם הוא מתקומם על הזיכרון הקצר של הקורא המקומי. "יש אנומליה בתרבות העברית, היא כאילו נוצרה לפני שבוע. אין בחנויות את גדולי הספרות העברית או ספרים שהם א'־ב' בכל העולם. את הוואקום הזה אנחנו ואחרים מנסים למלא. התפקיד שלנו הוא לומר 'לא. יש תרבות והיא נבנית אבן על אבן'. שום דבר לא נוצר יש מאין, ולכל ספר שנכתב היום יש קונטקסט בהיסטוריה של הספרות".

רווחי, אבל פחות

השילוב בין אידיאליזם לאיכות נתפס כמתכון לפשיטת רגל. מתברר שלא תמיד. "יש הצדקה כלכלית, אחרת לא היינו מסוגלים לעשות את זה", מבהירה שחורי, בציינה כי אורך נשימה של הוצאת ספרים נמדד גם ביכולת לספוג הרפתקאות.

העובדה שלחלק מהספרים אין זכויות יוצרים היא שיקול משמעותי?

"השיקול הוא להוציא דברים בעלי משמעות. על הספרים של סימון דה בובואר, מרגריט דיראס ווירג'יניה וולף צריך לקנות זכויות יוצרים, כך שזה לא כל כך משמעותי, גם כלכלית. מתח הרווחים לא גדול, אבל תרבותית זה משתלם. אנשים רוצים הוצאה שלא רק מזוהה עם 'רודף העפיפונים' הבא, אלא מספקת נכסים יותר משמעותיים".

פן מזדהה. "לא יותר משתלם להוציא קלאסיקה, אבל לא מוציאים ספרים רק כי זה משתלם".

מצד שני, יש נוסחה להצלחה מסחרית: "קנינו את הזכויות לכל הספרים של המינגוויי, מיתגנו אותם והענקנו להם חשיפה. הוא גם סופר מאוד אקטואלי, שמעורר עניין. וכאן נכנס הפן המסחרי; זה שילוב פנטסטי - של סופר קלאסי שמיתג את עצמו".

גם ברעם מאמין בפלח השוק שלו: "אנחנו לא מנסים להרוויח הרבה כסף, אבל אפשר לעשות סדרה שהיא גם תרומה לתרבות וגם חומר עזר לקוראים בלי להפסיד. הסדרה היא לא עול כלכלי ואפילו מרוויחה".

למרות הפיתוי שחורי דוחה את התואר מחנכת. "אנחנו לא צריכים לחנך את הקהל, הוא מספיק מתוחכם. אנשים משוועים לספרים שהם לא העתק חיוור של חייהם. ספרות היא לא רק אסקפיזם, ובטח לא רק נוסטלגיה. סימון דה בובואר מאתגרת את הקורא גם היום, האומץ שבו היא כתבה לא התיישן. בכלל, ההגדרה של ישן וחדש בתרבות כל כך מוזרה, כאילו משהו שנכתב עכשיו יותר טוב, מעניין או רלבנטי לחיינו ממשהו שנכתב לפני 50 שנה. זה הרי אבסורד. ובמובן הזה, להוצאות הספרים יש תפקיד".

אם המגמה הזו תימשך יש סיכוי שרשימת רבי המכר תשתנה?

"אני מקווה. 'האמן ומרגריטה' של בולגאקוב הוא קלאסיקה שהפכה לרב מכר, וגם 'גאווה ודעה קדומה' מצליח מאוד. זה קורה במקביל בכמה הוצאות, כך שזו לא רק אופנה. זה מוכיח את עצמו, ואנשים מחפשים את זה. אפשר לקרוא גם את חאלד חוסייני וגם את וירג'יניה וולף".