מאז שנולד, בשנת 2000, עורר פרס ספיר (שיוענק הערב) התנגדות חריפה: החל בעצומת מחאה נגד שידור הטקס בערוץ 2, דרך טענות בדבר שיקולים זרים בהליך הבחירה וכלה בביקורת על טיב הספרים שנבחרו. שאט הנפש הגיע לשיא כשמאיר שלו, עמוס עוז, אהרון אפלפלד והעורך מנחם פרי החרימו את הפרס בפומבי. גם סופרים שהיו מועמדים, בהם יורם קניוק, חיים באר וא.ב. יהושע, התבטאו נגד הפרס.

הפרס פועל במתכונת דומה לפרס הבוקר הבריטי: ועדה של חמישה שופטים בוחרת חמישה ספרים מעשרות ששולחים המו"לים, ומכתירה זוכה. המענק שיקבל,

אז אם לא כבוד, לפחות רווחה: מלבד הפרס הראשון, המועמדים שאינם זוכים מקבלים מענק בסך 25 אלף שקל ורכישת מהדורה של ספרם. הבונוס הגדול אמור להיות תשומת הלב שמקבלים הספרים המועמדים. אולם עיון ברשימות רבי המכר מלמד כי תרומת פרס ספיר לשורת הרווח רחוקה מלהרקיע שחקים.

"זה נותן הרגשה טובה, ואולי יוסיף לרזומה שלי בטווח הרחוק, אבל זה ממש לא הגביר את מכירות הספר. לא התעניינו בי יותר", מבהירה שושי בריינר, שהיתה מועמדת לפרס אשתקד, ומשוכנעת שגורלה דומה לגורלם של מועמדים אחרים.

זוכים אחדים, ובהם "אם יש גן עדן" של רון לשם, שזכה ב־2006, ו"שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה, שזכתה ב־2007, שהו ארוכות בפסגה, אך לא בזכות הפרס. "ילדה" של אלונה פרנקל (זכתה ב־2005) הצליח להסתנן פנימה אחרי הניצחון. "הספר נכנס לרשימת רבי המכר, אבל לא היה במקום הראשון ולא לאורך זמן", מספרת פרנקל, "בכסף הזכייה, אחרי מסים, קניתי אוטו רנו סניק בצבע העטיפה של הספר".

בעוד סופרים בולטים - יוכי ברנדס, סמי מיכאל, מיכל שלו, שולמית לפיד, או יהודית רותם - לא זכו במועמדות, כמה מהמתמודדים הסופיים נעלמו. כך מרינה גרוס לרנר (2002) ושחר מגן (2007). שניים מהמתחרים השנה ("שלך, סנדרי" של צבי ינאי ו"מקופלת" של תמר גלבץ) השתחלו לרשימת רבי המכר בחטף, אבל מכירותיהם מתגמדות ביחס ל"יונה ונער" של מאיר שלו, למשל. ספק אם זכייה תשנה מאד את המצב.

כך נראה שאפילו התועלת העיקרית הנזקפת לזכות הפרס - סכום הזכייה הגבוה - אינה משמעותית כל כך. מפעל הפיס, שחרת על דגלו לקדם את הספרות העברית, מתקשה לסייע לסופרים אפילו במישור הכלכלי.