$
פנאי

בין כוונות: שיחה עם אורי ברבש

למרות מצבה של רשת הבמאי אורי ברבש לא עוזב את הבית, וממשיך לעסוק בנושאים טעונים. הסדרה החדשה שלו "כוונות טובות" אמנם עוסקת בסכסוך הישראלי־ערבי, אך לא נתפרה למכרז: "הנושא הוא חלק מהביבליוגרפיה שלי"

תמר וילרפורט 08:2427.05.08

שישי בבוקר, שכונה שקטה בצפון תל אביב. שום דבר שיעיד מה מעסיק את היושב מולי. אלמלא ארון הספרים גדוש עמודי העדות וספרי השואה ותמונתה של תמה שניידרמן, יפהפייה בת 22 שנרצחה אז, קשה היה להבין את המשפט הבא: "אני אפילו לא דור שני לשואה, אבל אני מרגיש דור ראשון. זה זורם בעורקיי.

והפרויקט הגדול והמסעיר של חיי הוא 'אביב 1941'. יותר מזה אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה".

 

אורי ברבש, מהבמאים העסוקים בישראל ("אות קין", "מאחורי הסורגים", "אחד משלנו", "משפט קסטנר", "טירונות" ועוד), חזר לפני שבעה חודשים מפולין, שם צילם עם אידה פינק, זוכת פרס ישראל לסיפורת לשנת 2008, את הסרט שיעלה לאקרנים בסתיו.

 

כשחזר נשאב לעשיית "כוונות טובות", סדרת הדרמה החדשה שלו שתעלה מחר בערב ברשת, ערוץ 2. "לא הייתי במצב שמבקשים עוד עונה של סדרה שהצליחה, ובתמורה אקבל משבצת שידור לסרט שואה. הלוואי". הוא מתייחס לסצינה מהפרק הראשון, שבה מנכ"ל ערוץ ברודקאסט מבקש ממיקה היוצרת לכתוב לו עוד עונה של מלצרים מזמרים, ובתמורה יעלה תוכנית אוכל בכיכובן של ישראלית ופלסטינית.

 

לא סדרה מכרזית

החומרים הברבשיים קשים לעיכול. "אני עוסק בנושאים שהם חלק מהחיים שלנו. אנחנו סובלים מהסכסוך היהודי־פלסטיני, גם אם אנחנו לא מרגישים, ובסופו של דבר זו סדרה אופטימית. גם 'מאחורי הסורגים' מדבר על מפגש בין ערבי לישראלי, וגם הם לומדים להתפייס, להזדהות. למרות הקושי בנושאים אני אדם אופטימי ורומנטי.

 

"קומדיה רומנטית משעממת אותי כיוצר וכצופה. הג'אנק פוד שלי הם סרטי מדע בדיוני, 'בלייד ראנר', 'דו"ח מיוחד', 'זיכרון גורלי'. אלה סרטים שמסעירים את דמיוני, אבל נורא קשה לעשות. אתה צריך לתת דרור לכיס ולדמיון. מתי שרק יוצא לי אני רואה קולנוע דוקומנטרי. לאחרונה ראיתי שני סרטים דוקומנטריים של יעל קיפר־זרצקי על יחסים שבין בני אדם לחיות. הם קרעו את לבי. יש משהו ביצירה עם חיות שהוא נטול אינטרסים".

 

איך משפיעים האינטרסים של רשת על היצירה שלך?

 

"הערוץ השני שינה את נוף היצירה המקומית. הערוצים המסחריים יצרו שינוי דרמטי לטובה. גם ב'טירונות' וב'מילואים' היו פרקים קשים, פוליטיים, ומעולם לא היתה לי בעיה עם הזכיין בהקשר הזה".

 

ובכל זאת, ב"כוונות טובות" אתה נותן מענה של הזכיין למכרז לערוץ 2. לא מפריע לך למלא את המשבצת הזו?

 

"הסדרה היא לא מכרזית, אלא יוזמה של אחי בני ושלי. עסקתי בנושא הזה הרבה שנים, גם ב'מאחורי הסורגים' וגם בשני סרטים על סרבני מצפון שצילמתי עבור ערוץ 1 והם החליטו לא לשדר, מפחד. הנושא הוא חלק מהביבליוגרפיה שלי, לא שרירותי ולא כפוי. אף סדרה שעשיתי לא באה לתת מענה לזכיין, אלא לעולם הפנימי שלנו. יכול להיות שהם נענו בקלות מכיוון שהסדרה באמת היתה חסרה להם, וזה לא מפריע לי".

 

איך זה לעבוד ברשת בתקופה הלא קלה שעוברת עליה?

 

"היו שנים שהייתי טאלנט הבית של רשת, היום לא. יצא שאת רוב הדברים עשיתי ברשת, ולא עוזבים את הבית, אבל אני לא מתמודד עם הבעיות שהזכיין מתמודד עמן. הסדרה הופכת למתמודדת עם מציאות קשה, דרמטית, ולא היה ניסיון לשינוי בכתיבה או בעריכה".

 

אבל שינו לך את השם שהענקת לסדרה, "אוכלת יושביה". שם מצמרר שמאגד את כל מה שיש בה.

 

"וזה באמת חסר לי. טירונות היתה 'מגש הכסף' כשעבדנו עליה, מאחורי הסורגים היה 'מחוץ לחוק'. אני מבין ששם של סדרה הוא חלק מהאחריות של הגשת הסדרה לצופים. כאן ויתרנו, זו זכותו של המשדר. אם מישהו היה מבקש ממני לשנות סצינה לא הייתי נותן לזה יד".

 

סדרה מחתרתית

עשרה פרקים יש לסדרה (שברבש עדיין קורא לה מדי פעם 'אוכלת יושביה' במשך הראיון): התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, אפס שאיפות לעונה שנייה. 32 לוקיישנים, שש שפות מדוברות (עברית, ערבית, אנגלית, איטלקית, רוסית ושפת הסימנים. יידיש היתה, אך היא נחתכה בעריכה) ועשרות ניצבים - בני אדם ובעלי חיים.

 

הבית הערבי צולם ברמלה, וצלם פלסטיני נשלח לצילומי חוץ ברמאללה שהושתלו בעריכה. רשת השקיעה בסדרה כ־5 מיליון שקל, לא הרבה ביחס להצהרות ההשקעה של 180 מיליון שקל בלוחות השידורים של 2008, "חבל שלדרמה יש תעריף קבוע, בלי קשר למספר ימי הצילום, לוקיישנים וניצבים", מוסיף ברבש.

 

רשת אינה ממהרת להשיק עונת קיץ "רגילה", ומעלה את התוכניות בשלבים. "הפקנו לקחים מהקיץ שעבר, ולמדנו לא להתרברב", אומרים שם על הדעיכה המתמשכת ברייטינג בשנה האחרונה, ומקורב להפקה מוסיף "אני מקווה שאין כאן פספוס בשיבוץ. זו לא סדרה לקיץ".

 

ברבש: "זוהי סדרה מחתרתית, שסיפור המסגרת שלה - שיכול להיות חביב - מטעה. המציאות של 'תלמה ולואיז', ככה אני קורא לאמל ותמי (קלרה חורי ואורנה פיטוסי), הופכת לגורלית וטרגית. הן משלמות בחיים האישיים, בחיי הקרובים אליהן. זו סדרת דרמה לטוב ולרע, ויש בה שני ערכים מוספים: הראשון הוא מגדל בבל. להכיר בנרטיב של השכן. זה אתגר שנדרש מהשחקן וגם מהצופה.

 

"הערך השני התקבל מההשראה שקיבלנו מעמותת משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות. כשאתה נפגש איתן עולמך משתנה. אתה לא רואה רק את האור בקצה המנהרה אלא מזרח תיכון חדש, ולא את זה של פרס. האנשים האלה, שחוו את הנורא מכל, נפגשים, מדברים, מאזינים ומזדהים. מתוך פצע מדמם צומחת חברות. הקשר נוצר לפני שנים; חיים שריר, בני ואני יצרנו קשר עם העמותה, ורונית (ויס ברקוביץ, תסריטאית הסדרה) הצטרפה כשותפה באופן מלא. זו הנשמה היתרה שניסינו להביא לסדרה. מסלול המכשולים שמביא את הסיפור של אמל ותמי להקשבה והזדהות".

 

השמות שלהן מקריים? אמל בערבית זה תקווה, ותמי מתקשרת לי לתמה, היהודייה שבתמונה, שנרצחה בשואה.

 

"אין לי רגישות לשמות הדמויות. רונית בחרה".

 

"מרחק נגיעה" של רונית ויס ברקוביץ נמכרה לאחרונה להפצה בחו"ל. יש שאיפה כזאת גם עם "כוונות טובות"?

 

"הסדרה נעשתה בין היתר במחשבה שתשודר גם בחו"ל, והיו ניסיונות להציע אותה למדינות דוברות ערבית, לרשות הפלסטינית, לאל־ערבייה, לאל־ג'זירה. אני יודע שיש מגעים, ואני מאמין שזו סדרה שצריכה להיות משודרת קודם כל אצל השכנים שלנו. ההקשר הזה יכול לשנות תודעה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x