$
מוסף 30.12.10

כשהבאתי הביתה בחורה שאמי לא אהבה היא היתה מעירה: "אני לא כל כך הייתי רוצה שהבחורה הזאת תהיה כלתי"

יעקב פרי, יו"ר מזרחי טפחות, לשעבר ראש השב"כ: "אבא היה מגיע הביתה מהעבודה רק בסופי שבוע, ושאר הזמן הייתי לבד עם אמא, שהיתה פולנייה במובן התובעני של המושג, פולנייה הארד קור"

נולדתי ב־1944 לאליעזר ומלכה פירזונר, שעלו לארץ בתחילת שנות השלושים מפולין, וגדלתי כבן יחיד. בגיל שנתיים עברנו מנחלת יהודה לנתניה, ושם התגוררו הוריי עד יום מותם. אמא היתה עקרת בית ואבא פועל בניין, והבית היה פשוט, במידה מסוימת קשה יום.

 

"רוב החוויות של ילדותי קשורות בכך שאבא היה כל השבוע מחוץ לבית ומגיע רק בסופי שבוע, ובינתיים גדלתי עם אמא שדגלה באמירות כמו 'אני כבר אנוח בקבר' - דברים שהיום הם בחזקת בדיחות ואז היו המציאות שלי. היא היתה פולנייה במובן התובעני של המושג, פולנייה הארד קור. הבית היה מאוד קפדני, הישגי, עם שאיפה למצוינות. אמא לא הסכימה לקבל בשום פנים ציון שנראה לה מתחת לנורמה שהיא חשבה שאני צריך לעמוד בה. תמיד היו לה דברי ביקורת על מעשים ומחדלים שלי. אם הייתי מגיע מאוחר מבילוי היא היתה מחכה לי ערה, וכשנכנסתי הביתה תמיד פלטה איזו הערה, כמו: 'אין בעיה, שההורים יחכו וידאגו. יכולת להתחשב בנו קצת יותר'. היא גם היתה מאוד ערנית כשהבאתי חברות הביתה, והיתה לה כמובן דעה מוצקה עם מי אני צריך לצאת ועם מי לא. אי אפשר היה לא להקשיב לה כי היא פשוט טחנה: 'אני לא כל כך הייתי רוצה שזאת תהיה כלתי', וכדומה.

 

1948 - יעקב פרי, בן 4, עם הוריו אליעזר ומלכה, בגן המלך, נתניה 1948 - יעקב פרי, בן 4, עם הוריו אליעזר ומלכה, בגן המלך, נתניה צילום רפרודוקציה: אריאל בשור

 

"אבא היה הרבה יותר קליל וגמיש, מלא חוש הומור, אבל ברור לי ששניהם היו אנשים מאוד אכפתיים, שרצו שלא אסבול את מה שהם חוו מבחינת קשיים כלכליים וקשיי קליטה בארץ. הבית היה עם מאפיינים קצת בוהמייניים, מין סלון ספרותי של אנשים שבאו מרוסיה, ומהם ספגתי את אהבת התיאטרון והמוזיקה. בילדותי ישבתי על ברכי מניה ביאליק ושמואל רודנסקי, ודודי היה נגן צ'לו מאוד מרשים.

 

"כשהייתי בכיתה א' התחלתי ללמוד לנגן בחלילית. מאוד רציתי ללמוד פסנתר אבל לא היה כסף, אז אמא ניסתה להעלות הצעות חלופיות. בסוף השיגו לי מהמורה לנגינה חצוצרה משומשת, ומאז אני מנגן בחצוצרה. במשך שנים נתמכתי במלגות של קרן אמריקה ישראל, אבל ב־1966, כשהיה מיתון כבד בארץ, אבא לקח אותי לשיחה רצינית ואמר: 'תשמור את המוזיקה כתחביב, זאת לא פרנסה. תמצא עבודה עם משכורת חודשית'. אז מצאתי מודעת גיוס 'לצעירים בעלי עבר ביטחוני', ובמקום עבודה זמנית, כמו שתכננתי, מצאתי את עצמי בשב"כ ב־30 השנים הבאות. ברור לי שאחרת הייתי נעשה מוזיקאי.

 

"בכל השנים שבהן הייתי בשירות הנגינה מאוד חסרה לי, ולפני שלוש־ארבע שנים חזרתי לנגן. אחרי 40 שנה זה חזר אליי בבת אחת, וזה עשה לי דבר מדהים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x