"הישראלים דומים לגרמנים"

הדרך להפיכתו של החזון התסריטאי למציאות קולנועית עוברת בכיתות רגליים בין קרנות ומוסדות שונים, ובלא מעט ביורוקרטיה. בישראל, גם היום, לאחר שחוק הקולנוע המתוקן שיפר את המצב בצורה דרמטית, עדיין מדובר במאבק לא פשוט.

זאת אחת הסיבות שבגללן מעניין לשוחח עם פלוריאן דיוויד פיץ, הכוכב והיוצר של הסרט המצליח "וינסנט רוצה לים", המוקרן בישראל כעת. הסרט מגולל את סיפורו של צעיר הלוקה בתסמונת טורט, שמחליט למלא אחר משאלתה האחרונה של אמו המנוחה ולהגיע לים באיטליה. לשם כך הוא צריך לחצות את גרמניה ואוסטריה, כשלצידו שותפיו למסע, חולת אנורקסיה וצעיר הסובל מהפרעת ניקיון אובססיבית.

וינסנט אולי רוצה לים, אבל אנשי התעשייה המקומית בוודאי חשים לא פעם רצון עז אל מעבר לים, למדינות מערב אירופה, שם נהנים היוצרים לעיתים קרובות מחקיקה אוהדת, ומתמיכה כלכלית נדיבה. למעשה, ערוצי טלוויזיה מגרמניה וצרפת משקיעים יותר בסרטים ישראליים מאשר הערוצים בארץ.

"בגרמניה, שהיא מדינה פדרלית, לכל מחוז יש קרן תמיכה קולנועית משלו”, מסביר פיץ, שגם סרטו זכה לתמיכה של קרן ממשלתית. "הסיוע הזה מופנה הן לסרטים מסחריים יותר, והן לסרטים שיש להם פחות קהל, ובלעדיו לא היו מגיעים להפקה. הקרנות המקומיות מעניקות סכומי כסף ליוצרים, ובתנאי שיוציאו פי שלושה מסכום התמיכה בתוך גבולות המחוז, כך שהכסף חוזר במובן מסוים אל הציבור. אבל גם בגרמניה, כמו אצלכם, קשה להתפרנס מאמנות".

מקור תמיכה נוסף בקולנוע המקומי מגיע מערוצי הטלוויזיה, שבדומה לישראל מחויבים להשקיע ביצירה הקולנועית המקומית, תמורת הזכות להקרין כעבור שנתיים את התוצר המוגמר בבלעדיות. פיץ לא התקשה לסגור הסכם כזה, אולי מפני שהוא נחשב לכוכב ולסמל מין במדינה בזכות תפקידו כ"מקדרימי הגרמני" ב-”doctors diary", סדרת טלוויזיה מצליחה על עולמם הרומנטי של רופאים בבית חולים, והמקבילה ל"האנטומיה של גריי". "כשהתחלתי לשחק בסדרה, צבעו חלק מהשיער שלי באפור כדי שאראה מבוגר וסמכותי יותר", הוא מגלה. "מאז עברו שלוש שנים והשיער כבר הלבין בטבעיות".

דרך נוספת לזכות בתמיכה כספית היא להפוך את הסרט לקו-פרודוקציה. "וינסנט רוצה לים" צולם בגרמניה, באיטליה ובאוסטריה - מדוע לא הלכת בכיוון כזה?

"כדי לעמוד בתנאים של קו-פרודוקציה הסרט צריך לכלול דמויות מכל המדינות המשתתפות בהפקה, ולי היה חשוב שהדמויות יישארו גרמניות. מבחינתי, לגיבורים יש אופי גרמני, למרות שלמעשה מדובר בסיפור אוניברסלי. בדיעבד, התגנבתי בחושך לאולם שבו הוקרן הסרט בארה"ב, וראיתי שהאמריקאים מאוד התחברו אליו. כשעשיתי את הסרט, לא כיוונתי אותו מראש לקהל בינלאומי. חשבתי רק על לעשות סרט טוב".

אז שיטת מימון מוצלחת יש, והסרטים הגרמניים זוכים להערכה מקצועית והצלחה בעולם, ובכל זאת פיץ מספר שהקהל הגרמני לא חש גאווה מיוחדת בקולנוע המקומי, ולא ממהר למלא את האולמות בהם מוקרנים הסרטים שהוא מייצר. "אני חושב שזה קשור לעובדה שאנחנו מתביישים להתגאות בעצמנו", הוא אומר. "הגרמנים סובלים מהערכה עצמית נמוכה, ואנחנו עדיין מנסים להוכיח לעולם שאנחנו בסדר. עד למונדיאל ב-2006 לא העזו פה אפילו להניף את הדגל, כי פטריוטיות ישר מזכירה לנו את הנאצים".

באופן אישי, הוא מוטרד בעיקר מהדיבוב בגרמנית שמוצמד כמעט לכל סרט. "אני הולך לקולנוע ומרגיש כאילו אני צופה ב'משפחת סימפסון'", הוא אומר. "אני מעדיף לצפות בסרט בשפה שאני לא מבין מאשר לסבול את הדיבוב, שהוא אקט עצלני בעיניי".

"וינסנט רוצה לים". טורט, אנורקסיה והפרעת ניקיון אובססיבית

"אתם זהירים כי ניסו להזיק לכם"

פיץ למד משחק בבוסטון, ולאחר מכן חי בניו יורק, "אבל תמיד ידעתי שאחזור לאירופה", הוא טוען. "טעם החיים כאן שונה, פחות תיאורטי ויותר פיזי". ומה לגבי מחסום השפה והתעשייה המצומצמת בהשוואה לארה"ב? על כך הוא משיב ש"אין יצירתיות בלי מגבלות". מבחינתו, "הקושי ליצור ולשווק בגרמניה לעומת הוליווד, רק מפרה את היצירה".

"וינסנט רוצה לים" מסמן את ההתרחבות של פיץ גם לתחום הכתיבה. "הסרט מדבר על הצורך להרפות, להפסיק לנסות להיות מה שחלמת ולקבל את החיים כמו שהם", הוא מספר. "במציאות רק 5% מחולי הטורט מקללים, אבל רציתי שזו תהיה הבעיה של וינסנט כי הקללות קשורות לחוויית חוסר השליטה שלו, והפחד שלו מאנשים. מצד שני, היה לי חשוב גם להכניס הומור לסרט כי המודל שלי הוא הקולנוע הבריטי. אני רוצה לאזן בין קלילות וכובד, כמו שעושים שם".

את סרטו הבא, שנמצא בשלבי פיתוח, הוא מתכנן גם לביים. "חשוב לי לשלב את הכתיבה עם משחק, כי במשחק יש אינטראקציה עם עוד בני אדם, וכשאתה כותב אתה לבד לגמרי", הוא אומר.

בישראל הוא ביקר באפריל השנה, במסגרת טיול פרטי שערך כאן ובירדן. לאור הרקע הקתולי שלו, לא ממש מפתיע להיווכח שהעיר שהרשימה אותו ביותר היתה ירושלים. "ראיתי את כל האתרים שלמדנו עליהם בשיעורי דת בבית הספר, וכולם כל כך קרובים זה לזה, מרוכזים במקום אחד", הוא מתפעל.

והיו גם תופעות שהרשימו אותו פחות. "היה מוזר לראות אנשים שמסתובבים עם נשק ברחוב, והפחים שיש אצלכם לפצצות (הכוונה היא לבורות הביטחון בהם חזה ליד הכותל – ע.ט). מדהים שממש הכינו מתקנים שאפשר להשליך אליהם מטענים מסוכנים".

את הישראלים הוא מתאר כ"שילוב מעניין של פתיחות וזהירות. אני מניח שהישראלים זהירים יותר מאשר במקומות אחרים, כי יש להם יותר ניסיון עם אנשים שניסו להזיק להם". לדעתו, יש דמיון בין העם הישראלי לגרמני. "אנחנו קשורים בכל כך הרבה דרכים בעקבות המלחמה", הוא אומר, "וזה קשר שיימשך עוד הרבה שנים".

אבל האנקדוטה החביבה ביותר שנחרתה בזיכרונו מהביקור קשורה דווקא לגלובליזציה התרבותית שחווה. "כשהייתי בירושלים עצרה אותי ברחוב קבוצת בנות מספרד, שביקשו שנצטלם יחד", הוא מספר. "הן זיהו אותי מסדרת הטלוויזיה שאני מופיע בה, ומשודרת גם אצלם. זה מצחיק: הן מספרד, אני מגרמניה, ואנחנו מצטלמים בירושלים".