השבוע: כך היינו
פעם חילצנו חטופים במבצעים נועזים, היום אנחנו עוסקים באישור חוקים גזעניים ובהשלמה עם מצב שבו חייל ישראלי יושב שנים בשבי. נותר לנו רק להזיל דמעה ולהתרגש מחילוץ הכורים בצ'ילה
בשלישי בלילה, אחרי הגול הראשון של יוון, העברתי ל־CNN. אם יש מקום של תקווה הוא בצ'ילה עכשיו, ציינתי לעצמי, ומאותו רגע התמכרתי לקפסולה שהעלתה ממעבה האדמה כורה אחר כורה. נצמדתי לתוכנית הריאליטי הטובה בעולם ודמעתי עם כל אחד בנפרד. אי אפשר שלא להתפעל מגיוס המשאבים, החשיבה היצירתית וההשקעה הכספית האדירה שאפשרו את חילוץ 33 האנשים שנבלעו חיים בבטן האדמה.
בצ'ילה יש שר לענייני מכרות, מה שמעיד על חשיבות מקור הפרנסה הזה לכלכלת המדינה. אבל לא זה מה שהביא את הצ'יליאנים להרים מבצע חסר תקדים לחילוץ הכורים. אם אשתמש במונחים המושאלים מהפוליטיקה שלנו, אזי מדובר בהימור פוליטי מבריק.
נזכרתי במבצע אנטבה. ב־1976 ממשלת ישראל הפתיעה בתגובתה היצירתית והאמיצה לנוכח חטיפתם של כ־100 אזרחים ישראלים במטוס אייר פראנס. מיס יוניברס ישראלית ראשונה, רינה מור, נבחרה אחרי המבצע, ומצבנו בעולם מעולם לא היה טוב יותר.
כיום אף אחד לא מצפה מממשלת ישראל לחשוב במושגי מבצע אנטבה. נדמה שהציבור מוכן להסתפק במועט, והמעט הוא שיקול דעת סביר. בפועל זה לא קורה. החוקים הפשיסטיים שנערמים על שולחן הכנסת לא מוסיפים לנו לא חוזקה ולא כבוד. ראש הממשלה עושה ככל יכולתו לחמוק מהמשא ומתן עם הפלסטינים. ברק עושה ככל יכולתו לשרוד, ואין לזה שום קשר למדיניות או למדינה, וליברמן עושה ככל יכולתו להביך את מדינת ישראל והוא מצליח — לומר לשרי חוץ אירופים שיטפלו קודם בבעיות שלהם זה לא מנומס ולא דיפלומטי. האמת היא שמדובר בגסות רוח לשמה. אילו ראש הממשלה היה מניח את השיקולים הקואליציוניים בצד הוא היה מפטר את שר החוץ שלו, המציג את מדינת ישראל פעם אחר פעם באור מביך ומגוחך.
כשהתבוננתי בהתרגשות שאחזה במשפחות הכורים שחולצו לא יכולתי שלא לחשוב על נועם ואביבה שליט. אני לא משווה. אפילו במושגים מופשטים קשה להמשיל את החמאס לאיתני הטבע. אבל בור הוא בור, והאור בקצה המנהרה הוא אותו אור קלוש של תקווה. ברור לי שאם במדינת ישראל היה מתמוטט מכרה, אפילו ממשלתו של ביבי היתה עושה הכל ומשלמת כל מחיר כדי לחלץ את חייהם של הלכודים, אזרחים כחיילים. לצערי בנוגע לשבויים לא כך הוא. בשנים האחרונות השתרש מטבע לשון שהפך למציאות עגומה של "לא בכל מחיר". המסר הוא שחיי החייל אולי חשובים, אבל משניים לגורם ההרתעה, שחרור רוצחים, משפחות שכולות והשלכות מדיניות. בעיניי מדובר בהידרדרות ערכית שאין להשלים איתה. ואם להקיש מצ'ילה, קדושת החיים אסור שתהיה מושג יחסי.
