דמיאן הירסט: הילד הרע ועגל הזהב

זה יותר מעשור שדמיאן הירסט הוא בין האמנים היותר מפורסמים ועשירים בעולם, אך עצם הרעיון עדיין מפתיע אותו. "גדלתי במקום די עני", הוא מסביר בריאיון בלעדי, "ובאותם ימים נראה לי לא הגיוני שמישהו ישלם בעבור משהו שאני נהנה לעשות". השיחה עם הירסט התקיימה בסטודיו שלו בסטראוד, עיר שדה במרחק שעתיים נסיעה מערבה מלונדון, אחד מרבים שברשותו. דבריו גורמים לי להרהר בשור שניצב באותה עת בחדר הסמוך - עבודה שאני בטוח למדי שהוא נהנה ליצור אותה, ואשר עתידה עוד להכניס לו, כך התברר אתמול, 10.3 מיליון ליש"ט (כ־18.3 מיליון דולר).

היצירה נקראת "עגל הזהב", ובזמן הראיון היא היתה בדרכה לסותבי'ס בלונדון, למכירה פומבית של 223 מעבודותיו של הירסט, שהסתיימה אתמול. המכירה הוכתרה בשם "יפה בתוך ראשי לנצח", ואכן היא הכניסה לו סכום נאה. בסיומה עמד הסכום הכולל של המכירות על יותר מ־110 מיליון ליש"ט - למעלה מ־70% יותר מהתחזיות המוקדמות.

במרוצת שני העשורים האחרונים הצליח הירסט, למרות הרמה הלא אחידה של עבודותיו, לצבור 364 מיליון דולר, על פי ההערכה של "הסאנדיי טיימס". בכסף הוא רכש חווה בדבון, שבה הוא חי עם אשתו מאיה נורמן ושלושת ילדיהם, אחוזה גותית שבכוונתו להסב למוזיאון פרטי, ובית במקסיקו, לשם הוא נודד למשך שלושה חודשים בשנה, כדי שאשתו הקליפורנית תוכל לעסוק בגלישת גלים. כשהוא בלונדון, וזה קורה מדי שבוע למשך כמה ימים, הוא משתכן בסוויטה במלון קלארידג' - המילה האחרונה במלונאות היוקרה. לא רע בכלל בשביל ילד שגדל בלידס האפרורית. או כמו שהירסט עצמו אומר: "אני אוהב שהשוער אומר לי: 'ברוך שובך הביתה, סר'".

הירסט. "גדלתי בין אנשים שלא היה להם מושג באמנות" צילום: איי אפ פי

הכישרון הייחודי של הירסט, כשהוא בא לידי ביטוי, הוא לקומדיות שחורות - עבודות שהן חלקן בדיחה וחלקן עמדה נחרצת על המוות והניוון. העבודה שבזכותה התפרסם, "חוסר האפשרות הפיזיקלי של המוות במוחו של מי שחי", מציגה כריש פעור מלתעות במכל פורמלין. העבודה "1,000 שנים" היא מכל זכוכית גדול שבו רימות חיות הופכות לזבובים הניזונים ממה שנראה כמו דם (למעשה מי סוכר אדומים) בראש ערוף של פרה, ואז מומתים באמצעות שוקר חשמלי.

שינוי כיוון

לאחרונה החל הירסט לדבר על שינוי כיוון. ביוני האחרון מלאו לו 43 שנים - גיל שבו, לדבריו, "אתה מתחיל לחשוב שצריך משהו אחר. משהו יותר אישי, יותר שקט וגם יותר אפל".

כבר כילד נמשך הירסט לציור, ובהמשך הצליח להתקבל לגולדסמית קולג' באוניברסיטת לונדון. "גדלתי בין אנשים שלא היה להם מושג באמנות", הוא מספר. "הם נהגו לומר: 'אם אתה מצייר אותי, תולה את התמונה על הקיר של הפאב ואנשים מזהים שזה אני - זו אמנות. לא כל הדברים האלה שאתה עושה'. תמיד נאלצתי להילחם למען האמנות, לקדם דברים בכוח".

כששואלים אותו מי הכי השפיע עליו, הוא מזכיר דווקא את צ'רלס סאצ'י, איל פרסום מיתולוגי ואספן אמנות, שפתח גלריה ב־1985 כדי להציג בה את אוספו הפרטי. גודלה העצום של הגלריה גרם להירסט לחשוב - ובגדול. "מעולם לא ראיתי גלריה בקנה מידה כזה", הוא אומר. "בבריטניה הכל היה בקטן, ופתאום בא סאצ'י ופותח פה משהו בסדר גודל אמריקאי", הוא מסביר, "ולכן התחלתי ליצור עבודות כאלה, אף על פי שלא ממש ידעתי איפה לשים אותן". בתחילת שנות התשעים סאצ'י כבר נעשה אחד האספנים והמעריצים הגדולים של הירסט. הוא שקנה את אותו כריש "משומר", שאותו מכר 13 שנים מאוחר יותר למנהל קרן הגידור סטיבן כהן תמורת 12 מיליון דולר.

בצעירותו היה הירסט הילד הרע של עולם האמנות. הוא שתה לא מעט, וקשית להסנפת קוקאין היתה חלק מהיומיום שלו. נקודת המפנה בחייו הגיעה כשפגש את פרנק דאנפי, מנהל העסקים הלבבי והממולח שלו. דאנפי הוא אירי בן 70 שבאמצע שנות התשעים הסכים לעזור להירסט לפתור בעיית מס מסוימת והבטיח שירוויח בעבורו כסף. "אמרתי לו: 'אתה הרי רואה חשבון - אתה לבטח מתכוון שתוכל לחסוך לי כסף'. אבל הוא התעקש על האופציה הראשונה". דאנפי תמיד מוגדר כדמות אב בעבור הירסט. כשהם בלונדון הם נוהגים לאכול יחד ארוחת בוקר, והאירי הוא גם מי שבזכותו הפסיק הירסט לצרוך סמים ואלכוהול.

נראה שלהירסט יש דמות אב נוספת, הצייר פרנסיס בייקון, שהלך לעולמו ב־1992. הירסט מספר שעבודותיו של בייקון השאירו עליו רושם עצום: "זה היה כמו אמנות של עטיפות תקליטים, וצעירים דלוקים על דברים כאלה. בגללו התחלתי לצייר, אבל כל מה שציירתי יצא כמו העתקים ממש גרועים שלו. אז ויתרתי".

בשנים האחרונות הירסט חזר לצייר, ומדובר בסיכון גדול, שכן עד היום טרם הוכיח שהוא יודע מה עושים עם המכחול, ויש רבים שממתינים לנפילתו. עד עתה לא הציג ולו אחד מציוריו, אבל יצא לי לראות שקפים של כמה מהם בלונדון, ומדובר בעבודות פיגורטיביות בסגנון בייקוני אפל. הוא עדיין מנסה לתהות על קנקנו כצייר, ואפילו מתחיל לחשוב על עבודות שיצר בעבר בתפוצה המונית כעל אמצעי שגיבש כדי לא להשתנות. "הם היו דרך מכנית להתעלם מהבחור שנמצא בחדר - אני - מול הבד הריק". אף שהוא כנראה עוד לא מודע לכך, הירסט כבר יצר סוג של פורטרט עצמי. "עגל הזהב" הרי נערץ בשל הזהב, אך זה גם עקב אכילס שלו. אולי עכשיו, אחרי שהעגל נמכר, הירסט יהיה מסוגל לעבור הלאה.