כך איבדנו את אמריקה

מי איבד את סין? זו היתה הזעקה שקמה בארה"ב אחרי נצחונו של מאו דזה דונג במלחמת האזרחים הסינית ב־1949. השאלה היתה מוזרה. מתי בדיוק סין היתה בבעלותה של ארה"ב? מוזרה או לא, הזעקה הזאת אפשרה להעלות את הרפובליקנים לשלטון ב־1952. היא סייעה בעלייתו של ג'וזף מקארתי, שהפוליטיקה שלו דומה לזו של דונלד טראמפ — בעיקר כשזה מגיע לטענה כי הממשל האמריקאי מלא בבוגדים. במקרה של הסנטור מקארתי, החצים הופנו כלפי משרד החוץ. עבור טראמפ, המטרה היא ה־FBI.

נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. העולם כבר לא ידידותי כל כך צילום: רויטרס

השאלה הנשאלת היום היא מי איבד את אמריקה? והאם היא אבדה לנצח? כמובן שאיש אינו מחזיק בבעלותו את ארה"ב, מלבד האמריקאים. אך יחד עם זאת, עבור המערביים ורבים אחרים, ארה"ב היתה סמל לישות כל כך אטרקטיבית, עד כי נוצרה התחושה שהיא היתה "שלנו". הפטרונית, לא רק של החירות והשגשוג שלה עצמה, כי אם גם של מאות מיליוני אנשים אחרים.

גישה מקורית לניהול העולם

לאבי, שהגיע כפליט לבריטניה מאוסטריה במלחמת העולם השניה, לא היה כל ספק בכך. ארה"ב היתה מעוז הדמוקרטיה. היא הצילה את אירופה מצפורני דיקטטורה נאצית או קומוניסטית. כעיתונאי וכיוצר סרטי תעודה, הוא היה מודע למשגים שלה. אבל ארה"ב לא היתה רק כוח עצום. היא היתה גם התגלמות הדמוקרטיה, החירות ושלטון החוק. משום כך אבי היה תומך נלהב בארה"ב. אני ירשתי את הגישה הזאת. בעולם שאחרי המלחמה, למדיניות האמריקאית היו ארבעה רכיבים אטרקטיביים: ערכי הליבה שלה, נאמנותה לבעלות בריתה שחלקו את אותם ערכים, האמונה שלה בשווקים פתוחים ותחרותיים והחוקים שמיסדה על מנת לשמר את השווקים הללו. המערכת הזאת אף פעם לא היתה מושלמת. אבל היתה זו גישה מקורית וקוסמת מאוד לניהול העולם.

עבור מי שמאמינים כי האנושות חייבת להתעלות מעל חילוקי דעות קטנוניים, העקרונות הללו היו התחלה טובה. אך כיום, נראה כי הנשיא האמריקאי עוין את ערכי הליבה האמריקאיים של דמוקרטיה, חירות ושלטון החוק. הוא אינו חש כל נאמנות לבנות ברית, הוא מתנגד לשווקים פתוחים והוא מתעב מוסדות בינלאומיים. הוא מאמין כי הכוחניות תתקן הכל. לנשיא סין שי ג'ינפינג ולנשיא רוסיה ולדימיר פוטין יש כוחניות. הוא מעריץ אותם. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי הן נשים הגונות המנסות להוביל משטרים דמוקרטיים. הוא מתעלל בהן. אז מדוע טראמפ נמצא בשלטון? התשובה לכך טמונה בכשל פוליטי שייתכן וארה"ב לא תצליח לתקנו. עלייתו לשלטון של טראמפ היא בחלקה תאונה, אבל לא רק. עלייתה של סין וההשפעה הלא צפויה של גלובליזציה השפיעו באופן עמוק על השקפתה של ארה"ב לגבי עצמה ותפקידה הגלובלי. פחדים המתפשטים משמאל לימין החליפו את האופוריה שאפיינה את "הרגע החד־קוטבי" שאחרי המלחמה הקרה. ארה"ב כבר לא רואה את עצמה כדומיננטית כל כך, או את העולם כידידותי כל כך. טראמפ הוא אולי פרוטקציוניסט בוטה. אבל גם הילארי קלינטון לא יצאה להגנת סחר חופשי.

רבים מחזיקים בהשקפתו של טראמפ לפיה העולם ניצל את ארה"ב. במדינה שנכנעה לרעיונות פרוטקציוניסטיים, אין זה מפתיע כי הפרוטקציוניזם ניצח. ושוב, ברגע שצצו החששות לגבי סין, הבחירה בלאומן היתה טבעית. אך בפועל מתרחש משהו חשוב מכך. הרכיב המדהים בכלכלה האמריקאית הוא כי למרות מעלותיה הייחודיות, באחרונה היא עשתה שירות דוב לרוב אזרחיה. חלוקת ההכנסה לוקה בחוסר שוויוניות צורמת. שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה בקרב מבוגרים נמוכים באופן מיוחד. ההכנסה הפנויה החציונית של משקי הבית נמצאת ברמות של לפני שני עשורים, בעוד ההכנסה החציונית גבוהה הרבה יותר. באופן ייחודי, שיעורי התמותה בקרב גברים לבנים בגיל העמידה בארה"ב רשמו עלייה מאז שנת 2000.

טראמפ אוהב לצייץ את תחושות ההלם שלו לנוכח מתקפות טרור באירופה. אך ב־2016 אירעו רק 5,000 מקרי רצח באיחוד האירופי, שיעור של אחד לכל 100 אלף תושבים (כולל מתקפות טרור). בארה"ב אירעו 17,250 מקרי רצח, שיעור גבוה פי חמישה. אולי מוטב שטראמפ יתחיל לדאוג מכך. מצבם העגום של אמריקאים רבים הוא בחלקו תוצר של פוליטיקה פלוטוקרטית: התמסרות מערכתית ושיטתית לאינטרסים של העשירים ביותר. כפי שטענתי בעבר, מדיניות של מסים נמוכים, הוצאות נמוכות על רווחה ורמות גבוהות של אי־שיוויון תתאפשר בדמוקרטיה, רק בשילוב תעמולה התומכת בכלכלת חלחול, הטיה בלתי מתפשרת בקביעת מחוזות בחירה ודיכוי בוטה של המצביעים. כל זה אכן התרחש. זו הפוליטיקה של "פלוטו־פופוליזם" או של "חמדנות וקיטורים". הם רשמו שיעורי הצלחה מדהימים בהפיכת הרפובליקנים לאטרקטיביים בקרב רבים מבני מעמד הפועלים הלבן. גם ההטיה המבנית בתהליך ההצבעה ראויה לציון. בשלושת סבבי הבחירות האחרונים לבית הנבחרים, נדרשו 20% יותר מצביעים דמוקרטים בממוצע כדי לזכות במושב לעומת הרפובליקנים. הרפובליקנים גם זכו בנשיאות פעמיים בשני העשורים האחרונים למרות שהפסידו בהצבעה הכללית.

שילוב מבריק, אבל לא מכוון

טראמפ הוא התוצאה המתבקשת של פוליטיקה שמשרתת את האינטרסים של הפלוטוקרטיה. הוא נותן לעשירים את מה שהם רוצים בעודו נותן לרפובליקנים את הלאומנות והפרוטקציוניזם שהם חפצים בהם. מדובר בשילוב מבריק (אף כי לא מכוון) המגולם באישיות כריזמטית שמציעה לתומכיה הנלהבים ביותר את הגושפנקא שהם זקוקים לה. האם הפרוטקציוניזם של טראמפ יועיל לרבים מבוחריו? לא. אבל מבחינתם, סוף סוף יש להם מנהיג אמיתי. מי איבד את אמריקה? האליטה האמריקאית, ובאופן מיוחד האליטה הרפובליקנית. טראמפ הוא המחיר של הורדות מסים עבור המיליארדרים. הם זרעו את הרוח, העולם קוצר את הסופה. האם עלינו לצפות לשובה של אמריקה הישנה? לא לפני שמישהו יחשוב על דרך פוליטית מוצלחת יותר לתת מענה לצרכים ולחששות של האנשים הרגילים.