שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פסובסקי בחזית
פסובסקי בחזית

ממוצעים, נמאסתם

בספרו החדש פרופ' טיילר קוואן מנבא עולם של קצוות מוקצנים, שבו ישלטו, איך לא, רק העשירים. התקופה שבה כולם נהנו מפירות הצמיחה היתה לא יותר מ"פסק זמן משונה" שנמשך כמה עשורים ולא יחזור עוד

אורי פסובסקי 12:4706.11.13
פרופ' טיילר קוואן יודע איך תיראה המציאות הכלכלית בעשורים הקרובים: מפחידה. לפחות מבחינת אלה מאיתנו שימצאו את עצמם בצד הלא נכון של המשוואה שאותה הוא משרטט, משוואה שבצדה האחד אדונים ובצדה השני משרתים. קוואן, מהכלכלנים הבולטים בארצות הברית, סבור שניתוח מפוכח וקר של מגמות העומק בכלכלה המודרנית מוביל למסקנה הבלתי נמנעת, שהפערים הכלכליים בין אלה שבצמרת לאלה שבתחתית רק ילכו ויעמיקו.

 

 

מי למעלה מי למטה

 

ואם חושבים על זה לרגע, ככה זה כמעט תמיד היה. תהום עמוקה הפרידה בין העשירים לכל השאר לאורך רוב ההיסטוריה, מימי קורח ועד רוקפלר. השינוי הגיע אחרי מלחמת העולם השנייה. אז, למשך כמה עשורים, התקיימה במערב חברה שוויונית יחסית, שבה כולם פחות או יותר נהנו מפירות הצמיחה. אלא שקוואן חושב שדווקא התקופה הזו היתה חריגה, "פסק זמן משונה" שלא נחזור אליו. הצרה היא שאת הציפיות שלנו לגבי איך ייראו חיינו, וחיי ילדינו, גיבשנו בדיוק על בסיס העשורים האלה, שבהם כל אחד יכול היה לחלום על בית עם כלב. החלום היפה הזה, קוואן טוען, היה רק חלום. וההתעוררות ממנו, הוא סבור, תהיה כואבת.

 

את החזון המטריד הזה קוואן פורס בספרו החדש, "הממוצע הסתיים", שמאז פרסומו לפני חודש וחצי מטפס במהירות ברשימות רבי־המכר. כפי ששם הספר מרמז, קוואן חושב שלהיות ממוצע זה כבר לא טוב מספיק. העתיד שייך למוצלחים, או במינוח של קוואן, ל"אליטה הקוגניטיבית". ואם לדייק, העתיד שייך לאלה מאיתנו שיסתגלו לעולם החדש המופלא שעומד בפתח, שבו המכונות משתלטות על הכלכלה.

 

קוואן לא לבד. בשנים האחרונות מתפרסמים עוד ועוד מחקרים שממפים מגמה מדאיגה: המחשבים והרובוטים הולכים ונוגסים במשרות שדורשות פעולות שחוזרות על עצמן, מעבודות צווארון כחול ליד פס הייצור ועד עבודות צווארון לבן ליד ארון התיוק. המשרות האלה היו שייכות בעבר למעמד הביניים, שעכשיו מוחלף במכונות, ונפגע במיוחד בגלי ההתייעלויות שמביא המיתון. התוצאה היא שוק עבודה "חלול", עולם דו־קוטבי של עובדים בצמרת ועובדים בתחתית. מה שקוואן עושה הוא פשוט לקחת את הניתוח הזה צעד קדימה ולשאול איך ייראה העולם אם המגמה תימשך.

 

ואלה השאלות שקוואן חושב שיקבעו מה יהיה גורלנו בכלכלה החדשה: "האם אתה טוב בלעבוד עם מכונות אינטליגנטיות או לא? האם כישוריך משלימים את כישורי המחשב, או שהמחשב מסתדר יותר טוב בלעדיך? והכי גרוע, האם אתה מתחרה נגד המחשב? או האם מחשבים עוזרים לאנשים בסין או הודו להתחרות נגדך?".

 

פרופ' טיילר קוואן: "יום אחד נגלה שיצרנו שתי אומות: אומה אחת מצליחה להפליא, שעובדת בסקטורים טכנולוגיים דינמיים, וכל השאר" פרופ' טיילר קוואן: "יום אחד נגלה שיצרנו שתי אומות: אומה אחת מצליחה להפליא, שעובדת בסקטורים טכנולוגיים דינמיים, וכל השאר" צילום: Stephen Gosling
 

ספרו של קוואן ספרו של קוואן צילום: Stephen Gosling

מי משלים את המחשבים? למשל רופאים שיודעים גם להפעיל ציוד מתוחכם, או מתכנתים שמבינים מה משתמשים רוצים (ע"ע מארק צוקרברג, שלמד פסיכולוגיה בהרווארד). תשובה פחות צפויה היא קואוצ'רים למיניהם, שיודעים לעשות מה שאף מחשב לא יודע - לגרום לאנשים, ובמיוחד לעשירים, להרגיש טוב יותר. ומאחר שכולם עתידים להתחרות על נתח מהעושר שבצמרת, גם לאנשי שיווק מוכשרים שיידעו למצוא את הדרך לכיסו של העשירון צפוי עתיד מבטיח. דווקא אשפי המספרים למיניהם, קוואן טוען, אינם יכולים לישון בשקט: המחשבים נושפים גם בעורפם.

 

עשירון עם כישרון

 

קוואן, בעצמו אדם שמסתדר היטב עם הטכנולוגיה (אחד הבלוגרים הכלכליים הנקראים בעולם) הוא פרופ' באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, מוסד שמרני לעילא. לכן לא מפתיע שבסיפור שלו אין מקום לפיננסיירים שגובים עמלות מפולפלות, מנהלים שדואגים לעצמם לחבילות שכר מנופחות, או חברות שמפעילות צבא לוביסטים. מבחינת קוואן, הגורם מספר אחת לאי־השוויון הוא פער בכישורים, והמציאות שהוא מתאר היא מציאות מריטוקרטית: אם אתה מרוויח יותר, כנראה מגיע לך.

 

כמה מגיע? את זה ניתן יהיה לחשב בדיוק הולך וגובר. ים הנתונים שהמעבידים צוברים על עובדיהם אומר גם שהם יהיו מסוגלים למדוד "בדיוק מדכא" כמה כל עובד שווה, מה הערך הכלכלי שהוא מניב, וכמה צריך לשלם לו.

 

למטבע הזה יש גם צד שני. רוב האוכלוסייה, למרבה הצער, דווקא כן ממוצעת. עניין של סטטיסטיקה. לרוב האנשים אין השילוב המנצח של שליטה עצמית, מוטיבציה גבוהה וכישורים טכנולוגיים שיאפשרו להם לשגשג לצדם של רובוטים. האנשים האלה ייוותרו מאחור. כך שבעוד 10%–15% מהאוכלוסייה יחיו "חיים נוחים ומתגמלים באופן פנטסטי", השאר ייאלצו להסתפק ב"שכר קפוא ואפילו נופל".

 

גולשים בפחונים

 

איך תיראה חברה שבה רוב העושר מרוכז בידי העשירון העליון? שונה מאוד. קוואן מדבר על "כתיבה מחדש של האמנה החברתית". לטענתו, יש גבול לשיעור המסים שהעשירון העליון יהיה מוכן לשלם, ומאחר שהעשירון הזה ירכז בידיו יותר ויותר כוח, סביר שהוא יקבל את מה שהוא רוצה.

כך תיווצר בעיה: העשירון העליון לא ירצה ישלם עוד הרבה יותר, וכל השאר לא יוכלו. איך המדינה תממן את השירותים שלה? התשובה של קוואן ברוטלית. במציאות שהוא חוזה יותר שירותים ימומנו על ידי העובדים ולא על ידי המדינה, וצריכת המותרות שלהם תרד. בין היתר, כדי לסגור את החודש, יותר ויותר אנשים יעברו לגור במקומות זולים יותר. כבר עכשיו נרשמת בארצות הברית הגירה לטקסס, אבל קוואן מדמיין מציאות הרבה יותר מרחיקת לכת, של שיכונים דלים נוסח ברזיל או דרום אפריקה, שיקומו גם בארצות הברית, עם WiFi חינם באדיבות העירייה.

 

זקנים יושבים בשקט

 

"יום אחד", כותב קוואן, "נסתכל אחורה ונגלה שיצרנו שתי אומות: אחת מצליחה להפליא, שעובדת בסקטורים טכנולוגיים דינמיים, וכל השאר". האם מציאות קיצונית כזו יכולה להתגשם, כשברחבי העולם נרשמו בשנתיים האחרונות מחאות המוניות בדרישה למנוע את היווצרותה?

קוואן מטיל ספק בכוחה של המחאה לעצור את השינויים הללו. ראשית, יש הבדל חשוב בין מציאות שבה רוב העושר הולך לאחוזון העליון, לבין מציאות שבה המרוויחים הגדולים הם כבר 15% מהאוכלוסייה, שקשה יותר לצאת נגדם. אבל יש גורם חשוב עוד יותר: מהפכות הן בדרך כלל עסק לצעירים. לכן מה שקרה בתחריר לא יחזור על עצמו בוושינגטון. הגיל הממוצע במערב הולך ועולה, ואנשים מבוגרים נוטים לשמרנות, לא להריסת המערכת ובנייתה מחדש. לכן, טוען קוואן, גם אם השיח הפוליטי יהפוך למריר יותר, בסופו של דבר המציאות שאותה הוא מתאר דווקא לא תוביל להתקוממות פוליטית. היא תעבור בשקט. ובלשונו, "כדאי שתתרגלו לזה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x