מסע בסין העממית: תיירות אסונות בסצ'ואן

בעיר בייצ'ואן יש כל מה שצריך להיות בעיר שדה קטנה: חנויות, בתי ספר, מגרש כדורסל שמשקיף אל הנהר, בית מלון קטן ומשרדי ממשלה, שבילים להולכי רגל ושלטים מסבירי פנים. רק דבר אחד אין בה: אנשים.

בייצ'ואן. משקמים את האזורצילום: רחל בית אריה

בייצ'ואן, השוכנת בעמק שלו בצפון מחוז סצ'ואן, נראתה תמיד כמו מקום נפלא לגור בו. עד 12 במאי 2008. באותו יום, ב־14:32, התברר לתושבים שהם יושבים בדיוק במרכזו של קו שבר גיאולוגי. רעידת האדמה שהכתה באזור הרסה את העיר לחלוטין, החריבה את כל האזור, הפכה 5 מיליון בני אדם למחוסרי בית וגבתה כמעט 90 אלף קורבנות. היא גם הפכה את בייצ'ואן לאטרקציה תיירותית.

שיקום האזור, שלמענו הקצתה סין 150 מיליארד דולר, טרם הסתיים. בייצ'ואן עצמה נבנית מחדש במרחק כ־30 ק"מ ממיקומה המקורי, ובכל מקום נראים סימנים של בנייה: גשרים, כבישים, רשת חשמל, בתים, בתי ספר ובתי חולים, ומשרדים עבור פקידי המפלגה הבלתי נמנעים - הכל נבנה מחדש. ממשלת סין הבטיחה שהשיקום יסתיים בתוך שלוש שנים, ושנתיים וחצי אחרי היום השחור ההוא רבים התמקמו בבתים חדשים ומשופרים, בעוד מאות אלפים עדיין ממתינים בקרוואנים.

בינתיים, במקום ששכנה פעם עיר בת יותר מ־20 אלף תושבים, אוטובוסים פורקים תיירים מרחבי סין. בדרכם מבירת המחוז צ'נגדו אל שמורות הטבע המפוארות שבצפון, הם עוצרים להזדהות, להביע סימפטיה ואולי לספק את סקרנותם. מדריכה מובילה אותם במסלול עגום מבית ספר שקבר תחתיו מאה מורים ותלמידים אך במין הומור משונה של הגורל השאיר את מגרש הכדורסל כמעט בלי פגע, אל מלון בייצ'ואן היפה, דרך סניף בנק שאיש מעובדיו לא שרד. לכל אורך המסלול מוצבים שלטים שמבקשים בכמה שפות: "אנא שמרו על השקט, יקירינו ישנים כאן". הסיור מסתיים בדקת דומייה מול המקום שיועד לקניון חדש. הבור שבו נוצקו היסודות נהפך לקבר אחים שכוסה בדשא רענן. ממול, עובדת מקומית מטאטאה את השביל, כשמאחורי גבה שורות של בתים הרוסים, מוטות מזדקרים, לבנים וזכוכית. פה ושם מציץ מחלון צעצוע של ילד שכבר לא יבוא לחפשו.

לכתבות נוספות בסדרה:

המבקרים מזילים דמעות מול מראות ההרס ועולים חזרה לאוטובוס. מכשיר הדי.וי.די מקרין סרט קצר שמתאר את מאמצי ההצלה, שעתה היפה והנוראה של סין: חיילים צועדים בהרים בדרך להציל את מי שאפשר, מתנדבים ותרומות מרחבי המדינה וראש הממשלה וון ג'יה־באו עומד מול בניין מתמוטט, זועק אל הלכודים למטה. הסרט לא מתאר את

הצדדים האפלים יותר: החשדות לשחיתות שגרמה להקמת בתי ספר בניגוד לתקנות בטיחות, ההשתקה והרדיפה של הורים שכולים שתבעו חקירה. הנסיעה הקצרה מסתיימת ליד מחנה של מגורים זמניים, והמדריכה מציינת שאלה הובאו לשם כדי לספק פתרון לניצולים. היא לא מציינת שאלפים מהם עדיין גרים כאן, מחכים לחותמת רשמית שתקבע את גורלם. כמה מהם הקימו דוכנים לצד מגרש החניה. הם מוכרים מזכרות מהאסון: הלבנים ממה שהיו הבתים שלהם פעם עוזרות היום לתמוך במה שנשאר מהמשפחות.