20 שנה לנפילת חומת ברלין: כמה עולה לבנות עיר מאוחדת
ברלין קיבלה במתנה את מזרח העיר: קרקע עצומה ויקרת ערך. פיתוח האזור הניב תשואה של עשרות אחוזים למשקיעים, ובהם ישראלים רבים. אולם לא הכול ורוד
מחר, 9 בנובמבר, ימלאו 20 שנה לאותו ערב שבו הודיעו שלטונות מזרח גרמניה כי הם אינם יכולים למנוע עוד מתושבי ארצם לעבור את הגבול למערב — אירוע שהסתיים בטיפוס הספונטני של אלפי תושבי מזרח ברלין על החומה שהפרידה את עירם במשך 28 שנה, דריסתה על ידי מכוניות והרמת אבניה הגדולות באמצעות מנופים עד לריסוקה הכולל באקסטזה שבישרה על סופו של עידן.
מחר לפני 20 שנה נפלה חומת ברלין. אולם 9 בנובמבר הוא גם הערב שבו אירע ליל הבדולח: הפרעות ההמוניות הראשונות ביהודי גרמניה ב־1938. השנה, בניגוד לשנים קודמות, הגרמנים לא יוותרו על החגיגות לעירם, זאת למרות החפיפה הקודרת בתאריכים.
שרידים מומת ברלין כיום. התוואי מבטון ביתר את העיר צילום: shutterstock אלף אבני דומינו ענקיות וצבעוניות ניצבות זו לצד זו בסדר מופתי מסביב לשער ברנדנבורג ובהינתן הסימן נופלות אחת על השנייה ויוצרות תגובת שרשרת מרהיבה — כך יציינו מחר הברלינאים את מאורע הפלת החומה. נדמה שאין דרך גרמנית מזו לציין זאת, שכן לא בכדי נהפך הדומינו ראלי לשעשוע לאומי בגרמניה, המפרנס תוכניות טלוויזיה וספיישלים של שעות. יש משהו במשחק הזה שמעורר במשתתפים בו מעין התרגשות מרוסנת וצפויה המגיעה כפרס על התמדה קפדנית. תחושה זו תואמת היטב את האופי הגרמני, ויותר מכל את האופי של תושבי ברלין — במזרח ובמערב כאחד.
עשרות שנים בשוליים
כולם מדברים היום על ברלין, ואיכשהו תמיד נדמה שמישהו שאנחנו מכירים בדיוק נוסע אליה או בדיוק חזר ממנה או בדיוק תוהה אם הוא מסוגל לנסוע אליה. בכל זאת, ההיסטוריה. ככה זה עם טרנדים, וברלין בהחלט נהפכה לטרנד, אחרי שנים ארוכות שבהן נותרה בשוליים, אם לא מחוצה להם. ניתן לומר בביטחון שקיימות מעט מאוד ערים מערביות שעברו תהפוכות כל כך רבות ב־64 השנים שעברו מאז תום מלחמת העולם השנייה כמו ברלין. כשבוחנים אותה היום, 20 שנה אחרי איחודה מחדש, נראה שאותן סבלנות והתמדה גרמניות בהחלט השתלמו. פחות או יותר.
עדיין קשה לעכל את הפער הכלכלי, התרבותי והגיאוגרפי שבו חיו זה לצד זה שני חלקיו של אותו העם, אותה העיר, במשך כארבעה עשורים. המעניין הוא שמי שאינו מכיר לאשורה את ההיסטוריה הגרמנית סובר שמזרח ברלין, שהוחבאה מאחורי חומת הבטון ומגדלי השמירה, היא שהיתה המסכנה והמבודדת, אך זה כנראה נובע רק מהחיבור האסוציאטיבי שלנו בין מערב לפתיחות. בפועל ההפך הוא הנכון: מערב ברלין, אותם כמה רבעים שבהם שמעו אלביס, קנו מותגי אופנה בכלבו הגדול ביותר בעולם וצרכו קולנוע הוליוודי למהדרין, היתה המובלעת המערבית באוקיינוס המזרחי, וחומת ברלין הקיפה ואטמה אותה מהעולם שסביבה — לא להפך.
כשהופלה החומה ב־1989 וההגדרות הגיאו־פוליטיות הנוקשות של מזרח לעומת מערב נהפכו להיסטוריה, גילו הברלינאים, מערביים ומזרחיים כאחד, כי נפלה בידיהם הזדמנות פז חד־פעמית שספק אם נפלה אי פעם בידיה של עיר מערבית מודרנית. אל החלק המערבי הצפוף של ברלין צורף שטח נדל"ני עצום ויקר המכיל רובעי מגורים רחבי ידיים לצד הבולטים שבאוצרותיה התרבותיים והתיירותיים של העיר, כגון אי המוזיאונים, אלכסנדרפלאץ, שדרת אונטר דן לינדן, פרידריכשטראסה והגדולים וטובים בבתי האופרה והקונצרטים. לאלה מצטרפים גם שטחים עצומים שגולחו מכל נכס כדי לשמש "פסי מוות" חוליים לכל מי שיעז לנסות ולחצות את החומה.
המזרח כיהלום לא מלוטש
מבחינת פוטנציאל כלכלי היתה הפלת החומה בגדר יהלום ענק, אך היהלום הזה היה מאוד לא מלוטש.
ב־1996, שבע שנים לאחר האיחוד, השיקה ממשלת ברלין (שנוסף על היותה עיר גם נמנית עם 16 מדינות המחוז המרכיבות את גרמניה) את "התוכנית לפיתוח פנים העיר", אולי המיזם הגרמני השאפתני ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. למרות הכל, את חגיגיות ההכרזה קלקלה המציאות הברלינאית של אותן השנים.
השבועון הגרמני "די צייט" תיאר באותם הימים ברלין שבה "רשת התחבורה מפוררת, גשרים חיוניים עדיין חסרים, מרכזה של העיר מבודד ותוואי החומה החולי חותך שכונות שלמות באמצען". כמו כן, במרכזה של ברלין של אמצע שנות התשעים התגוררו רק שליש בלבד מסך התושבים שהתגוררו בה ערב מלחמת העולם השנייה. המסקנה הברורה לכל היתה שאם ברצונם של הגרמנים להעמיד את עירם המחולקת בחזרה על המפה העולמית, יהיה עליהם להפנות את מאמצי השיקום שלהם מזרחה, היכן שרבים מהבניינים שמרו על חזית לא שונה בהרבה מהחזית ש"עיצבו" עבורם הטנקים הרוסיים בשנות הלחימה על העיר ב־1945.
בחינה של היתרי בניית הדירות שחילקה עיריית ברלין בעשור הראשון להפלת החומה מדגימה היטב את הזינוק בפיתוח המגורים במזרחה של העיר. באמצע שנות התשעים הגיע שיעור היתרי הבנייה במזרח ליותר מפי שניים מאלה שניתנו במערב. ההיתרים גובו כמובן גם בתמריצי בנייה ממשלתיים אשר תוקצבו במשותף מקופת העיר וקופת האוצר. נוסף על כך, בעלי הבתים (ויהיו אלה גופים פרטיים, קבוצות אחזקה או קואופרטיבים) החלו בקדחת שיפוצים קוסמטיים שנמשכה עמוק אל תוך תחילת המאה ה־21. בתוצאה מבחין כל מי שמגיע לבקר בעיר.
כמי שהתגורר בברלין במשך תקופה מסוימת בשנים האחרונות, יצא לי לארח כמה אורחים מישראל שביקרו בה בפעם הראשונה. כשטיילנו ברובעי המגורים השונים של העיר, אחת מהשאלות הנפוצות ביותר היתה תמיד: "אנחנו במזרח או במערב?". כשהשבתי "נחשו בעצמכם", התשובה היתה כמעט תמיד: "מאוד יפה פה, אז אנחנו בטח במערב".
הם תמיד טעו. הסיבה היא שקדחת שיפוצי החזיתות הפכה את שכונות המזרח לפנינים של ממש: שורות שורות של בניינים עתיקים צבועים בכל צבעי הקשת, פיתוחי אבן חיצוניים ששוחזרו בדייקנות, חדרי מדרגות עם מעקות עתיקים, אדניות פרחים ושרכים מטפסים. מזרח ברלין נהפכה מכינוי גנאי לבון טון החדש של כל מי שחשוב לו להיות מעודכן. מערב העיר הוא זה שפתאום החל להיראות מוזנח, מבוגר, מיושן וכמעט אפרורי.
תולים תקוות בראש העירייה
מגמה זו התבטאה היטב גם בעלייה במחירי שכירות הדירות בעיר: בין השנים 1992 ל־2000 טיפסו מחירי השכירות למ"ר במערב ברלין ב־48%, בעוד שבמזרחה עמדה העלייה על 145%. לצד השכירות נרשמה בעשור הראשון שלאחר הפלת החומה הסתערות רבתי על רכישת דירות מגורים במזרח העיר, וב־1998 נקנו במזרח ברלין יותר מפי שניים מהדירות שנרכשו במערב. פתאום החלו תושבי שכונות לב המערב, כמו שנברג ושפנדאו, להצטרף למהגרים מבחוץ ולנהור אל המזרח. מפות חלוקת הגידול באוכלוסיית העיר בשנים האחרונות מדגימות זאת היטב.
בברלין עוברים מזרחה
אך מה שאפשר אולי לתקן באמצעות שפכטל, צבע וחנויות מותגים, יותר קשה לתקן כשמדובר בבעיות הבסיסיות המאפיינות את מדינות המזרח שהצטרפו למערב. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא שבעוד שבשאר גרמניה — וביתר שאת בחלקה המזרחי — טיפסה ההכנסה הממוצעת לנפש, הרי שבברלין היא בקושי השתנתה במשך עשור.
כמו כן, בין השנים 2000 ל־2006 עמד שיעור האבטלה בברלין הרבה מעל הממוצע הכלל־גרמני ובשלבים מסוימים אף מעל הממוצע של מדינות המזרח לשעבר. אלה הן בין היתר הסיבות שברלין לא המריאה גבוה בדירוגי היוקרה הבינלאומיים, כמו אלה שמפרסם כל שלוש שנים בנק UBS השוויצרי. למעשה, בין השנים 1997 ל־2009 טיפסה ברלין בסך הכל מקום אחד בדירוג יוקר המחייה של ערי העולם, מהמקום ה־28 ל־27. פניה הסוציאליים־כלכליים של ברלין קודרים בהרבה מאלה שפני המוזיאונים המשופצים, מועדוני הלילה והברים השוקקים שלה.
רוב התקוות לשיפור מונחות על כתפיו של ראש העיר הפופולרי של ברלין, קלאוס וורייט, שנבחר לראשונה ב־2001 ונושא מאז ברציפות בתפקיד. בתקשורת הגרמנית יש שמייעדים אותו להתמודד על משרת הקאנצלר בבחירות הכלליות הבאות מול אנגלה מרקל. וורייט, שנכנס להיסטוריה בתור הפוליטיקאי הגרמני הראשון שיצא מהארון, הוא במידה מסוימת הפנים שברלין היתה מעוניינת להציג: צעיר, נאה, פתוח ובעל מודעות חברתית.
בשיחה עם "כלכליסט" הדגיש וורייט (56), יליד ברלין המערבית, כי התרוקנות הקופה הציבורית של ברלין עומדת בראש סדר דאגותיו. "עד לפרוץ המשבר הכלכלי עלה בידינו להתחיל להשיב את החובות שצברנו, אך מאז שהוא החל הם שבו ותפחו עד יותר מ־60 מיליארד יורו כיום. האתגר הגדול ביותר שעומד לפני כיום הוא לראות כיצד אני משלב בין השבת חובות אלה בלי לפגוע בזכויות הסוציאליות של התושבים לבין הפחתה של שיעור האבטלה".
לדבריו, "אחרי התקופה הקשה של התמוטטות התעשייה בעיר מיד לאחר נפילת החומה, אפשר כיום לומר בלב שלם שברלין היא עיר אחת". כשנשאל וורייט באיזו מידה לדעתו בוצע השיפוץ של המזרח על חשבון המערב, הוא נדרש למסורת הסוציאל־דמוקרטית שממנה הוא מגיע: "השאיפה היא להשוות את תנאי המחייה במזרח עם אלה שבמערב. המפלגה בה צמחתי מאמינה שהחזק צריך לעזור לחלש, ואם ככה זה צריך להיות בברלין, ככה זה יהיה".
ואמנם בעוד שבעשור הראשון להפלת החומה נערכו הסטטיסטיקות הרשמיות על העיר תוך ביצוע הפרדה בין מזרח למערב, החל בתחילת המאה ה־21 פסק מנהג זה. כנראה גם עבור הסטטיסטיקה הרשמית, מזרח ומערב חד הם. אולם הנתונים עדיין מדברים בעד עצמם, ומזכירים שעם כל ההתקדמות הניכרת שביצעה העיר בתוך שני עשורים, הדרך לאיחוד אמיתי עוד ארוכה.
