סין והערבים: סיפור אהבה
הסחר בין סין ובין מדינות ערב עומד לשחזר את תור הזהב של דרך המשי, טוען בן סימפנדורפר, כלכלן שפעל בשני הקצוות של הדרך הזו. בספרו "דרך המשי החדשה" הוא מסמן את ציר המסחר החדש שיוביל את כלכלת העולם
08:31
26.05.09
עלייתה של סין היא כנראה הסיפור הכלכלי הכי גדול של העשור האחרון. כוח צרכני חדש, כוח יצרני חדש, כסף גדול שמחפש השקעות, זיהום גובר, אתגרים סביבתיים, קפיטליזם ללא דמוקרטיה, פער חברתי מתרחב והשפעה עולמית גדלה - נדמה שהכל כבר נאמר על המעצמה החדשה.
אבל מתברר שלא. ספר חדש מאיר את ההתעצמות הסינית מזווית שחומקת רוב הזמן מתחת לרדאר של התקשורת ושל מקבלי ההחלטות במדינות המערב: סוג הקשר בין סין למזרח התיכון. הקשר הזה הולך ומתהדק באמצעות פעילות של משקיעים, חברות נפט, דיפלומטים, אנשי ממשל וגם עשרות אלפי סוחרים ובעלי עסקים קטנים שמניעים את החיבור הכלכלי בין שני קצותיה של אסיה. בדרך, כל אלה מסיטים את מרכז הכובד של הכלכלה העולמית מזרחה. לשינוי הזה יש השלכות מרחיקות לכת על הכלכלה העולמית בכלל, על עתיד המזרח התיכון, ואולי יותר מכולם, על ישראל.
ראש ממשלת סין ומלך סעודיהצילום: בלומברג
"ההתעצמות של סין מסוקרת בדרך כלל מההיבט של הקשר בין סין לארצות הברית או בין סין לאיחוד האירופי", מסביר בן סִימְפֵנדוֹרְפֵר, הכלכלן הראשי בסין של רויאל בנק אוף סקוטלנד ומחבר הספר "דרך המשי החדשה", בראיון מיוחד ל"כלכליסט". "באופן דומה, גם ההתעצמות הכלכלית של העולם הערבי מסופרת מההיבט של הקשר עם המערב, ולאור הפוטנציאל או הסיכון שמציבים השינויים באזור, בעיקר לארה"ב. אני רציתי לחבר את הנקודות, לבחון את הקשר בין המזרח הרחוק למזרח התיכון ואיך הוא התפתח בשנים האחרונות, איך ההתעצמות של שני הגושים האלה, סין והעולם הערבי, לא רק מקבילה אלא תלויה כל אחת בעלייתו של הגוש האחר. חילופי הרעיונות כבר אינם מתנהלים בין מזרח למערב - אלא בין מזרח למזרח".
כשאמריקה נסגרה, סין פתחה את הדלת
סימפנדורפר, שעובד כבר תשע שנים בבייג'ינג ובהונג קונג עבור בנקי השקעות מערביים כגון ג'יי.פי מורגן, התחיל בכלל במזרח התיכון - תחילה כסטודנט לערבית בדמשק, ואז כיועץ לחברות שחיפשו פתח לפעילות בסוריה, בלבנון ובירדן. בסוף שנות התשעים, עם התמוטטות הסכמי אוסלו וחוסר יציבות גובר באזור, הלך ופחת מספר החברות המעוניינות בשירותים אלה, וסימפנדורפר חזר לבריטניה כדי לעבוד כבנקאי השקעות. הרצון לחוות תרבות שונה לא דעך אצלו, אבל המזרח התיכון כבר לא נראה כמו מקום מוצלח לבסס בו קריירה, והבנקאי דובר הערבית התחיל ללמוד גם סינית ועבר לעבוד בבייג'ינג, משאיר את החוויה המזרח תיכונית מאחוריו.
אלא שאז, הוא מספר, קרה דבר מוזר. במקביל לעלייה המטאורית של סין מאז תחילת העשור, החל גם העולם הערבי לצאת מהקיפאון ולהראות סימני צמיחה מואצת. סימפנדורפר החליט לחקור את הקשר בין שני התהליכים האלה. עכשיו הוא מציג את המסקנות ב"דרך המשי החדשה" (The New Silk Road: How a rising Arab world is turning away from the west and rediscovering China).
סין שמרה על יחסים טובים למדי עם מדינות ערב מאז הקמת הרפובליקה העממית ב־1949, אבל הסחר בין שני האזורים התנהל בעצלתיים. כל זה משתנה במהירות, וב־2008 תפסה סין את מקומה של ארה"ב כשותפת הסחר העיקרית של המזרח התיכון (לא כולל טורקיה וישראל), עם היקף סחר הדדי של 60 מיליארד דולר. איך זה קרה? כדי להבין זאת, טוען סימפנדורפר, צריך לחזור אחורה בזמן לספטמבר 2001, ואז עוד קצת אחורה, למאה ה־15. "במערב אנחנו רגילים להסתכל על הקשר הזה כעל קשר מבוסס נפט, והמזרח התיכון הוא כמובן ספק הנפט העיקרי של סין", הוא אומר, "אבל הסיפור הוא יותר מכל סיפורם של בעלי עסקים קטנים שבונים קשרים ברמה מקומית. הסחר בין סין למדינות ערב מתבצע על ידי עשרות, אולי מאות אלפים של סוחרים קטנים, למשל היבואן שמוכר בגדים בשוק בדמשק. האפקט המצטבר של עשרות אלפים מהם משנה את אופי הקשרים".
הסוחרים האלה, הוא מסביר, גילו את סין מתוך אילוץ: "אחרי פיגועי הטרור של ספטמבר 2001, סוחרים מסוריה, ממצרים וממדינות ערביות אחרות שמצאו את פרנסתם בארה"ב הבינו שהאפשרויות נסגרות בפניהם, ושהם כבר אינם זוכים לקבלת פנים נלהבת". אנשי עסקים לא קיבלו ויזה, ולפעמים גם נעצרו בנמל התעופה ונשלחו חזרה לארצם. יצואנים ויבואנים ערבים, שהסתמכו עד אז על הכלכלה האמריקאית, התחילו לחפש אלטרנטיבות - ובסוף אותה שנה הם מצאו אחת אטרקטיבית וקורצת במיוחד, בצד השני של היבשת: סין הצטרפה לארגון הסחר העולמי.
העיירה שהפכה למרכז סחר בינלאומי
האלטרנטיבה הזוהרת ביותר נמצאה בעיירה קטנה בשם יי־וו, כמה שעות נסיעה משנגחאי, שהפכה למרכז הערבי של סין. מאז תחילת העשור מצאה לה יי־וו נישה משלה בשוק הסיני המזנק, כשהקימה מרכז למכירות סיטונאיות לסיטונאים קטנים. מרכז התעשייה המוכר יותר, שנג'ן, מכר מוצרי צריכה במיליונים לרשתות ענק דוגמת וול־מארט. ביי־וו התרכזו במכירה של אלפים ולפעמים מאות בודדות של פריטים לסיטונאים קטנים - מוצרי אלקטרוניקה, הלבשה או מוצרים לבית. ההיצע התאים בדיוק למה שחיפשו היבואנים הערבים, ויי־וו קיבלה אותם בזרועות פתוחות, בין השאר כיוון שבסין כבר היתה תשתית תרבותית לקלוט אותם, תשתית שנבנתה לפני יותר מאלף שנה, בימי הזוהר של דרך המשי העתיקה.
"דרך המשי" לא היתה מעולם דרך אחת, אלא כינוי לרשת ענפה של נתיבים בין סין לים התיכון, שבהם עברו שיירות שהביאו משי וסחורות אחרות מסין לאימפריה הרומית, ואחר כך לביזנטיון ולבגדד. בדרך עברו לא רק סחורות: היגרו בה גם רעיונות, דתות ואנשים, ורבים מהמהגרים הללו היו מוסלמים שהתיישבו בסין ונטמעו בה אבל שמרו על דתם.
צאצאי הסוחרים האלה, מסביר סימפנדורפר, הם נדבך חשוב בדרך המשי של המאה ה־21: מוסלמים ששפת אמם סינית חיים היום בכל חלקי סין ומקיימים קהילות משלהם. עם ההיפתחות של סין לעולם מאז סוף שנות השבעים הורשו הקהילות האלה לקיים קשרים עם העולם המוסלמי, ורבים מבני המיעוט המוסלמי, המונה כ־10 מיליון בני אדם, לומדים ערבית ולימודי דת.
"המיעוט המוסלמי ממלא תפקיד חשוב בקשרים בין סין לעולם הערבי, והאסלאם עצמו הוא גורם שמקדם את הקשרים האלה", מסביר סימפנדורפר. "הממשלה הסינית מעודדת את ההשתתפות של המיעוט המוסלמי־סיני במסחר, כי זו דרך לגרום להם להשתתף בכלכלה ולשפר את רמת חייהם, דבר שתורם ליציבות בסין".
דוגמה מפתיעה היא המסגד שנבנה עבור הסוחרים הערבים ביי־וו. סין הרשמית עדיין אתאסטית ומגבילה מאוד את חופש הדת של אזרחיה, אבל כשהסוחרים שהשתקעו במקום נזקקו לשירותי דת, מספר סימפנדורפר, הממשלה המקומית ביי־וו יזמה הקמת מסגד ובית ספר מוסלמי, פעולה שרק חיזקה את הרצון של סוחרים מהעולם המוסלמי להגיע ליי־וו ולעשות עסקים. העיר הפכה למעוז מזרח תיכוני בלב מרכז התעשייה הסיני, עם הריכוז הכי גבוה של מסעדות מזרח תיכוניות במזרח אסיה - הרבה יותר מאשר בערים קוסמופוליטיות דוגמת בייג'ינג ושנגחאי. השמועה על העיר הערבית של סין משכה לשם אלפי סינים־מוסלמים שלמדו ערבית ובאו לעבוד כמתורגמנים לאנשי העסקים שמציפים את המקום.
בין הראשונים להגיע ליי־וו היו פלסטינים מהגדה ומעזה, שמשתמשים במקום כבסיס יצוא למדינות מבוססות יותר במזרח התיכון, כגון סעודיה ודובאי. אחריהם הגיעו סוחרים מסוריה, ממצרים, מתימן וממדינות אחרות, שהביאו הביתה לא רק מוצרי אלקטרוניקה זולים וחגורות עור בדולר, אלא גם את הבשורה על המעצמה החדשה והידידותית, ועל מה שאפשר ללמוד ממנה.
יש מה ללמוד מהסינים
והלימוד, מסביר סימפנדורפר, הוא ציר מרכזי בסיפור הזה. כמה מהמדינות במזרח התיכון, הוא אומר, ובעיקר העניות שבהן, למשל סוריה ומצרים, מתחילות להסתכל על סין כעל מודל לפיתוח כלכלי. "לאחרונה ביקר המושל של מחוז אל־חסקה הסורי במחוז חונאן שבמרכז סין", הוא מדגים. "הוא לא נסע לשנגחאי: הוא נסע לחונאן, מחוז עני וחקלאי ברובו, שמייצא כוח אדם לעבודה במפעלים במזרח המדינה. זו מגמה מעניינת, כי לאל־חסקה יש הרבה מה ללמוד מחונאן: זה מחוז עני וחקלאי בצפון סוריה, שצעיריו עוזבים כדי לעבוד בדמשק. בחונאן יכול המושל לשמוע רעיונות על איך יוצרים מקומות עבודה, איך נלחמים בעוני ואיך מתקשרים עם מחוזות אחרים. בהרבה מובנים, אל־חסקה יכולה לקבל הרבה יותר רעיונות רלבנטיים בחונאן מאשר בוושינגטון או בלונדון".
אתה חושב שהסורים יהיו מוכנים יותר להקשיב לסינים מאשר לאמריקאים?
"בהחלט. סין מעוררת פחות אנטגוניזם. הרבה מהרעיונות ששומעים בסין הם רעיונות מערביים - פתיחת שוק ההון, השקעה ביצוא, עידוד השקעות זרות - אבל סין לקחה אותם, הוציאה מהם את החלקים שלא התאימו לה, שינתה אותם כדי שיתאימו למדינה מתפתחת, ועשתה את כל זה בהצלחה מרשימה. אז אם בדמשק נפתחה השנה בורסה, אני רואה בזה השפעה סינית. אם ה־IMF או גוף בינלאומי אחר היה מציע לסורים לפתוח בורסה, אנחנו יודעים בדיוק איך הם היו מגיבים".
ויש סיכון שהנוכחות הגוברת של סין במדינות ערב תעורר אנטגוניזם גם כלפיה בשלב כלשהו?
"לסין אין היסטוריה של כיבוש או של קולוניאליזם באזור, והיא מדינה לא דתית, אז אני לא חושב שייווצרו מתחים מהסיבות האלה. מה שעלול ליצור רגשות שליליים הוא העובדה שמפעלים במצרים למשל נסגרים, כיוון שהם אינם יכולים לעמוד בתחרות עם היבוא הזול מסין. זה עשוי להיפתר, כי גם בסין עצמה חלים שינויים: עלויות הייצור מתייקרות, ויצרנים שם מחפשים בסיס אחר למפעלים. אם כמה ממדינות ערב יוכלו לתפוס רק חלק קטן מהיצוא הסיני לאירופה, וימשכו משקיעים סינים להקים מפעלים אצלן, זה יהיה תהליך חיובי מאוד. כרגע זה קורה לאט מאוד, וקשה לומר איזה מהתרחישים יקרה באמת".
רוצים כסף – ושלום
מה שברור הוא שסין משקיעה ביחסים משאבים, זמן ומאמץ. נשים סיניות שפתחו עסקים בדובאי מתוארות בעיתונות המקומית כגיבורות לאומיות שכובשות חזית חדשה. לימודי ערבית באוניברסיטה יוקרתית נחשבים למסלול מהיר לקידום בשירות החוץ הסיני, ודיפלומטים דוברי ערבית שוטפת מופיעים באופן קבוע ב"אל־ג'זירה", וחושפים את עצמם לשאלות נוקבות - מה שכמעט לעולם אינו קורה בכלי תקשורת מערביים כגון CNN ו־NBC. בצדק או שלא בצדק, סין ומדינות ערב חולקות חשדנות וטענות דומות כלפי אירופה וארה"ב, עוד גורם שמקדם את ההבנה ההדדית ביניהן. "אם לקחת שוב את סוריה כדוגמה", אומר סימפנדורפר, "אז את הסינים אפשר למצוא באזורים החופשיים ממכס שבין סוריה לעיראק עושים עסקים, מחפשים השקעות. אפשר לומר שיש סוריה ישנה, של השלטון הבעייתי, וסוריה חדשה, שמנסה להתקדם כלכלית. אם המערב ממוקד לחלוטין בסוריה הישנה, הסינים, בניגוד מוחלט, רואים רק את סוריה החדשה".
לא מעטים במערב, ובוודאי בישראל, יטענו שמערכת היחסים החדשה והצמודה הזו היא חלום בלהות. סימפנדורפר מתעקש שמדובר בהתפתחות חיובית. "דרך המשי החדשה תביא ליותר יציבות באזור. אני מאמין שהמזרח התיכון צריך היום להתמקד ברפורמות כלכליות יותר מאשר ברפורמות פוליטיות, וסין יכולה לשחק כאן תפקיד חשוב. ארה"ב צריכה לעודד את המגמה הזו. אני לא מאמין שההשפעה של סין באזור תגדל במידה כזו שהיא תסכן את ההשפעה של ארה"ב".
ומה בנוגע לישראל? השפעה סינית גדולה היא מגמה שאנחנו צריכים לעודד או שהיא מאיימת עלינו?
"חשוב להבין: האינטרס של סין באזור הוא כלכלי ומסחרי טהור, אין מה לצפות ממנה לדחוף אינטרסים פוליטיים של מי מהצדדים. לכן הדבר האחרון שסין רוצה הוא מלחמה במזרח התיכון שתדחוף את מחירי הנפט למעלה - וצריך לזכור שבעתיד הקרוב 70% מצריכת הנפט הסינית תיובא מהמזרח התיכון. ההשפעה שלה יכולה להיות מייצבת. אחרי הכל, תהליך השלום במזרח התיכון ניסה להתמקד בפוליטיקה במשך שנים, וזה לא הוביל לשום מקום. בעזרת הסינים, אולי אפשר לעבור להתמקד בכלכלה. אני חושב שזה שווה ניסיון".
