סין: סכר אחד רחוק מדי

"אנחנו לא יודעים כלום", אומר אחד מצעירי הכפר בקול אדיש ומובס. "אנשים אומרים לנו שהסכר ייבנה, אומרים שנצטרך להתפנות מכאן, אבל לא קיבלנו שום הודעה רשמית ואנחנו לא יודעים אם ההחלטה התקבלה כבר". הוא מסרב למסור את שמו ומגחך בתגובה לשאלה אם נציגי הממשלה או חברת הבנייה דיברו איתם. "הם שם למעלה", הוא מדגים בתנועת יד, "ואנחנו כאן למטה". באזורי הכפר של סין כל אחד יודע את מקומו. הצעיר מתרחק מיד כשאני מוציאה בלוק כתיבה. "אל תכתבי בבקשה. הם לא אוהבים שאנחנו מדברים עם עיתונאים. זה נושא רגיש כאן".

"זה נושא רגיש" הוא משפט שחוזר שוב ושוב כשמדברים על הסכר ב"ערוץ זינוק הטיגריס". העמק הנידח בדרום־מערב סין, שם מתוכנן הפרויקט, רוחש מרוב שמועות. איש לא יודע מתי תתחיל הבנייה, היכן בדיוק, מי יצטרך להתפנות מביתו ומי ישלם פיצויים למפונים. אוטובוסים פורקים מאות תיירים בכניסה לאתר המרשים, ומדריכי תיירים מדברים על מים שוצפים ועל אגדות מקומיות - הערוץ נחשב לקניון העמוק בעולם, ולפי האגדה, הטיגריס שנתן לערוץ את שמו דילג מעל ליאנגצה בנקודה הצרה ביותר כשברח מצייד.

אבל כמה דקות נסיעה משם אין לאף אחד חשק לשמוע אגדות. רחוק מעיני התיירים, פרויקט הפקת חשמל עצום שהולך ומתרקם כאן מעורר סערה חסרת תקדים. זה היה אמור להיות סיפור אופטימי, על התארגנות של אנשים מהשורה ועל ממשלה שהחליטה באופן לגמרי לא צפוי לתמוך בהם ובאינטרס הסביבתי על חשבון העשירים ובעלי העוצמה. אבל הסיפור, מתברר, נגמר אחרת לגמרי.

כשהתוכניות להקים עוד סכר ענק על נהר היאנגצה, שיחריב את אתר הטבע המפורסם בערוץ זינוק הטיגריס, התחילו לדלוף מהממשלה המקומית, קם בסין קול זעקה. האזור, בצפון־מערב מחוז יוננאן, אזור הגובל בסצ'ואן, בטיבט ובבורמה, הוא אחד מאתרי התיירות החמים בסין. 4 מיליון תיירים בשנה הביאו למקום רווחה כלכלית יחסית ופרסום עולמי, והתוכניות לבנות סכר הידרואלקטרי נתפסו כאיום ישיר על מערכת אקולוגית מהרגישות בעולם ועל קהילות ייחודיות של מיעוטים. אקדמאים, עיתונאים, סופרים, ארגונים סביבתיים ותושבי המקום חברו כדי לעצור את התוכנית ושלחו עצומה לשלטונות בבייג'ינג. ב־2004 הורה הממשל על עצירת הפרויקט ובחינה מחדש של התוכניות. תוצאות הבחינה מחדש לא פורסמו עד היום, אבל בדצמבר 2007 הודיעה ממשלת מחוז יוננאן שהתוכנית לסכר בערוץ בוטלה, ובמקומו ייבנה סכר קטן יותר, כ־200 ק"מ במעלה הנהר. התקשורת חגגה את מה שנראה כניצחון לירוקים ושינוי אמיתי במדיניות הסביבתית של סין - והעניין בפרויקט דעך.

מאז, הפרויקט תפס תאוצה, ונראה ששום דבר מהותי לא השתנה בתוכניות. התושבים בכפר לונגפאן, ממש בכניסה לערוץ, מספרים שמהנדסים ממשיכים להגיע למקום ולבצע בדיקות ומדידות. העבודות עדיין לא התחילו בכפר, אך הן מתקדמות במלוא הקצב בשני אתרים במורד הנהר. נראה שהממשלה המקומית וחברת האנרגיה שקיבלה זיכיון לבנות את הסכרים דואגות להאיץ את העבודות ככל האפשר ולקבוע עובדות בשטח לפני שההתנגדות תשוב להתעורר. קריטריונים של שקיפות או התייעצות באוכלוסייה המקומית, שנהפכו לחובה לפי החוק הסיני בשנים האחרונות, מושלכים הצדה ללא הינד עפעף.

מהנדסים מטעם חברת האנרגיה חואה ננג, שקיבלה את הזיכיון לבניית הסכר, כבר הודיעו שסכר במקום חלופי יהיה לא יעיל ולא ישים. התוכנית המקורית בערוץ זינוק הטיגריס תדרוש פינוי של 80–100 אלף תושבים.

צופות באופרת סבון

בקרב תושבי הכפר לונגפאן הדעות חלוקות. כמה מהם, בעיקר אלה שאין להם אדמות מעובדות, כבר השלימו עם הפינוי ואפילו מקבלים אותו בברכה. "בעלי עובד בליג'יאנג (עיר המחוז) והילדים שלי לומדים שם", אומרת תושבת ששמה חה, המחזיקה בחנות מכולת קטנה. "אני רוצה לקבל פיצויים ולעבור לשם גם. אני לא רוצה להישאר כאן לבד". לשאלה איזה סכום פיצויים היא מצפה לקבל תמורת הבית והחנות היא עונה בנחרצות "כל אחד צריך לקבל לפחות 50 אלף יואן (7,300 דולר)".

מר זאו, שמשפחתו מעבדת את האדמות על גדת הנהר זה דורות, מתנגד לפינוי. "אמרו שיפנו אותנו למקום גבוה הרבה יותר, שבו האדמה קשה לעיבוד. אנחנו מגדלים כאן אורז, ובזמן האחרון גם טבק, שהוא גידול רווחי הרבה יותר. מה נוכל לגדל שם? אני לא יודע. אני בן 55, ולא למדתי לעשות שום דבר חוץ מחקלאות".

תושבות הכפר לונגפאן צילום: רחל בית אריה

הביקור בלונגפאן קיבל נופך סוריאליסטי משהו כשניסיתי להיכנס לבניין הממשלה המקומית ונקלעתי להשתתפות כפויה במשחק מחבואים עם פקידי ממשל. כמקובל בכפרי סין, הבניין הוא המפואר בכפר, מבנה בטון חדש בן שתי קומות, שעומד בניגוד חד לבתי האבן והקש הקטנים של התושבים. בשעת אחר צהריים מוקדמת המשרדים ריקים, פרט לשתי נערות שצופות באופרת סבון.

"אפשר לדבר עם ראש הכפר?"

"היא בסיור אצל כמה משפחות, היא תחזור רק בערב".

"אפשר לדבר איתה בטלפון?"

"זה לא טוב לדבר בטלפון. זה לא יהיה ברור מספיק".

מחוץ למתחם המשרדים, שני תושבים שמתחממים ליד מדורה אומרים שהמכונית של ראש הכפר, אשה שגם שמה חה, נכנסה כרגע למקום. אנחנו צועדים בחזרה למשרדים. "היא חזרה, נכון?".

"היא בפגישה עכשיו".

"תוכלי להתקשר אליה? יהיה אפשר לדבר איתה כמה דקות?".

באי־רצון, הנערה מתקשרת ומודיעה לי שראש הכפר כמובן תשמח לדבר איתי, אלא שהיא לא נמצאת במקום כרגע, ואולי אוכל להתקשר מאוחר יותר, או מחר.

כל הניסיונות להתקשר שוב מאוחר יותר נותרו בלי תשובה. במשרדי הממשלה בעיר המחוז ליג'יאנג התוצאות דומות. ביקורים במשרדי המים והחשמל העלו תשובות מתחמקות. "זה לא קשור אלינו ואין לנו מידע בנושא. זה באחריות

חברה חיצונית", היתה התשובה החוזרת.

שני הסכרים שכבר נבנים באזור הביאו לשגשוג זמני לעיירה ההררית מינג־יין. כמה מסעדות, דוכנים לממכר תפוזים ואיש מבוגר שמציע שירות תיקונים לטלפונים סלולריים ברחוב, מצויד במחרטה ידנית ובמסמר חלוד - כך נראה בום כלכלי באזורים הכפריים של סין. מינג־יין היה כפר מנומנם עד לפני שנה, אבל כעת הוא מלא משאיות שמובילות חומרי בנייה אל הסכרים שנבנים על הנהר. הרחוב הראשי (והיחיד) מלא אבק ופיח, פועלים ומכוניות שנושאות את הלוגו של החברות הבונות את הסכרים.

המסעדות הזולות על הדרך מלאות בסועדים רעבים ובנשים הנושאות דליי מים לבישול - מים זורמים עדיין אין ברוב הבתים. במסגרת תוכנית התמריצים החדשה של ממשלת סין, התושבים יקבלו סובסידיות כדי לרכוש מכונות כביסה, טלפונים סלולריים ומכשירי חשמל - האנשים בבגדים הבלויים ובנעלי הבד אמורים להיות כוח הקנייה שישאיר את המפעלים במזרח המדינה פתוחים כשהביקוש ממדינות המערב מידלדל. הביטוי "לעג לרש" מעולם לא נשמע לועג יותר. תעשייה אחת פורחת מעל כל השאר באתרי בניית הסכרים: מיניבוסים יוצאים בכל בוקר מהעיר ליג'יאנג ומובילים נערות ונשים צעירות אל אתרי הפרויקט, לספק בידור למאות פועלים. שתי הנערות שחולקות איתי את המכונית המקרטעת נראות מבוישות. מה אתן הולכות לעשות בלי־יואן? "לסדר שיער", הן עונות בעיניים מושפלות - שם הקוד ברחבי סין לעיסוק בזנות. לשתיהן שיער מסולסל ומבושם בכבדות. כשהמכונית מתאמצת לטפס בכביש ההררי הן נועצות מבט ריק בנוף החדש להן. קשה לחשוב על מה שמצפה להן בסוף הדרך המשובשת והמרהיבה. בלתי אפשרי שלא לחשוב.

הממשלה המקומית, כך נראה, החליטה לפעול בשיטה העתיקה של אנשי חומה ומגדל ולקבוע עובדות בשטח. התוכנית המקורית הציעה בנייה של שמונה סכרים להפקת חשמל. כרגע, בנייה של סכר אחד כבר הושלמה, ושני סכרים נוספים, בלי־יואן ובאה־חאי, 100 ק"מ במורד הנהר, נבנים במהירות, תחת מעטה סודיות ובניגוד לחוק. איש במינגיין אינו מוכן לקחת עיתונאית זרה אל אה־חאי, אתר בניית הסכר, שבו כבר נמצאים לדברי המקומיים יותר מ־300 פועלים. "נסתבך אם נביא לשם עיתונאים", הם אומרים. איש לא אמר להם את זה במפורש, אבל גם כאן, כמו בלונגפאן, נראה שכל אחד יודע את מקומו.

נהר היאנג צהצילום: רחל בית אריה

בבירת מחוז יוננאן, קונמינג, פרופסור יו שיאוגאנג פורס תרשימים ומצגות במשרד הצנוע של הארגון שהקים, Green Watershed. יו, מומחה לניהול משאבי מים, מנהל כמעט לבדו את המאבק בסכר מאז פורסמו התוכניות לראשונה. הוא זה שגייס את תושבי הכפרים למאבק והעביר לממשל בבייג'ינג יותר מעשרת אלפים חתימות נגד הפרויקט. בתמורה הוא זוכה מדי פעם לביקורים מטעם המשטרה המקומית ונאסר עליו לבקר בסביבת ערוץ זינוק הטיגריס.

בקול מדוד הוא מצביע על שלל הבעיות שבניית הסכר עלולה לגרום: זיהום הנהר, הכחדה של מיני דגים באזור, ובעיקר אובדן הפרנסה של עשרות אלפי איכרים.

"הבעיה", יו מסביר, "היא שבעצם לא נעשה סקר השפעה על הסביבה הטבעית או האנושית, אף על פי שהחוק מחייב זאת. החברה (חברת האנרגיה חואה ננג) מפחדת מלחץ ציבורי ומתגובה קשה כיוון שערוץ זינוק הטיגריס הוא מקום מפורסם כל כך, אז בינתיים בונים במקומות אחרים, באה־חאי ובלי־יואן, מקומות שאף אחד לא שמע עליהם. עד שתתפרסם התוכנית המלאה, בעוד שנה או שנתיים, הסכרים יהיו בנויים ולא תהיה ברירה אלא לבנות גם את הסכר בערוץ זינוק הטיגריס עצמו, כדי שההשקעה לא תרד לטמיון".

46 אלף סכרים

זו דילמה כלכלית קלאסית, שאלה של הקצאה יעילה של משאבים מצומצמים. 30 שנה של פיתוח חסר מעצורים הביאו את סין אל סף משבר אנרגיה. שימוש בפחם מזהם כמקור אנרגיה מאיים להציב את המדינה בראש רשימת מזהמות האוויר הגדולות בעולם, והתלות הבלתי נוחה ביבוא נפט גורמת לסיבוכים פוליטיים רבים. במצב כזה, בניית סכרים הידרואלקטריים שסין התמחתה בה נראית כמו פתרון מושלם שמצמצם את זיהום האוויר, וסין בנתה בעשרות השנים האחרונות מספר מסחרר של 46 אלף סכרים - יותר ממחצית מכל הסכרים הקיימים בעולם. הבעיה, אומר יו, היא ההשפעה ההרסנית על מקורות המים, המצומצמים גם הם.

"יש לנו בעיית מים רצינית ביותר", אומר יו. "בעיית האנרגיה לא יכולה לדחוק אותה לשוליים. צריך להשתמש בשילוב של פתרונות שונים - אנרגיית שמש, אנרגיית רוח ועוד, ולא להסתמך רק על הנדסת סכרים". נוסף על כך, אזור ערוץ זינוק הטיגריס נמצא במפגש של שני לוחות טקטוניים ומועד לרעידות אדמה. מחקרים הראו שסכרים גדולים מגדילים מאוד את הסיכון לרעידות אדמה. הדאגה באזור גוברת עוד יותר בעקבות מחקר שפורסם החודש: הגיאולוג כריסטיאן קלוסה מאוניברסיטת קולומביה קבע שסכר גדול במחוז סצ'ואן היה מהגורמים לרעידת האדמה המחרידה שם בשנה שעברה, שגבתה את חייהם של יותר מ־80 אלף בני אדם. גיאולוג סיני, פאן שיאו, העלה השערה דומה מיד לאחר הרעידה, אבל השערותיו נדחו על ידי הקהילייה המדעית בסין, שסירבה לערוך מחקר מקיף בנושא.

בשיחה שערכנו לפני יותר משנתיים, יו הגדיר את הסכר בערוץ זינוק הטיגריס מקרה מבחן. הוא אמר אז שזה יהיה מבחן לחוקים החדשים שחוקקה בייג'ינג המחייבים סקרי השפעה על הסביבה והתייעצות עם האוכלוסייה המקומית. במפתיע, מול הסכרים ההולכים ונבנים, הלוחם הוותיק עדיין נשמע אופטימי. "השינוי מתרחש, והוא שינוי גדול, קודם כל מכיוון שרואים התנגדות מצד האנשים הפשוטים, דבר שלא היה קיים קודם. יש גם ניסיון לצמצם את מספר האנשים שיצטרכו להתפנות. התהליך נהפך לשקוף יותר. זה קורה לאט מדי, אבל זה קורה".

ועדיין, יו מדגיש, ההתקדמות לא גדולה דיה. "ההתקדמות, אם תבוא, קשורה גם לרפורמות פוליטיות שיצטרכו לקרות", הוא אומר בזהירות מרבית.

וזה אולי שורש הבעיה. דרך קבלת ההחלטות בסין תלויה גם היום בקשרים סמויים בין בעלי הון ואנשי שלטון, ותהליך קבלת ההחלטות נותר עלום מעיני הציבור והתקשורת. מנגנוני הביקורת נתונים לפיקוח הדוק מצד אותם גורמים שלהם האינטרס החזק ביותר למסור משאבים ציבוריים לידי בעלי הכוח והכסף.

ואצלב סמיל, חוקר שמלווה זה שנים את הפיתוח המלווה בהרס סביבתי בסין הגדיר זאת כך: "ההתפתחות של סין היא כמו הצגה צבעונית שמועלית על במה ענקית, שבה כולנו יכולים רק לצפות בהשתאות. הסצינות מתחלפות, אבל מתחת לתפאורה הססגונית יסודות הבמה הולכים ונרקבים, ומיום ליום הם מתקשים לשאת בעומס של מספר המשתתפים וקצב השינוי. היסודות עומדים להתמוטט".