שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן מאי 2015
מוסף נדל"ן מאי 2015 גג עמוד

נשמה צוענית

ב־2011 שררו בבניין ברחוב הרצר בברלין עזובה והזנחה חריפות, ודייריו, כמעט כולם צוענים, סבלו מהדרה ומאבטלה. היום, ארבע שנים לאחר שהפרויקט נרכש על ידי חברת הנדל"ן הגרמנית אאכנר, הוא הפך לסמל האינטגרציה המוצלחת של הצוענים

יעל שטיין, ברלין 10:2006.05.15

בנג'מין מרקס לא ישכח את יום חמישי, 5 במאי 2011. מרקס, מנהל הפרויקטים הראשי של חברת הנדל"ן הגרמנית אאכנר, עמד בשעה 11 באותו בוקר בפתח קומפלקס ברחוב הֵרצֵר 65 שבשכונת נויקולן בברלין. על הקומפלקס הזה, שכולל ארבעה בניינים בני ארבע קומות, 137 דירות סך הכל, שמע מרקס ממתווך - אלא שהמתווך הזה השמיט כמה פרטים חשובים, ומרקס, שניצב מולם כעת, הוכה בתדהמה: ערימות עצומות של זבל בחצר, חולדות שמתרוצצות בחופשיות, צחנת ריקבון נוראית, דלתות וחלונות רבים חסרים. "אני 30 שנה בתחום וחשבתי שכבר ראיתי הכל. טעיתי", משחזר מרקס. "שתי ילדות עמדו שם על ערימות של אשפה מצחינה ושיחקו, בזמן שביניהן התרוצצו חולדות. זה הספיק לי". הוא הדליק סיגריה, וכשסיים אותה החליט לרכוש את הקומפלקס על דייריו.

 

הדיירים עצמם, אגב, הסתמנו כאתגר רציני: במשך השנים השתלטו על הקומפלקס מאות בני רוֹמָה או צוענים, בלשון פחות פוליטיקלי קורקט, שהגיעו מפרבריה העניים של בוקרשט בירת רומניה, והתמקמו בקומפלקס בצפיפות אדירה: בחלק מהמקרים חיו 10–12 אנשים בדירת 40 מ"ר.

 

בנג'מין מרקס בנג'מין מרקס

 

המצוקה וההזנחה הביאו את בעלי הקומפלקס להרים ידיים, ולהעמיד למכירה את הנכס תמורת סכום אטרקטיבי שאותו מסרב מרקס להסגיר - אבל אף אחד, חוץ ממנו, לא שש לרכוש אותו. "גם אני, אם הייתי חושב על זה אפילו רק עוד קצת, לא הייתי הולך על זה", הוא מודה. "היו עולים בי יותר מדי ספקות".

 

לא היה לך שום מידע מקדים על הפרויקט?

"לא. היה לי רק את המידע שהופיע במפרט ששלח לי המתווך. רק אחר כך, כשקראתי קצת על הפרויקט, נתקלתי בכינויים כמו 'כפר הרומה בנויקולן', או 'קן החולדות'".

 

היום, פחות מארבע שנים אחר כך, מי שיעמוד בפתח הקומפלקס יתקשה להאמין. "בית ארנולד פורטוין", כפי שהוא מכונה היום, הוא פרויקט נאה בבנייה קלאסית, עם דירות למשפחות של עד עשר נפשות, פינות ישיבה בחצר הפנימית וגן משחקים. הדיירים הם ברובם אותם דיירים: כ־600 בני רומה - כולם עובדים, כולם למדו או לומדים גרמנית (יש אפילו בית ספר ללימודי אחר הצהריים בקומפלקס) - ועוד כ־200 דיירים ממוצאים שונים.

 

הפרויקט המשופץ. מרקס: "מבחינתנו זו קודם כל השקעה שאנחנו מאמינים בה. המטרה היא שזה יהיה בניין נורמלי לאנשים שעוברים אינטגרציה" הפרויקט המשופץ. מרקס: "מבחינתנו זו קודם כל השקעה שאנחנו מאמינים בה. המטרה היא שזה יהיה בניין נורמלי לאנשים שעוברים אינטגרציה" צילום: אסף אורן

 

השם שניתן לקומפלקס, והדיוקן הענק שמתנוסס עליו, מסגירים את הזרעים שנזרעו אצל מרקס (60) לפני עשרות שנים: הכומר ארנולד פורטוין, שהיה המורה של מרקס בבית הספר, נחשב לאוסקר שינדלר של בני הרומה: בזמן מלחמת העולם השנייה הוא הבריח מאות מהם מגרמניה לצרפת עם מסמכים מזויפים, והציל אותם מלהגיע לאושוויץ. "הוא סיפר לנו הרבה על בני הרומה בבית הספר, ולימד אותנו לא להיות בעלי דעות קדומות", אומר מרקס. "האנשים שהציל באו אחרי המלחמה להודות לו, ואז הכרנו אותם. לכן אין לי שום רתיעה מהם. אני חושב שהאימפולס לקנות את הקומפלקס הגיע משם".

"זה פרויקט לאנשים, לא פרויקט לבני רומה"

 

חברת הנדל"ן אאכנר, שנוסדה ב־1949, נמצאת בבעלותה המלאה של הכנסייה. "החברה תמיד עסקה בדיור לקבוצות שוליים, כמו משפחות מרובות ילדים או קשישים דמנטיים, כך שהפרויקט ברחוב הרצר אינו יוצא דופן. אני תמיד אומר: זה פרויקט לאנשים, לא לבני רומה".

 

הפרויקט אולי לא יוצא דופן מבחינתו של מרקס, אבל אפילו בנוף הסוציאלי יחסית של ברלין, עם החוקים הנוקשים להגנת השוכרים, המגמה היא לא פחות מהפוכה: בשנים האחרונות, כחלק מהבום הנדל"ני שחווה העיר, בניינים שלמים נקנים ודייריהם מתבקשים לעזוב תוך שימוש באמצעים משפטיים ובמתן פיצויים. לא תמיד זה עובד, וישנם מקרים שבהם הדיירים מסרבים לעזוב.

 

הפרויקט לפני השיפוץ הפרויקט לפני השיפוץ צילום: Ufuk D. Ucta

 

איך הגיבו בחברה לרכישה?

"הצגתי את הפרויקט כקומפלקס רגיל שזקוק לשיפוץ. לא ראיתי סיבה לציין שכמעט כל התושבים הם בני רומה, כי הם אנשים כמו כל אחד אחר".

 

העניין הזה שב וצף לאורך הראיון: במקום שבו אחרים רואים צוענים, מרקס רואה אנשים. "תשומת הלב הגדולה לסיפור נבעה מהעובדה שקניתי קומפלקס שבו שוכנים בני רומה, ושלמרות זאת מדובר בפרויקט שעובד, ועובד טוב. נורא הופתעתי מהעניין האדיר שהפרויקט הזה זכה לו פתאום. לא עשינו שום דבר כדי לפרסם את הסיפור הזה".

 

המכשול הגדול הראשון שבפניו עמד מרקס עם רכישת הקומפלקס היה השפה: בני הרומה לא ידעו כמעט מילה בגרמנית ולא כלום על התרבות הגרמנית. "בהתחלה היינו לבד - אני, הארכיטקט וחברת השיפוצים", הוא משחזר, "נפגשנו באתר בכל יום רביעי. אחר כך התחלנו להיפגש עם הדיירים, בעזרת מתורגמנים. מאוחר יותר המפגשים הללו הפכו לשיעורי גרמנית, שהפכו למרכז לימוד אחר הצהריים".

 

שיפוץ המבנה החל בלכידת החולדות ששכנו בו: הלוכדים שנשכרו למשימה הוציאו מהקומפלקס יותר מאלפיים חולדות. אחר כך הגיעו מפני האשפה, חמושים במסכות גז, כפפות מיוחדות ואוברולים. הם פינו יותר מ־50 משאיות מלאות זבל.

 

הפרויקט במהלך השיפוץ. מרקס: "חשבתי שראיתי הכל, אבל דבר לא הכין אותי למראה של ילדות שמשחקות על ערימות אשפה" הפרויקט במהלך השיפוץ. מרקס: "חשבתי שראיתי הכל, אבל דבר לא הכין אותי למראה של ילדות שמשחקות על ערימות אשפה" צילום: Lucian Spatariu

 

"הוריתי להם לדווח למשטרה על כל גופה שימצאו, אבל לשמחתי לא נמצאה שום גופה", אומר מרקס. אחר כך ניגש מרקס למלאכת השיפוץ, שבה השתתפו גם דיירי הבניין (ניתן לראות את הבניין בעת הליכי השיפוץ בצילומי הרחוב של גוגל מפות: bit.ly/harzer65).

 

הפרויקט הגמור בולט באזור שבו הוא שוכן, גם נוכח השיפוץ המוצלח וגם נוכח מחירי השכירות הנמוכים יחסית לאזור: 4.5–7.5 יורו למ"ר לחודש בממוצע, לעומת כ־10 יורו למ"ר לשכירות ממוצעת בנויקולן. למחיר השכירות יש להוסיף את דמי התחזוקה ותשלומי הארנונה העירונית ("האוסגלד"), כמקובל בברלין. כעשרה מדיירי הבניין מועסקים על ידי אאכנר בתחזוקת הבניין השוטפת - גינון, ניקיון, אינסטלציה וכן הלאה.

 

באאכנר מצפים לתשואה של 2% על הקומפלקס בארבע השנים הראשונות, ולאחר מכן של 4%. התשואה הממוצעת בברלין ב־2014 עמדה על כ־5%. "מבחינתנו זה קודם כל נכס, והשקענו בו כי ציפינו שערכו יעלה", מרקס מבהיר. "המטרה היא שזה יהיה בניין נורמלי לאנשים שמצויים בתהליך של אינטגרציה".

 

מה כולל התהליך הזה, מבחינתכם?

"בהתחלה הסברנו לדיירים איך הדברים עובדים בגרמניה: למשל, שהם חייבים לקרוא את כל המכתבים. גרמניה מאוד מסובכת, אז אנשים צריכים עזרה. גם ישנו עניין לימודי השפה: הילדים השתלבו לגמרי דרך בית הספר, אבל כל מי שגר בבניין מחויב לשיעורי גרמנית".

 

הפרויקט המשופץ הפרויקט המשופץ צילום: אסף אורן

 

היו גם, הוא מודה, ניסיונות למסד מפגשי שולחן עגול בין בני רומה לתושביה הגרמניים של השכונה, אך אלו גוועו במהירות לאחר שאף גרמני לא הגיע. כדי למנוע היווצרות "גטו צועני", דירות שמתפנות מושכרות בעדיפות לאנשים שאינם בני רומה. מרקס מסביר כי המגוון התרבותי נחוץ לאינטגרציה. לדבריו הביקוש גבוה במיוחד, ועל כל דירה שמתפנה מתקבלות לפחות מאה פניות.

 

קיבלתם תמיכה מעיריית ברלין או מהמדינה?

"לא, שום תמיכה, לא מגרמניה ולא מרומניה. למעשה הרשויות היו בטוחות שהדיירים יעזבו, 'כי הרי בני רומה הם נוודים'. זו עוד דעה קדומה לא מבוססת: בני הרומה מעולם לא נדדו; לפני 600 שנה הם הגיעו מהודו לארצות הבלקן והתמקמו שם. הם לא היו חופשיים, הם היו עבדים. מאז הם עשו רק מעבר אחד: מרומניה לנויקולן. אז איש אינו באמת מודע להיסטוריה שלהם, זה הכל דיבורים עליהם ולא איתם".

 

"היינץ בושקובסקי, ראש שכונת נויקולן, אמר שאני עושה את זה נחמד מדי בשבילם, וגורם לכך שיבואו עוד מהגרים. הוא לא הבין שהדרך שלנו הביאה שקיפות והפחיתה את הפשיעה". כראיה, הוא מציין כי המשטרה מדווחת שלצד העלייה החדה במספר בני הרומה באזור, אין עלייה ברמת הפשיעה.

 

בני הרומה מקבלים תמיכה או קצבאות מיוחדות מהמדינה?

"לא, הם עובדים ומקבלים קצבאות ילדים כמו כולם. היות שיש להם הרבה ילדים זה יוצא הרבה כסף (כ־200 יורו בחודש לילד, י"ש). בנוסף, אין להם מנהגי צריכה שיש לגרמנים: הם לא אוכלים בחוץ, אין להם טלוויזיה שטוחה והם לא יוצאים לנופש. סגנון החיים שלהם דומה לסגנון החיים הגרמני בשנות החמישים".

 

משפחה של בני רומה באחד מכפרי המוצא שלהם ברומניה. גם במדינות המוצא הם סובלים מאפליה קשה ומשיעור אנלפביתיות ואבטלה גבוהים משפחה של בני רומה באחד מכפרי המוצא שלהם ברומניה. גם במדינות המוצא הם סובלים מאפליה קשה ומשיעור אנלפביתיות ואבטלה גבוהים צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

"היו גם שכנים גרמנים שאמרו: 'העדפנו את החולדות'"

 

נראה שההחלטה של מרקס לרכוש את הבניין היתה רגע מכונן בהיסטוריה הקשה של בני הרומה באירופה, הכוללת הדרה, שנאה, והרבה מאוד דעות קדומות. אבל היא היתה רגע מכונן גם בחייו של מרקס, שאחרי יותר מ־20 שנה של פיתוח נדל"ן הפך לחלוץ האינטגרציה של בני הרומה בברלין ובאירופה בכלל. בשביל בני הרומה מפנטנלה מרקס הוא לא פחות מהמשיח, ולא מעט מילדיהם נקראו על שמו.

 

הגרמנים, מתברר, פחות נלהבים. "אחרי שקנינו את הבניין, וכולם בסביבה כמובן שמחו שסופסוף משפצים את הבניין הזה, כולם גם שאלו למה עשינו את זה - כלומר, למה עשינו את זה בשביל הרומה", מספר מרקס. "השכנים הגרמנים קיבלו את המצב כל עוד הם חשבו שזה פרויקט זמני. כשהם הבינו שהרומה נשארים, הם אמרו דברים כמו 'אהבנו את החולדות יותר מאת הילדים'. הייתי בשוק". הוא מספר כי אף קיבל איומים על חייו; המשטרה התלוותה אליו במשך שלושה חודשים - בניגוד לרצונו - והאיומים פסקו.

 

כ־13 מיליון בני רומה חיים כיום באיחוד האירופי, מהם לפי הערכות 120 אלף בגרמניה כולה, כש־20 אלף חיים בברלין. רומניה ובולגריה הן מדינות המקור העיקריות של בני הרומה, אבל גם שם הם סובלים מאפליה קשה ומהשיעור הגבוה ביותר של אנאלפביתיות ואבטלה בקרב האוכלוסיה. מ־2007 שתי המדינות חברות מן המניין באיחוד, ומתחילת 2014 כל מגבלות התנועה של אזרחיהן בתוך האיחוד בוטלו, והם רשאים לגור ולעבוד במדינות האיחוד כרצונם.

 

בני רומה בפרויקט שפלשו אליו ברובע נויקולן בברלין. הפרויקט פונה ודייריו מתגוררים באתר באוהלים בני רומה בפרויקט שפלשו אליו ברובע נויקולן בברלין. הפרויקט פונה ודייריו מתגוררים באתר באוהלים צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

למה לדעתך דווקא הצוענים הם קבוצה אתנית שנואה באירופה?

"הדעות הקדומות האלה הן תופעה עולמית. הצרפתים והבריטים גם לא מתביישים להראות אותן. הגרמנים קצת יותר מאופקים בכל מה שקשור למה שאפשר להגיד בציבור, אבל הזהירות אינה משקפת את מה שהם חושבים באמת. ואפילו בגרמניה, כשמדובר בבני רומה התחושה היא שאין צורך בפוליטיקלי קורקט".

 

מה צריך לקרות כדי שזה ישתנה?

"חינוך זה הדבר החשוב ביותר. הקומפלקס ברחוב הרצר הוא דוגמה טובה, אבל הרומה צריכים עזרה גם במדינות המקור שלהם. הם מודרים חברתית ולרוב לא הולכים לבית הספר בגלל זה".

 

ב־2012 נסעת לפנטנלה ברומניה, המקום שממנו הגיעו בני הרומה שגרים בפרויקט. מה מצאת שם?

"מצד אחד ציפיתי למצוא שם רעב, ומצאתי שדווקא מבחינה זו יש שם שפע. מצד שני, המקום לוקה בחוסר תכנון: אין ביוב, הבניינים מתפוררים. אבל הבעיה הכי גדולה שם היא חוסר הגישה למערכות החינוך והבריאות. הממסד מזניח אותם באופן שיטתי. זו הסיבה שבעטיה הם באו לברלין. כמה מהילדים כבר השלימו את האביטוּר (המקבילה הגרמנית לבגרות) ופנו ללימודים גבוהים. זו הזדמנות שהם לא היו מקבלים ברומניה".

 

קראתי שרצית להפוך את פנטנלה למחנה קיץ לתלמידים גרמנים.

"החלום שלי היה לקחת לשם 'ילדי אספלט' מנויקולן וקרויצברג, כי הכפר ממוקם בטבע. זה אכן קרה והיה מאוד מוצלח, בעיקר המפגש בין הצדדים והורדת המחסומים והפחד. זה יקרה שוב השנה. אחרי מלחמת העולם השנייה, גרמניה וצרפת, האויבות המושבעות, שיקמו את היחסים ביניהן דרך תוכניות לחילופי סטודנטים. זה צריך לקרות גם בין מערב למזרח אירופה: הבנה עמוקה יותר של הצד השני - מי הוא, איך הוא חי".

 

מה דעתך על ההפגנות האחרונות בגרמניה נגד זרים, של הארגון הקיצוני פגידה? האם זרים בגרמניה צריכים להתחיל לחשוש?

הוא צוחק. "לא, זה מטופש לגמרי. הרבה מהאנשים הללו מעולם לא פגשו זר או פליט. הסיפור הזה יתפוגג בקרוב, זה שולי וממש לא צריך להדאיג".

 

יש לך פרויקטים נוספים עם בני הרומה באופק?

"כן, יש לנו פרויקט חדש שנקרא 'נוסטל' - שילוב של 'נוט' ו'הוסטל'. מדובר בדירות קטנות עם מטבח ומקלחת, והן מיועדות לבני רומה שהם דרי רחוב, ושאותם אנחנו מאתרים ברחבי ברלין. הם יכולים להישאר בדירות האלו עד ארבעה שבועות ולקבל תמיכה, ואז או שהם בוחרים לחזור הביתה, לרומניה, או שאנחנו עוזרים להם לתכנן איך הם נשארים בגרמניה - למשל, מנסים למצוא להם פתרונות דיור קבועים יותר. זו חלופה דיסקרטית להומלסים, שמאפשרת גם כדי להעניק להם עזרה רפואית. יש כיום 2,500 ילדים חסרי בית בברלין".

 

נראה שמרקס לקח על עצמו את המשימה הקשה של להיות קול בודד בטריטוריה החדשה והלא נודעה של אינטגרציית בני הרומה. והוא אינו מפחד. "אין כזה דבר בעיות, יש רק סיטואציות", הוא אומר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x