• תפריט
מוסף נדל"ן מרץ 2013

"מי שחושב על אקזיט שלא יהיה אדריכל"

אחרי שנים של לימודים ועבודה בניו יורק האדריכל מעוז פרייס חזר לישראל ומצא, לצד כישרון לא מבוטל, לוחות זמנים בלתי אפשריים, שכר נמוך יותר ומעמד מעורער. "על פרויקט שבניו יורק עובד עליו צוות של עשרה יעבדו פה שניים"

דותן לוי 08:0219.03.13

מעוז פרייס (38) החל לעבוד כאדריכל בישראל אחרי שנים רבות בניו יורק, שבמהלכן סיים תואר ראשון בפראט ותואר שני בקולומביה ולאחר מכן עבד במשרד האדריכלים המוביל בתחום תכנון המשרדים, KPF. המעבר, איך לומר, לא היה קל. השוק הישראלי לא ממש דומה לשוק האמריקאי, ובמיוחד לא לענף התכנון בניו יורק, שבה משחקים האדריכלים תפקידי מפתח בענף הנדל"ן. בניינים רבים בארצות הברית מזוהים יותר עם האדריכל ולא עם היזם שלהם, ולארכיטקטורה יש מקום של כבוד - הן כמקצוע והן כאמנות.

 

"זה עולם אחר", אומר פרייס, "שכר הטרחה של אדריכלים בארץ הוא נמוך, היזמים לחוצים ולוחצים, וברוב המקרים אין מספיק זמן לתכנון, מה שמביא לרמת תכנון נמוכה יותר. קשה להשיג עבודות בשכר טרחה סביר וקשה לעשות אדריכלות איכותית, זה הדבר שהכי קשה לי איתו כאן. אני נאבק בזה כל הזמן. זה נובע מלחץ זמן, תקציב ומנטליות שונה. פרויקט שבניו יורק היה עובד עליו צוות של עשרה אנשים בארץ יעבדו עליו רק שניים".

 

בדיעבד, אומר פרייס (נשוי ואב לשניים המתגורר כיום בתל אביב), "אני קצת מצטער שלא נשארתי עוד כמה שנים בניו יורק, אבל על ההחלטה לחזור לישראל אני לא מצטער. אני אוהב לגור כאן".

 

אם אצל אדריכלים רבים המוטיב היצירתי־אומנותי מתגלה בגיל צעיר ומוביל אותם למקצוע, אצל פרייס המצב היה שונה בתכלית. כילד חלם להיות כדורסלן, ובתיכון למד מדעי המחשב, תחום שנראה לו פרקטי וכלכלי - לכן נרשם ללימודי מדעי המחשב בירושלים. "אחרי שנה החלטתי שאני לא יכול להמשיך עם זה", הוא מספר, "מכיוון שהיה לי חבר בניו יורק נרשמתי ללימודים ונסעתי. זו היתה פשוט תחושת בטן חזקה שזה מה שאני צריך לעשות".

 

מעוז פרייס. "אני לחוץ מטבעי: כשאין פרויקט אני לחוץ, וכשיש פרויקט אני לחוץ מעמידה בלוחות הזמנים" מעוז פרייס. "אני לחוץ מטבעי: כשאין פרויקט אני לחוץ, וכשיש פרויקט אני לחוץ מעמידה בלוחות הזמנים" צילום: עמית שעל

 

אחרי לימודי אדריכלות שכללו כמה פרסי הצטיינות ומלגות חיפש פרייס משרד נחשב להתברג אליו. "לא רציתי לעבוד אצל הדקאן של בית הספר, אף שהיתה לי הצעה כזו. דרך המלצה של אחת המנחות שלי מצאתי עבודה במשרד האדריכלות המסחרית שנחשב למספר אחת בניו יורק. ההתמחות היתה חוויה מדהימה. עד היום אני בקשר עם צוות המשרד, ואנחנו מחפשים פרויקטים שנוכל לשתף בהם פעולה. עבורי העבודה שם היתה חשובה לפחות כמו הלימודים, עבדתי על מגדל משרדים בדלאס ועל בית ספר למינהל עסקים במישיגן".

 

בהמשך, אחרי שעבד כשכיר בשני משרדים גדולים בארץ, בחר לפתוח משרד משלו, המעסיק כיום כחמישה אדריכלים. פרייס מעיד כי כעצמאי רוב עבודתו כיום היא למצוא למשרד פרויקטים חדשים. "אני עדיין מעורב בכל הפרטים, ויש סיפוק גדול בלהביא פרויקט למשרד וללוות אותו עד הביצוע", הוא מחדד, "זה משהו שאתה לא חווה כשכיר. אתה לא רואה את התמונה כולה. אני לחוץ מטבעי: כשאין פרויקט אני לחוץ, וכשיש פרויקט אני לחוץ מעמידה בלוחות הזמנים. היזמים בארץ לא נותנים לך הרבה זמן להכין הצעה, אתה נפגש איתם ביום חמישי ובראשון הם מתפלאים שההצעה לא מוכנה".

 

למרות היותו מקצוע מספק, הוא אומר, אדריכל בישראל לא מרוויח הרבה. "אם מישהו יושב בבית ומתלבט מה ללמוד והשיקול שלו הוא אם הוא ירוויח הרבה כסף - שלא יהיה אדריכל. אני מאוד אוהב את העבודה שלי אבל לא עושים בה אקזיט. אני בעיקר משתדל שיהיה לי כיף לעבוד עם הלקוחות שלי".

 

ובכל זאת, יש בארץ גם שכבה דקיקה של אדריכלים בולטים, שגם יזמים משתמשים בשמם כדי לשווק פרויקטים שונים ברחבי הארץ. "האדריכלים הכוכבים שפועלים בישראל הם מבוגרים, וחלקם אכלו הרבה קש עד שהגיעו למעמד הזה", אומר פרייס. "נכון שהמודעות לזהות האדריכל שתכנן את הפרויקט, למראה הבניין ולעיצוב עלתה. לאנשים אכפת מהדברים האלה ויש גם בניינים טובים יותר, אבל מרבית בנייני המגורים בארץ הם עדיין לא ברמה גבוהה. אתה נוסע
לקופנהגן ולמקומות אחרים באירופה ורואה בניינים חדשים שלא תראה בארץ".

 

המצב הזה, טוען פרייס, אינו באחריותם הבלעדית של המתכננים בישראל. "זה קורה בגלל הגבלות של חוקי תכנון ובנייה, תקציבים, לוחות זמנים וקרקעות", הוא אומר, "האדריכלים בארץ מאוד מוכשרים. תשים ישראלי במשרד אמריקאי והוא תמיד יבלוט. יש לנו חוכמת רחוב ואנחנו חושבים מחוץ לקופסה. הייתי משנה פה את הבירוקרטיה. זה לא מיטיב עם אף אחד - לא עם האדריכל, לא עם היזם ובטח שלא עם רוכש הדירה. גם כאן יש נקודות אור: לאחרונה ערכתי כמה פגישות עבודה בעיריית בת ים ויצאתי משם מעודד, כי עובדים שם אנשים צעירים שאכפת להם".

 

למרות הכל, הוא אומר, הוא ישמח אם ילדיו יהיו אדריכלים כשיגדלו. "שיעשו מה שטוב להם, אבל אם זה ייצא והם ירצו להיות אדריכלים אני אשמח שיעבדו איתי. בינתיים הבן שלי כל היום משרטט בניינים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x