שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן יולי 2011

עיר הילדים

10 הערים שהכי טוב לגדל בהן ילדים, ישראל 2011

שירלי ששון-עזר וקרן צוריאל-הררי 10:3827.07.11

ההחלטה היכן לגדל את ילדינו היא אחת ההחלטות המורכבות ביותר שאנחנו מקבלים. היא עוסקת בדבר היקר, הרגיש והקל ביותר להשפעה - ילדים, ולכן היא לא רק החלטה נדל"נית, אלא גם ערכית. כל החלומות, הערכים, האמונות והפחדים האישיים מתנקזים לשאלה הזאת.

 

היה ברור לנו שבין הפרמטרים לבחירה צריכים להופיע מערכת חינוך טובה, אוכלוסייה איכותית, מערכת בריאות טובה, נגישות תחבורתית וסביבה נקייה. כדי לקבוע עד כמה כל אחד מאלו חשוב, העלינו לעמוד הפייסבוק של "כלכליסט" סקר. מתברר, ולא במפתיע, שהפרמטר החשוב ביותר הוא מערכת חינוך טובה (כ־40%), ואחריו אוכלוסייה איכותית (כ־35%), נגישות תחבורתית גבוהה (כ־11%), סביבה נקייה וירוקה (כ־10%) ומערכת בריאות נגישה וטובה (כ־3%).

 

את הפרמטרים האלה פירקנו לתתי־נושאים. מאחר שהחינוך, באופן גורף, היה הפרמטר החשוב ביותר, הוא שימש כמסננת קריטית ראשונה. על פי אחוזי הזכאות לבגרות המעודכנים ביותר שפרסם משרד החינוך הגדרנו את הערים המצטיינות, וכדי לעמוד בקריטריון של אוכלוסייה איכותית נעזרנו בסקר הרמה הסוציו־אקונומית של הלמ"ס. מתברר שרוב היישובים שעברו את שתי המסננות הקריטיות הללו נמצאים במרכז הארץ, אולם רובם אינם יישובים עשירים, ומבחינה חברתית ודמוגרפית הם מייצגים טווח של סגנונות חיים.

 

לאחר הסינון הראשוני התחלנו לאסוף על 20 הערים המצטיינות נתונים סטטיסטיים רבים ומעודכנים ככל האפשר ממקורות רבים: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, משרד הפנים, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הבריאות, משטרת ישראל, משרד החינוך, אתרי קופות החולים. בתחום החינוך בחנו את ההישגים בבחינות המיצ"ב, דיווחים של תלמידים על בעיות משמעת בבתי הספר, אלימות, יחסים בין התלמידים, יחסים עם המורים, ותשובה לאחת השאלות הרגישות ביותר: האם יש בבית ספרם מורים מעליבים או פוגעים. לכך הוספנו נתונים על מספר התלמידים הממוצע בכיתות, וכמובן את שיעור הזכאים לבגרות.

 

גם בקריטריון האוכלוסייה עמדו לרשותנו מגוון אדיר של נתונים מרתקים: שיעור הילדים בכל עיר, הגיל החציוני, מספר ההפניות של ילדים לפקידות סעד בשל אלימות, שיעור בעלי ההשכלה העל־תיכונית והאקדמית, השכר הממוצע, מספר מקבלי דמי אבטלה, שיעור ההתאבדויות, מספר המכוניות, שיעור התושבים שגרים בדירות שבבעלותם, ומספר אירועי האלימות שנרשמו ביישוב במשטרת ישראל.

 

את הנגישות התחבורתית בחנו לפי המרחק מתל אביב, הזמן שלוקח לעבור כל קילומטר בדרך הזו, מספר קווי התחבורה הציבורית שעוברים בכל עיר והקרבה לתחנת רכבת. אף על פי שהוא טרנדי, בתחום הסביבתי חסרים נתונים אקטואליים. הבאנו בחשבון את צפיפות האוכלוסין, שיעור השטח הציבורי הפתוח ואת רמת זיהום האוויר, אך דווקא נתון זה, החשוב כל כך, אינו קיים לגבי חלק מהערים. ולבסוף, הנושא הבריאותי: פה בדקנו את מספר תחנות טיפת חלב בכל יישוב ובכמה ילדים מטפלת כל תחנה, מספר האנשים בממוצע שמקבלים שירות מכל בית מרקחת, בכמה אנשים מטפל כל רופא ביישוב ובכמה ילדים מטפל כל רופא ילדים.

 

לאחר שאספנו את כל הנתונים, הערכנו את הציון של כל עיר בכל תת־נושא על סולם שנע בין 1 (הציון הגרוע ביותר) לבין 5 (הציון הטוב ביותר) - ואז חישבנו את הציון הממוצע של כל עיר בכל קטגוריה. כדי להגיע לציון הסופי של כל עיר, הכפלנו את הציון בכל קטגוריה במשקלה, על פי מידת החשיבות שניתנה לה בסקר המוקדם.

 

למגוון הנתונים ולהתרשמות האישית של תושבי היישובים שדורגו בעשירייה הראשונה הוספנו גם סקירה קצרה של מצב הנדל"ן בעיר, ושלוש עסקאות אופייניות שנערכו בשלושת החודשים האחרונים מתוך מערכת הנדל"ן של רשות המסים.

 

מקום 1.

שהם - בגלל שזה באמת מקום טוב באמצע

 

אחרי החתונה בחרנו בשהם. לא מכירים משהו אחר, לא יודעים לגדל ילדים במקומות אחרים. יש לנו דירת ארבעה חדרים, ולא ניקח עוד משכנתה בשביל חדר נוסף. אז יש רק שתי ילדות, מקסימות באמת, וכשהן רבות מפלס הצפיפות עולה והן דורשות גינה (וגם תוכי ואוגר). וזה עוד בסדר כי פעם, כשהגדולה היתה קטנה, היא ביקשה מרתף, כמו בבתים של החברים שלה.

 

בכל פעם ששהם עולה לכותרות, אנחנו קצת מרוצים מעצמנו. 85.5% זכאות לבגרות? זה באמת תלוי בבית שממנו באים, ועל כמה שיעורים פרטיים שילמתם. אבל כששנה אחרי שנה העיר לא יורדת בדירוג, כנראה המועצה עושה פה משהו נכון.

 

שהם שהם צילום: תומי הרפז

 

כשהבנות חולות נוסעים לראש העין, רק כי אנחנו מכורים לד"ר שרוני וד"ר אבני, לא כי אין רופאי ילדים בשהם. למוזיאון נוסעים לתל אביב או ירושלים, לסרט בקולנוע - למודיעין. הכל קרוב־רחוק לשהם ושתי מכוניות הן חובה, כי התחבורה הציבורית מזעזעת. שעות לא שעות, יעדים לא רלבנטיים, ואת האוטובוסים השבורים, החבוטים והרועשים של סופרבוס ניקו בפעם האחרונה בעשור הקודם. הרכבת רחוקה, ואין לנו ליסינג.

 

השנתונים בבתי הספר קטנים, מה שמעיד על כך שהילדים בסך הכל מתמעטים, אף על פי שאין בסביבה הרבה משפחות עם שני ילדים בלבד. עדיין, כמעט 50% מתושבי העיר הם ילדים, ואין אף מקום במדינה שעוצרים בו לפני מעבר חציה כמו אצלנו.

 

 

למתבגרים אין הרבה מה לעשות כאן חוץ מ"הבית הסגול" שפתוח עד שעות מאוחרות. בסופי שבוע יש הסעות לתל אביב או לסינמה סיטי בראשון לציון, אבל זה לא מונע לחלוטין בדלי סיגריות ושברי בקבוקים בגני השעשועים הרבים של העיר.

לרווקים אין מה לעשות בשהם. בכלל. רק משפחות, מקסימום סבים וסבתות. גני השעשועים, ויש עשרות כאלה, מלאים תמיד. גם הגן שבו מקרינים סרט מדי רביעי ב־20:30, והפעילויות במרכז אתגר, וההצגות במרכז לאמנויות הבמה.

 

בפסח נסענו עם חברים לצפון. כשחזרנו, גילינו שגנבו לנו את המכונית מהחניה ועוד 15 מכוניות, אחת מהן ניידת משטרה. בעיר בלי אלימות כמו שהם, גם השוטרים הולכים לישון מוקדם (השאר מפטרלים בסיורים ליליים, אבל מחפשים כנראה בני נוער שיכורים ולא גנבים).

 

למה אנחנו כאן? כי יש פה הכל: סופר גדול, וחנויות ספרים ובגדים, ובנקים, והאוויר מצוחצח, ויש הרבה ירוק ופארקים, ופסטיבל מוזות בסוכות ואחלה אמנים ביום העצמאות. ובעיקר מצאנו פה חברים וקהילה טובה. שהם היא מקום טוב באמצע מהרבה בחינות, ומבחינות אחרות היא הרבה יותר מזה.

תמר וילרפורט

 

מקום 2.

זכרון יעקב - בגלל ההומוגניות, הגנים והפארקים

 

"הכל קרוב. אין רמזורים. לא היה צריך ללכת אתכם לפארק כי האוויר נקי בכל מקום. גם השכנים, זוגות צעירים וחילונים, גידלו את ילדיהם כמעט עם אותם ערכים. בחגים המושבה מארגנת מופעים והתושבים משתתפים. אהבתי שיש שייכות למקום ואת העובדה שגדלתם במקום שבו כולם מכירים אתכם". מבחינת אמי, יעל אביטל, זכרון יעקב היתה מקום אוטופי לגידול ילדים.

 

כשמלאו לי שנתיים התעלמו הוריי משיקולי המרחק ממקום העבודה ותקעו בהתרגשות יתד בזיכרון. לאורך ילדותנו אני ושני אחיי הבוגרים התמסרנו למושבה הציורית, שהיתה מעין קיבוץ עירוני. בדרך לבית הספר קטפנו שסק וקלמנטינות. בחזרה טיפסנו על עצים ובנינו מחנות. בתיכון גילינו את חדרה ואת נתניה, ועם קבלת הרישיון הרחקנו בערבים לתל אביב ולחיפה. בסופי השבוע כולם היו במדרחוב הססגוני, שם תצפתנו על הסלבס המקומיים בפלאפלייה (בעיקר משה אבגי). לפעמים קפצנו לטיול בכרמל הקרוב או החלקנו מטה, לחופים הבתוליים של מעיין צבי ומעגן מיכאל.

 

זכרון יעקב זכרון יעקב צילום: נמרוד גליקמן

 

בשנים האחרונות, עם נהירת מעמד הביניים החדש למושבה, החלה זיכרון להשתנות. בשל הגידול המואץ אפשר לצעוד מקצה לקצה מבלי להכיר פרצוף אחד. השטחים הפתוחים, למעט שמורת הטבע הנהדרת בסמוך לגן הנדיב, מולאו בטון, והכבישים התמלאו במכוניות. בדלנות השכונה החרדית בלב המושבה גדלה, וגם המיינסטרימיות החמירה. אחת התושבות גורסת כי "יש בזיכרון סוג של הומגניות שהולכת ומתחזקת. מי שאינו נופל לתוכה לא מרגיש חלק. זה קשה בעיקר לילדים מהשכונות הפחות אמידות".

 

 

רוב הצעירים נודדים מזיכרון אחרי הצבא. מחבריי בתיכון נותר במקום רק אבי לוי, שכבר מגדל כאן משפחה ומבסוט מהחיים. "זה איכות חיים מטורפת. אני לוקח כל יום את הילדים לגנים או לפארקים שבשכונה שלי, שנמצאים בכל רחוב, כולם משופצים. הם לומדים בכיתות קטנות. אני גם אוהב את האוכלוסייה פה, כל השכנים איכותיים ואפשר לנהל איתם שיחות". כשאני מכריח אותו למצוא חיסרון הוא מודה שאשתו רוברטה משועממת. "השקט שאני אוהב מפריע לה", הוא צוחק, "היא רוצה לרדת לרחוב ולמצוא פאב שכונתי, כמו בתל אביב".

 

לפני שנה, הוריי מימשו את החלום של רוברטה ועברו לתל אביב. "הווילה והגינה בזיכרון הפכו לנטל לאחר שהילדים עזבו", אומרת אמי, "רצינו קצת אקשן ולהיות קרובים לנכד". אחי, אביו של דור, אמנם מודה שמי שגדל בזיכרון קשה לו לגדל ילד בתל אביב, אבל "זיכרון רחוקה מדי מהעבודה. מצער אותי שאין לו מרחבים, אבל בסוף זה לא משנה איפה הוא גדל, אלא עם מי".

 

תומר אביטל

 

מקום 3.

קדימה צורן - בגלל שהעיר כולה מגדלת יחד את הילדים

 

ביום העצמאות ישבו אצלנו שמונה משפחות. מישהו נפנף, אחד התעסק עם המוזיקה, אחר בשתייה, אחד בשולחן הסלטים, התאורה וכו'. אבל הכי חשוב הילדים, במקום לחטוף בראש מפטישי יום העצמאות, לאבד את ההורים, לבזבז הון על שטויות ולבלות בחדר מיון עם קצף־שלג בעין - התרוצצו בחצר, התחפשו, שיחקו מחבואים, טיפסו על הבית־על־העץ וזללו בלי סוף. במינימום מאמץ כולם יצאו מבסוטים עד השמים.

 

חגי זרק שמה שהוא אוהב בצורן זה שאם הוא נתקע בדרך מהעבודה יש לפחות חמישה גיבויים אפשריים ועם כולם הוא מרגיש בנוח. חגית אוהבת שהכל במרחק הליכה מהבית ולעמית חשובה התחושה שהבן שלה בטוח כשהוא הולך למרכז המסחרי לבדו למחזר בקבוקים. תכל'ס דווקא חגי הוא הגיבוי בדרך כלל, הבן של חגית חוצה את היישוב באופניים בשלוש דקות ועמית גרה מטר מפח המחזור - אבל לא אלו הדברים שהופכים את צורן למקום כל כך מקסים לגדל בו ילדים. מה שבאמת עושה את זה זו הערבות ההדדית בין המשפחות, והתחושה שכל אחד מאיתנו אחראי גם קצת על הילד של השכנים. וכשההורים מרגישים את זה - הילדים חיים את זה.

 

קדימה צורן קדימה צורן צילום: נמרוד גליקמן
 

אז נכון שיש לנו בתי ספר מדהימים עם צוותים מקסימים שעושים חינוך אמיתי יום יום (ומי שיש לו ספק, שיבוא פעם אחת לטקס סוגרים שבוע בבית הספר). ונכון גם שנתוני הזכאות לבגרות ביישוב מצוינים, וזה באמת מתחיל מבית הספר היסודי. אבל זה גם נכון שכשהם יגדלו יהיה להם קצת קטן ביישוב, ויציק להם שהבילוי הכי סוער בצורן הוא אחת משלוש הפיצריות שיש בו. אנחנו נצטרך להסיע אותם החוצה, לשלם על מוניות ושאר מרעין בישין.

 

ובכל זאת. אני גדלתי (לפני כ־30 שנה) בקצה הכפרי והמרוחק בעיר קטנה בשרון הירוק, בדיוק באווירה הזאת. עם חצרות, בלי גדר, ובשביל להגיע לדיסקוטק הקרוב הייתי צריך בעיקר לחלום. אין ילדות מושלמת, אבל שלי היתה מאוד מאוד קרובה לזה, ובשבילי התחושה שהילדים שלי גדלים באווירה פתוחה, בטוחה ומחבקת - שווה את הכל.

 

 

צורן היא בדיוק כמו בשיר של "שכונת חיים": "פה כל אחד מכיר את השכן ממול/ וזה לזה אומרים הם בוקר טוב בבוקר, וזו את זו שואלת איך את מרגישה?/ ומה עם הכביסה ומה עם התינוקת?". היא באמת לא שכונת פאר ובטח לא שכונה של עוני, אבל יש בה ילדים כמוך וכמוני, וזה כל הקסם. וזה גם בדיוק מה שהופך אותה למקום הכי טוב לבנות בו חיים.

מיכה קמלמן

 

מקום 4.

מודיעין מכבים רעות - בגלל הקרבה לטבע וריבוי גני המשחקים

 

ב־1998, כאשר הגעתי למודיעין, הייתי התושב הראשון ברחוב שלי. הייתי מאוד ממורמר: לא רק שנטשתי את הקידומת 03, עשיתי את זה לטובת רחובות ריקים ועיר שנראתה ברובה כמו אתר בנייה. המחשבה שלא אוכל ללכת ברגל למרכז תל אביב ושאני נמצא במרחק של כ־30 ק"מ מלבה של עירי האהובה נראתה לי כמו עונש קשה מנשוא.

 

נושא גידול הילדים לא עמד עדיין על הפרק, למרבה המזל. מערכת החינוך בעיר כללה בית ספר אחד, כמה גנים והרבה אבק. בכלל, השנים הראשונות בעיר היו בעיקר שנים מלאות אבק, שנוצר מסלילת כבישים והקמת שכונות נוספות.

 

 צילום: עומר מסינגר

 

שנה לאחר שהגעתי לעיר נולד בני הבכור, והבנתי שאני צריך לגלות את העיר מחדש, להבין מה זה פעוטון והיכן שמים ילדים שנולדו זה עתה. המחשבות המרירות על המרחק מתל אביב הפכו לפתע למחשבות כמו האם יש בעיר הזו בכלל גני ילדים? ומה עם פעוטונים? ואיפה אני מוצא באתר הבנייה הזה טיפת חלב? להפתעתי גיליתי שלא רק שיש במודיעין את מה שהורים טריים זקוקים לו, אלא גם שהזמינות מפתיעה. כמעט בכל פינת רחוב צץ לו פעוטון, ובכל שכונה יש גן משחקים לילדים שכבר התחילו להתבגר. לאט לאט הבנתי שמודיעין היא עיר שאני מסוגל לחיות בה, ואולי אפילו גם לאהוב את זה.

 

הילדים גדלים והצרכים שלהם ושלך משתנים, ואתה מגלה שבעיר כמו מודיעין המענה להם הרבה יותר פשוט. החל בבעיות קטנות יחסית, כמו למצוא חניה ליד הגן או בית הספר, וכלה במה אפשר לעשות איתם בשעות הפנאי.

 

נקודה חשובה במיוחד עבורי היא הקרבה לטבע, שבמודיעין נמצא במרחק קטן מאוד. לאחר שעברתי לעיר גיליתי שאני לא רק אוהב לעשות ספורט, אלא שהתענוג הגדול ביותר עבורי הוא רכיבה בטבע. מודיעין היא עיר אידיאלית עבורי, ואת האהבה הזו לטבע הורשתי לילדיי. הם יודעים שהעיר אינה קרובה לתל אביב, אבל זה לא מפריע להם.

 

 

כאשר אני מגיע לעיר אחרי יום עבודה בתל אביב אני שמח בתחושה שילדיי מרגישים בטוחים, שהם לא גדלים באנונימיות של עיר גדולה אלא באווירה של קהילה. אני לא יודע אם האווירה הזו תשרוד גם הלאה: מודיעין של 2011 היא עיר שונה מאוד מזאת שעברתי אליה ב־1998. זוהי עיר חדשה לגמרי, עם קניון ותחנת רכבת. עיר שמיזגה לתוכה עם הרבה קשיים שני יישובים ותיקים, מכבים ורעות, ועדיין נמצאת בתהליך של בניית זהות עצמית. כיום, כשבני בן 12 ובתי בת 7, שניהם אוהבים מאוד את העיר. לפעמים, כשאני ואשתי מעלים בפניהם את הרעיון של לעבור למקום אחר, התשובה היא תמיד אחת: "שכח מזה, אנחנו אוהבים לגור פה".

מאיר אורבך

 

מקום 5.

תל מונד - בגלל המדשאות, המרחבים והצביון הכפרי

 

הדשא של השכן תמיד ירוק יותר, וכנראה שבמקרה שלי, המשפט הזה עוד יותר מדויק. גדלתי וחונכתי בתל מונד על שלל מדשאותיה, כמעט מהיום שבו אני זוכרת את עצמי ועד לרגע כתיבתן של שורות אלו (כולל). מעולם לא חשבתי שתל מונד היא אחד המקומות הטובים ביותר לגדול בהם: המרחבים הפתוחים, החברים הטובים שגרים במרחק יריקה והאפשרות ללכת לבית הספר ולצופים ברגל נראו לי כאין וכאפס לעומת הקניונים ומקומות הבילוי של הערים הגדולות. בכלל לא הבנתי את משמעותם של חינוך טוב ושל האוכלוסייה הנהדרת שהקיפה אותי, והמשכתי ללטוש עיניים לעבר תל אביב הגדולה.

 

במבט לאחור, עכשיו, כשבגרתי קצת, תל מונד היתה באמת המקום הטוב ביותר להתבגר בו. החוויות שאספתי כאן ואיכות החיים שהיתה לי, ועדיין יש, שוות הרבה יותר מכל מועדון, בית קפה או קניון.

 

תל מונד תל מונד צילום: נמרוד גליקמן

 

גם ההורים שלי חושבים עד היום שהמעבר לתל מונד היה אחת ההחלטות הטובות ביותר שעשו. בנוסף לחינוך, לחוגים לילדים ולמרחבים שמציעה המושבה, גם המבוגרים ימצאו בה עניין: מצד אחד, הקרבה לערים גדולות ומרכזיות המאפשרת לעבוד, לקנות ולבלות במרחק נסיעה סביר, ומצד שני, את מרבית השירותים ניתן למצוא ביישוב. מדי חודש מביאים למתנ"ס המקומי הצגות טובות, יש לנו מסעדת בשרים מצוינת ואפילו כדי לשתות קפה הפוך או לאכול גלידה אין צורך להתניע את הרכב.

 

לא אגזים, המושבה שלי לא מושלמת. חסרה בה בריכת שחייה, חסרים בה גם מקומות תעסוקה, ואל תיתנו לטבלה לשקר לכם - מעולם לא ראיתי 13 קווי אוטובוס נכנסים ליישוב. בכל בוקר לוקח לי הרבה יותר מ־35 דקות להגיע לעבודה בתל אביב. אבל את הילדות הקסומה שהיתה לי כאן, עם החוגים במתנ"ס והפעולות בצופים לא הייתי מחליפה תמורת עשן, פיח ורעש אוטובוסים, ובעיקר לא תמורת דירה קטנה בקומה שלישית על עמודים.

 

 

תל מונד עברה לא מעט שינויים בעשור האחרון, החל מהכפלת מספר התושבים ועד לאובדן כמעט מוחלט של הצביון הכפרי והפיכתו לעירוני לחלוטין (אפילו בונים כאן קניון, רחמנא לצלן). אבל אני באמת מאמינה שהיתרונות רבים על החסרונות, ושעדיין טוב לגדול ולגור כאן. לצערי, את ילדיי כנראה לא אזכה לגדל ביישוב: מחירי הנדל"ן כאן, כמו בכל האזור, קפצו והאמירו לסכומים בלתי הגיוניים למשפחות ממוצעות. אם אני וחבריי נרצה להמשיך לחיות בתל מונד, כנראה נאלץ לעשות זאת באוהל בחורשה שבמרכז המושבה - כמו שעושים לא מעט צעירים בימינו גם במרכז תל אביב.

נטע חרס

 

מקום 6.

מזכרת בתיה - בגלל הסובלנות הדתית והנוף הכפרי

 

דרך ארוכה עשתה מזכרת בתיה עד שהגיעה למקום שבו היא נמצאת היום, מקום של כבוד בין היישובים שטוב לגור ולגדל בהם ילדים. נו, גם את רומא לא בנו ביום אחד.

 

את החיים במזכרת בתיה אפשר לחלק לשלוש תקופות: התקופה שלפני פרסום הספר "שירת הסירנה", כאשר איש לא ידע על קיומה של המושבה; התקופה שלאחר פרסום רב־המכר, אז ידעו רבים על קיומה אך לא ידעו היכן היא על המפה; והתקופה החדשה, זו של השנים האחרונות, שבה רק מעטים זוכרים את הספר, אך רבים מכירים את המושבה עצמה. אם בעבר התגובה לכך שאני גר במזכרת בתיה היתה בדרך כלל "איפה?", היום התגובה היא "וואו, איזה מקום מקסים".

 

מזכרת בתיה מזכרת בתיה צילום: צפריר אביוב

 

ביום שבו השכנים שלי עברו לכאן מרעננה, עיר רעננה ואיכותית כשלעצמה - אמרתי לעצמי "דיינו". "זה בגלל החינוך", הם הסבירו את המעבר לכאן.

 

שניים משלושת ילדי לומדים במסגרות החינוך ברוח עמותת "קשת" המונהגות במזכרת בתיה, גן ילדים ובית ספר משותפים לילדים דתיים וחילוניים. הרעיון הבסיסי הוא יצירת דיאלוג ומתן ביטוי לקשת של תרבויות, דעות והשקפות עולם, וזה עובד. גם פעילויות הפנאי והחוגים הרבים זמינים מאוד לילדים, ונמצאים בדרך כלל במרחק הליכה או רכיבה על אופניים. אני זוכר את השחייה הצורנית (שנמאסה עליה אחרי שנה), התעמלות הקרקע (נמאסה עליה מיד לאחר חיוב הוראת הקבע) וההיפ־הופ (היא עדיין מתמידה).

 

 

תנופת הפיתוח והבנייה לא פסחה על מזכרת בתיה, להפך: אנו נמצאים בעיצומה, חוששים מתוצאותיה ומקווים לטוב. כיום המושבה עדיין כפרית, ובתוך כמה דקות הליכה אתה יכול למצוא את עצמך מטייל בשדות פלחה, בכרמים ובמטעים. בינתיים.

אם יש משהו מעצבן במושבה, זה רעש המטוסים מבסיס חיל האוויר הסמוך, שנותר כשהיה לפני 20 שנה. יש מי שטוענים שהם התרגלו לרעש, אני טוען שהם פשוט התחרשו. אם היו מפחיתים את מספר הנחיתות וההמראות (ואם אפשר גם את אחוזי הלחות הגבוהים), מאיצים את החיבור לכביש 6 ומוסיפים תחנת רכבת - מזכרת בתיה היתה מקום מושלם להתגורר בו. היו בעבר שניסו למתג אותה כ"זכרון יעקב של השפלה". קווי הדמיון ברורים: מדרחוב ציורי ומרשים, גלריות אמנות ותכשיטים ופיסות היסטוריה בכל סמטה במושבה הוותיקה. אינני יודע אם המיתוג הצליח, אך ממילא הוא מיותר לטעמי. מזכרת בתיה היא פשוט מזכרת בתיה, וזה בסדר גמור.

גיא מי-טל

מקום 7.

רמת השרון - בגלל הקרבה למרכז והיחס האישי מהמורים

 

כשהייתי ילדה ברמת השרון עוד הלכנו ברגל ממקום למקום, לבית הספר ולבקר חברים. כיום כבר רואים פחות ילדים ברחובות המושבה שהפכה לעיר, וגם לבית הספר ההורים מסיעים. אבל עבורנו ההרפתקה הגדולה ביותר היתה לנסוע לבד באוטובוס לתל אביב או לרמת גן, לראות סרט בקניון איילון.

 

הרגשנו שאנחנו במרכז, שהכל קרוב. בימי שישי נפגשנו עם החברים בבורגר ראנץ' או בתחנת המוניות. אף על פי שגרנו ברחוב הראשי האווירה היתה רגועה וכפרית, והכרתי את רוב השכנים בבניין שלנו. לשכנים ממול היו ילדים בגילנו, ובנינו איתם סוכה למטה, בחניה של הבית, במקום שבו בדרך כלל שיחקנו עם חתולי השכונה. היום, כך סיפרו לי, רוב המפגשים מתקיימים בבתים ולא למטה ברחובות, שמספר המכוניות בהם גדל ללא היכר.

 

בתחושה שלי, היתה לי ילדות כמו של כולם: תנועות נוער, חוגים, ביקורים אצל חברים אחר הצהריים, משחקי "גומי" ו"קלאס", קריאת ספרים והרבה מוזיקה. אמי, קורינה שלסינגר, מספרת שתמיד חשה אווירה של תחרותיות: "היה קשה", היא אומרת, "כל הילדים האחרים גרו בווילות ואנחנו בבניין, בקומה שלישית בלי מעלית. אחיך ואת תמיד רציתם את אותם בגדים ואותם אופניים כמו שלכולם היו. ברמת השרון שמעתי לראשונה את המושג 'מקובל', וכדי להיות מקובל היית צריך להתלבש בצורה מסוימת ושיהיו לך חיית מחמד וכלי מוזיקלי בבית. לך היו פסנתר וחתול, אז איכשהו הסתדרת".

 

מצד שני, גם אמי מסכימה שהחינוך ברמת השרון טוב מאוד. לדבריה, היו לנו מורים טובים ובתי הספר היו טובים. לפני כשנה ביקרתי בעיר ופגשתי במקרה את רותי בר־יושפט, שהיתה המחנכת שלי בכיתות ה'־ו', והיא ישר קראה לעברי "שלום נירהל'ה!", כאילו לא עברו כמעט 20 שנה מהפעם האחרונה שנפגשנו. במלחמת המפרץ, כשנכפה עלינו להישאר בבית, רותי שלחה לכל אחד מאיתנו מכתב אישי הביתה.

 

 

כשהתבגרתי, לקהילה היה מקום חשוב בחיים העירוניים. בכל יום זיכרון כל התושבים התנקזו לאנדרטה בשדרה, לבושים בחולצות לבנות, לטקס השנתי. הטקס שימש גם מפגש חברתי. כך גם המפגש הקבוע בצומת ראשונים בערב יום כיפור. כולם יצאו החוצה גם בחגים, בעיקר לשדרה היפה במרכז העיר, שבה הוצבו דוכני ספרים בשבוע הספר ובמות בפורים וביום העצמאות. כיום איני מתגוררת ברמת השרון, אבל חוזרת לבקר. אני מרגישה שם בבית.

נירה סופרמן

 

מקום 8.

כפר סבא - בגלל ההווי העירוני והמגוון החברתי

 

מאז שאני זוכרת את עצמי ועד גיל 11 גרתי בשכונת הפרחים בכפר סבא, שכונה שבה כולם הכירו את כולם וידעו מי הילדים של מי ואיפה הם לומדים. זה היה סוג של קיבוץ קטן עם בניינים פשוטים, בני 5–7 קומות, רחובות קטנים וחביבים, הרבה עצים וגנים ציבוריים. כמעט כל חבריי לכיתה גרו בשכונה וכמעט אף פעם לא יצאנו ממנה, למעט ביקורים אצל סבא וסבתא וטיולים משפחתיים.

 

הוריי רשמו אותי לחוגים שונים מאז שהייתי בת שלוש, החל בריקוד, התעמלות, אתלטיקה וכדורעף ועד כינור, פסנתר, גיטרה ובאס. בתור ילדה אני זוכרת הווי עירוני משמעותי: מירוץ כפר סבא, חגיגות ל"ג בעומר, עדלאידע, קונצרטים פתוחים לציבור ותזמורות כלייזמרים. היו גם ספרייה עירונית קסומה, הופעות ואירועים, בתי קפה, ימי עצמאות מפוארים, קרקסים, ירידים ומגוון פעילויות במרכז.

 

ב־1991 עברו הוריי לדירה ברחוב משעול גיל, שלא ממש משתייך לשכונה מסוימת אבל קרוב למדי לשכונת הפרחים ולשכונת שיכון ותיקים, שכונה של וילות ישנות, צמודה לחורשה שאחריה בית חולים מאיר. מבחינתי המעבר לדירה הזו היה לא נעים ולא פשוט: הדירה היתה גדולה ומרווחת ולכל אחד היה חדר משלו, אך בו בזמן התרחקתי מהחברים. צמוד לבניין שבו גרנו היה כביש סואן מאוד ומרכזי, קרוב לתחנות אוטובוס, בית חולים, מכבי אש ותחנת משטרה. הרעש היה איום - אבל התרגלתי אליו די מהר.

 

 

עברתי ללמוד בחטיבת הביניים יגאל אלון, ובנקודה הזו העניינים החלו להידרדר מבחינה חינוכית: לראשונה בחיי הכרתי אנשים מהצד הצפון־מזרחי של העיר, ומהר מאוד התחברתי אליהם. הילדים מהצד השני של העיר היו קצת יותר מפותחים ממני מבחינת תחביבים, ובגיל 13–12 כבר התחלנו לשתות, לעשן ולבלות יותר בלילות. עם השנים התחלנו לארגן מסיבות, יציאות לתל אביב וכל מפגש חברתי כלל לא מעט אלכוהול וסיגריות. אני חושבת שבערך מאותה תקופה כפר סבא הפכה, בשבילי לפחות, למקום משעמם וחסר מעוף. כמי שמתעניינת במוזיקה, תרבות, ספרות וכדומה, העיר פתאום נראתה לי קטנה ולא אטרקטיבית. כבר היו הרבה פחות פעילויות עירוניות מעניינות, וכל מה שרציתי זה לברוח מהשעמום וחוסר המעש שבכפר סבא ולנסוע לחברים מהנוער העובד בהרצליה או בתל אביב. ב־1999, בגיל 17, יצאתי לשנת שירות, ומאז לא חזרתי לעיר למעט למטרת ביקורים משפחתיים.

 

מצד שני, אני יודעת שהתרחיש שלי לא אופייני למרבית חבריי מהעיר. רובם נשארו בה וחיים בה עד היום. אחת לזמן מסוים אני שומעת על עוד חבר כפר סבאי שהתחתן והתמסד, ונשאר לגדל את ילדיו בעיר.

נטע שמעוני

 

מקום 9.

גני תקווה - בגלל מערכת החינוך המצטיינת והמתקדמת

 

כשאני מספרת לאביבית מנה־קליל, מנכ"לית משותפת של אופנהיימר ישראל, שהיישוב שבו היא גרה מדורג כאחד מעשרת היישובים הטובים לגידול ילדים, היא שמחה. "זה משמח אותי כי זה כל כך נכון. גני תקווה היא יישוב קטן ולא מוכר, ומוביל אותו צוות מדהים עם חזון שלא נרגע לשנייה. המוח שם קודח כל הזמן, והתושבים מרגישים את זה".

  

גני תקווה גני תקווה צילום: אוראל כהן

 

מנה־קליל ובעלה שייקה, איש עסקים שפועל בעולם התקשורת, הגיעו לגני תקווה לפני 15 שנה "במקרה". הם גרו בתל אביב בדירה קטנה, היו בהריון ראשון וניצלו הזדמנות שהתגלגלה לידם להפשיר קרקע בגני תקווה לבנייה. "רצנו אחרי הפרויקט הזה שנתיים, בנינו את הבית מכלום הון עצמי ונכנסנו לחובות. בסוף נשארנו לגור שם", היא מספרת. משפחת מנה גידלה בגני תקווה שלושה ילדים, היום בני 19, 15 ו־8, "ולכל מי ששואל אני אומרת שהוא חייב לרוץ לפה. היה כיף לגור בתל אביב, אבל הכל היה כל כך מורכב, יקר ולא נגיש".

 

ובגני תקווה?

"זה מקום קטן גיאוגרפית, לכל מקום אתה והילדים יכולים להגיע ברגל, מה שגורם לחיים להיות קלים. בקריית אונו לידנו צריך אוטו בשביל להתנייד בין חוגים ואטרקציות. היופי פה הוא שיש מרכז ספורט ענק, היכל תרבות וספרייה מדהימים, חדרי כושר, בריכה וכל חוג שאת יכולה לדמיין. כל מה שהילדים רוצים - יש להם".

 

בתי הספר נמצאים בתוך גני תקווה?

"כן, במרחק הליכה. ביסודי יש תפיסת עולם מיוחדת: לומדים שם בְּכיתות לפטופים עם מערכי שיעור ממוחשבים, זה מאוד מתאים לעידן שלנו. הדבר היחיד שחסר לנו, ונמצא בהקמה, זה תיכון. הילדים הולכים עכשיו לתיכון בקריית אונו, אבל תוך שנתיים־שלוש יהיה כאן תיכון, קומפלקס ירוק שמוקם באזור היותר חקלאי של היישוב".

 

 

נשמע מקום מאוד קהילתי.

"כן ולא, וזה היופי. לכל אחד יש את הפרטיות שלו ואתה לא יותר מדי בתוך השכנים שלך, אבל הכל קיים ואתה יכול לבחור במה שאתה רוצה. יש למשל הורים שמשוטטים בלילה עם אופניים, לראות אם משהו לא בסדר או שמישהו צריך עזרה. זה יישוב קטן שאפשר לעשות בו דברים יפים כאלה".

 

ומה לגבי פקקים? זה המחיר?

"זה לא נורא. בבוקר בימים קשים זה לוקח 50 דקות להגיע לתל אביב, ובימים טובים 40 דקות בערך. המקום הזה מרכז כל מה שאני צריכה חוץ מבילויים, אבל גם תל אביב נגישה מאוד, ויש מסעדות ובתי קפה בסביבה. עכשיו גם פתחו בולונז'רי מדהים באמצע גני תקווה".

קרן צוריאל-הררי

 

מקום 10.

הרצליה - בגלל הרצון הטוב והחינוך המעולה

 

היה לנו טוב בתל אביב, אפילו טוב מאוד, אבל אחרי 15 שנים תל־אביביות הגענו לצומת מכריעה: כיתה א'. אז גילינו שבתל אביב אם אתה צריך קצת יותר מהמערכת אין לך שום סיכוי, כי היא הציעה 40 ילדים בכיתה ולא הרבה רצון טוב. חבר הרצליאני דווקא רצה לעזור. הוא שידך לנו חברה שלו, יו"ר ועד הורים באחד מבתי הספר היסודיים בעיר, היא יחצנה בהצלחה יוצאת דופן את ההישגים החינוכיים של העיר ושל בית הספר, וחודש מאוחר יותר כבר פרקנו את חפצינו בהרצליה.

  

הרצליה הרצליה צילום: תומי הרפז

 

זו לא החלטה פשוטה למי שגדלה בהרצליה וזוכרת שהיתרון הגדול שלה הוא קווים 47 ו־48, שמגיעים לתל אביב. אבל שנתיים מאוחר יותר אני יכולה לסכם בסיפוק שמערכת החינוך פה היא כל מה שהבטיחו לי ויותר. אני לא זקוקה לדירוג כדי לדעת שההישגים במיצ"ב ושיעורי הזכאות לבגרות הם מהגבוהים בארץ.

 

אבל אלו לא רק ההישגים, אלא גם האווירה והרצון הטוב שעוטפים את הילדים. בבית הספר של הבן שלי (בי"ס ויצמן, זוכה פרס החינוך, כבר השווצתי?) היחס של המנהלת והמורים אישי, מעצים ומכיל. לכן, ילדים מעטים מאוד יכולים לטעון שפגשו מורה פוגע או מעליב, ורוב הילדים מדווחים על יחסים טובים עם המורים (בבתי הספר העל־יסודיים, שבהם עוד לא התנסיתי, יש מקום לשיפור).

 

 

הרצליה מדורגת על ידי הלמ"ס באשכול חברתי־כלכלי 8. זה די גבוה, אבל יש פה הכל, משיכונים ועד עשירי הרצליה פיתוח. כתוצר אישי של אינטגרציה מוצלחת, אני שמחה שילדיי יכירו את כל סוגי הבתים והמשפחות (כמו שאומרת המנהלת שלנו, "מגיוון רק מרוויחים"). כולם רוצים לגור עם "אנשים שדומים לנו", וכולם יכולים למצוא כאלה ברחבי העיר.

 

המינוס העיקרי של העיר הוא שהיא מזדקנת. רק רבע מהאוכלוסייה הוא ילדים, והגיל החציוני עומד על 36. בני דורי, הילדים של הרצליה בשנות השבעים והשמונים, אז היתה עיר משפחות מבוקשת, כבר התבגרו. אפשר לקוות שתנופת הבנייה הנוכחית (מתחם זרובבל, מתחם גליל ים ואזור הבינתחומי) יצעירו את העיר.

 

אנחנו, ההורים, עדיין מתגעגעים לתל אביב ולמה שהיא אפשרה לנו (בעיקר לדעת שהכל אפשרי), אבל כשאני מתבוננת דרך העיניים של הילדים שלי, אני יודעת שטוב וכיף להם פה. במרחק יריקה מהבית יש שתי גינות, אחת מהן עם אגם ומתקנים מעוררי דמיון, ומדי פעם אנחנו הולכים לפארק בכניסה לעיר.

 

לפני כמה שבועות עברנו לדירה שקנינו. בצמרת עץ הדקל שבחצר גרים שחרורים צהובי מקור, ובכל שעות היום הם עומדים על מעקה המרפסת שלנו ומקשקשים. פעם הבטתי בהם לבדי מחלון ילדותי. עכשיו אני צופה בהם עם ילדיי, שמנסים לנחש מה הם אמרו. וזה נחמד.

קרן צוריאל-הררי

בטל שלח
    לכל התגובות
    x