"רצפים לא שורדים במקצוע אחרי 50"

באחד הכפרים הערביים בצפון יש בדיחה נפוצה: כשתינוק נולד זורקים אותו על הקיר. אם הוא נדבק, הוא יהיה טייח, ואם הוא נופל - הוא התקבל למשפחת הרצפים. לפי הבדיחה הזו, בלאל חוסרי נולד להיות רצף. מאז ימי ילדותו בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה הוא זוכר כיצד הלך עם אביו, קבלן שיפוצים במקצועו, לעבודה. מגיל 16 החל לעבוד באופן רשמי. חוסרי (36) אמנם יודע לעבוד כקבלן שיפוצים לכל דבר, אך מחשיב את עצמו כמי שמתמחה בתחום הריצוף. "זה הדבר הכי חשוב בבית, הוא מעיד על המקצועיות האמיתית של הקבלן ועל טיב העבודה כולה", הוא מספר ומוסיף: "זה דורש מבעל המקצוע דייקנות רבה. ריצוף טוב צריך להחזיק עשרות שנים. כמעט כל אחד יכול להיות צבע - אבל לא כל אחד יכול להיות רצף".

כבעל ניסיון רב בתחום, הוא מספר כי בכניסה לדירות מגורים, הדבר הראשון שהוא בוחן הוא טיב הריצוף. עבודה חובבנית וחוסר דיוק יקפצו לו מיד לעין: "הדיוק בא לידי ביטוי בפוגות (המרווחים שבין המרצפות), במפלסים וביושר המרצפות בסמוך לקירות. אנחנו קוראים לזה 'קלין' - כשאתה מסתכל על הקיר ורואה שהריצוף עקום ולא מקביל, זה לא טוב.

"ריצוף טוב נמדד לא רק בחזות, אלא גם בתערובת שמתחתיו. היום התקן קובע כי התערובת חייבת להיות מורכבת מחצץ, אבל יש חאפרים שלא מקפידים על כך ושמים רק חול. לאחר כמה שנים המים מחלחלים מתחת לרצפות וסוחפים את החול, והחלל שנוצר בין התערובת למרצפות גורם להן להישבר".

כשחוסרי אומר שלא כל אחד יכול לעבוד כרצף, הוא לא מתכוון רק לאיכות העבודה אלא גם לקשיים הפיזיים. "להיות רצף זה אומר להיות על הברכיים כל היום, לסבול מכאבי גב ומנזקים לעמוד השדרה שמתבטאים אפילו בשינוי צורת ההליכה. אין רצף שמצליח לשרוד במקצוע מעל גיל 50, ובגלל זה אני משתדל לגוון בעבודות אחרות", הוא אומר.

את עבודתו הוא מחלק בין החברות הגדולות לבין דירות פרטיות, אך קובע חד־משמעית כי הכי משתלם לעבוד בדירות. "אצל החברות אני מרוויח 50-40 שקל למ"ר ריצוף, לא כולל חומר שהחברות מביאות ולא כולל את עבודת הרובה (החומר שממלא את המרווח בין הרצפות, שעליו מקבלים סכום נוסף של 20-15 שקל למ"ר). בדירות פרטיות, לעומת זאת, אתה מקבל 150 שקל למ"ר כולל רובה, ובעל הדירה מספק רק את המרצפות".

גם על השוק התל אביבי יש לו מה לומר: "יצא לי לעבוד בתל אביב, אבל הפסקתי עם זה, למרות שמרוויחים שם יותר כסף. שיפוץ שעולה 100 אלף שקל בחיפה יעלה כפול בתל אביב. למרות זאת, העמידה בפקקים במשך שעות ארוכות לא שווה את זה. אני עובד בצפון, באזור שבין זכרון יעקב לבין כרמיאל".

בלאל חוסרי. "ריצוף זה הדבר הכי חשוב בבית" צילום: אלעד גרשגורן

עם השנים, אומר חוסרי, הוא כבר התרגל לתחרות הקשה בענף. אם בתחילה היו אלה הטורקים ולאחר מכן הרומנים, היום אלה הסינים שמאיימים לגזול לו את הפרנסה. "אני באופן אישי לא מת על העבודה שהם עושים, אני חושב שהיא לא איכותית, אבל ברור לי שבגלל המחסור החמור בידיים עובדות אין ברירה אחרת אלא להביא סיוע מחו"ל. אני מאלה שתומכים בהבאת פועלים פלסטינים: הם עובדים טוב יותר ועולים פחות".

לחוסרי יש בטן מלאה על החאפרים ועל הדרך הפרועה שבה מתנהל שוק השיפוצים, אלא שבניגוד לחבריו הוא החליט לפעול - ומאז 2005 הוא פעיל בהתאחדות קבלני השיפוצים. בבחירות האחרונות הוא אף הצליח להתברג לתפקיד האחראי על המגזר הערבי ומנהל הסניף הצפוני בהתאחדות, בהתנדבות כמובן. במקביל הוא מארגן רשימה של שיפוצניקים מהצפון כדי להקים מועדון חברים, שיעניק לו ולחבריו כוח צרכני מול הרשתות. "עד עכשיו ארגנתי 800 שיפוצניקים, וכשנגיע לאלף לא יוכלו להתעלם מאיתנו".

לדבריו, חוסר היציבות בפרנסה הוא דבר שבשגרה אצל בעלי מקצוע כמוהו. "לדוגמה, עכשיו, בחורף, אני עובד פחות ויש ימים שלמים שאני בבית. אני עושה קצת עבודות איטום, כי הישראלים תמיד מחכים לרגע האחרון ורק כשיורד עליהם גשם בחורף הם מזמינים איטום. למרות זאת, באופן כללי אין לי תלונות על תחום הריצוף - אפשר להתפרנס ממנו בכבוד כי אין הרבה רצפים טובים", הוא מסביר. טענות קשות יש לו דווקא נגד הלקוחות: "אני מבזבז המון זמן על הצעות מחיר: לפחות שעתיים אצל הלקוח ואחר כך עוד כארבע שעות בבית כדי להכין את ההצעה. לקוחות מטרטרים אותך בלי חשבון, ובסוף אני מקבל בממוצע עבודה אחת מתוך עשר הצעות. אני חושב שהגיע הזמן שלקוחות ישלמו גם על הצעות מחיר, צריך לחוקק לכך חוק".

היית רוצה שהבן שלך ימשיך את דרכך?

"לא. למה לו לסבול? זו עבודה קשה. הוא בן 11 ולאחרונה התחיל לחקות אותי ולבקש לעבוד. אמרתי לו שהוא יהיה מהנדס ויישב במשרד, אני מחדיר לו את זה כבר מגיל צעיר".