שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן אוקטובר 2010

"אני תמיד רוצה עוד קצת"

כשאמא של יהודה נפתלי עלתה לארץ לבדה עם שלושה ילדים, היא ודאי לא חלמה שיבוא יום ושלושתם יהיו אנשי עסקים בולטים. בראיון ראשון אי פעם מספר יו"ר ביג יהודה נפתלי, עם מנכ"ל החברה איתן בר זאב, על הדרך המפותלת שעשה רועה הצאן מקיבוץ חצור ללוס אנג'לס ובחזרה, שהסתיימה בעסקה של חצי מיליארד דולר עם קרן קימקו האמריקאית

שירלי ששון-עזר וגולן חזני 10:3520.10.10

בשנת 1994, כשיהודה נפתלי חזר לישראל והודיע על כוונתו לפתוח פאואר סנטר בבאר שבע, כולם חשבו שהוא השתגע. גם פקיד הבנק שטיפל בו רמז לו שאילו הדבר היה תלוי בו - הוא לא היה מהמר על קניון ענק ופתוח, ועוד בבירת הנגב. הרשתות הגדולות אמנם הסכימו לפתוח סניפים במיזם החדש, אבל הורידו את מחירי השכירות לרצפה. נפתלי נשך שפתיים והמשיך לחשוב "שיהרגו אותי עכשיו, זה ישתלם לי אחר כך".

 

16 שנה מאוחר יותר, ביג, החברה של נפתלי, נהפכה לאימפריה עם 15 פאואר־סנטרים קיימים ברחבי הארץ ועוד שבעה בשלבי פיתוח, הכנסות של כ־45 מיליון שקל ברבעון הראשון של 2010 וצמיחה מרשימה של 30% מדי שנה בשש השנים האחרונות.

 

מה דעתך על מניית ביג:
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
קנייה חזקה קנייה המתן מכירה מכירה חזקה

השנה עשתה ביג קפיצת דרך משמעותית כשחתמה על עסקה בהיקף של כ־480 מיליון דולר עם קרן קימקו האמריקאית, שבמסגרתה הפכו השתיים לשותפות, תחילה בשני מרכזים מסחריים פתוחים, וביוני נוספו להם 15 מרכזים. ביולי נוספו להם עוד חמישה מרכזים, והיקף העסקה תפח ל־510 מיליון דולר. קימקו היא קרן הריט הגדולה בארה"ב, והיא מחזיקה כיום ביותר מ־1,478 נכסים מסחריים. בשבוע שעבר רכשה ביג לבדה מרכז מסחרי בטקסס, בהיקף של 35 מיליון דולר.

 

נפתלי (66) אמנם נרגש מהעסקה, אבל נראה שהוא נרגש יותר מבת המצווה המתקרבת של בתו הצעירה. הוא קופצני ואסוציאטיבי, בשעה שמנכ"ל ביג, איתן בר זאב, המחזיק בכ־6% מהחברה, שב ומנסה להחזיר את השיחה לפסים פרקטיים. מערכת היחסים הזו, שבמסגרתה בר זאב אמון על התכלס ונפתלי הוא היזם שמושך קדימה, היא כנראה הנוסחה שלהם להצלחה.

 

מתי התחלתם לעבוד ביחד?

נפתלי: "אני וההונגרי הקשוח? נפגשנו בביג באר שבע. איתן שכר ממני את השטח לסניף מקדונלד'ס. לא ראיתי כזה דבר בחיים שלי. עשינו כמה פגישות קצרות: הוא היה בא, קורא את החוזה, עושה תיקונים והולך. ככה כמה פעמים - עד שהוא קיבל מה שהוא רצה. בפעם הבאה שחתמנו יחד על חוזה הוא כבר היה בצד השני של השולחן, כמנכ"ל שלי".

 

בר זאב: "הוא לא היה כזה פראייר כמו שהוא אומר".

 

אתם מאוד שונים.

נפתלי: "לי היה קשה בהתחלה, אבל עכשיו זה נעים לי מאוד. לאט לאט נהיה לי יותר ויותר טוב. זו מערכת יחסים לכל דבר. אני מנסה להתחבא מאחוריו. כמה שפחות לעשות, ככה יותר טוב לי".

 

בר זאב: "אנחנו מנצלים זה את היתרונות של זה. משחקים מסירות".

 

"דווקא אבא היה זקוק לחיבוק"

 

בשנות התשעים, בזמן שבר זאב החל לטפס במעלה השדרה הניהולית של מקדונלד'ס בישראל, עד שנהפך לבסוף למנכ"ל הרשת, יהודה נפתלי כבר עשה חיל בתחום הנדל"ן בחו"ל. בבעלותו היו כמה מרכזים מסחריים קטנים שהרוויחו יפה. "אבא שלי עסק בנדל"ן עוד בעיראק", הוא מספר. "הרבה אנשים פונים לנושא כי הוא לא דורש יותר מדי השכלה, רק המון היגיון. עליתי לארץ בשנת 51', כשהייתי בן שבע, עם אמא מרסל ושני אחי".

 

ומה עם אבא?

"הוא נשאר שם כדי לטפל בנכסים. ההורים שלי נפרדו לפני שעלינו לארץ. אלו היו נישואים בשידוך שלמעשה נגמרו כבר שם. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה, והיא הגיעה לפה לבדה עם שלושה ילדים: אני הבכור, אחריי גיורא ורוני הקטן. המזל שלה ושלנו היה שהגענו לקיבוץ חצור".

 

נפתלי ואיתן בר זאב. "לאט לאט נהיה לנו יותר ויותר טוב" נפתלי ואיתן בר זאב. "לאט לאט נהיה לנו יותר ויותר טוב" צילום: עמית שעל

 

איך אתה זוכר את הילדות בקיבוץ?

"יש לי זיכרונות לא טובים מתקופת הקליטה, אבל בכל תקופת ההתבגרות הייתי רועה צאן - וזו היתה התקופה היפה בחיי. זה בעצם היה העסק הראשון שלי, למדתי ממנו הרבה. בגיל 21 תפעלתי את הענף בשביל הקיבוץ, אבל בשבילי זה היה יותר מעסק, זו היתה פיסת חיים.

 

"אני זוכר שבעונת הילודה התמודדנו עם מוות של 7%-9% מהטלאים כי הכבשים היו נבהלות בלילה. מספיקה יללת חתול כדי לגרום להן לרוץ ולדרוס את הטלאים שרק נולדו. אחרי חמש שנים הבאתי אותן למצב של 1% תמותה, התפוקה הוכפלה. הייתי מגיע בשתיים בלילה לדיר, מסתכל עליהן, מדבר איתן, מזיז את היולדות הצדה כדי שיילדו בשקט. אם הייתי רוצה לדעת אם בחורה היא בראש שלי, הייתי מביא אותה לעדר בעונת ההמלטה - מי שיש לה נשמה להבין את הדבר המדהים הזה היא כנראה גם בן אדם מיוחד. צברתי שם ניסיון שמלווה אותי כל החיים".

 

לא כעסת על אבא שלך, שלא הגיע אחריכם?

"זה היה מצב נתון, לא היה לי אף פעם רצון להתעסק בזה יותר מדי. יום אחד עשיתי טיפול בהיפנוזה, והמטפל אמר לי: 'אני מרגיש שאתה זקוק לחיבוק אבהי'. אמרתי לו שזה מוזר, כי אני כל החיים מרגיש שדווקא אבא שלי היה זקוק לחיבוק שלי. הוא ככל הנראה מת שם, בלי החיבוק הזה. אני מאמין שכל אחד רוצה את החיבוק של הילדים שלו".

 

כשעזבת את הקיבוץ היה לך עסק משגשג בתל אביב. למה עזבת ללוס אנג'לס?

"זה נכון. גרתי בדירה עם שותפים והיה לנו בר, קראו לו 'בית התה'. זה היה מאחורי מלון רמת אביב הישן, מקום קסום ומקסים. חיינו חיים מאוד פרועים. אני זוכר שביום כיפור עשינו מסיבה, זה אולי לא נשמע טוב אבל היינו קצת גויים, חגגנו עד ארבע לפנות בוקר. באמצע החגיגה הזו התחילו הסירנות, התחילה המלחמה. כולנו גויסנו למילואים ובזמן שהיינו בחזית מישהו שרף לנו את המקום. זה היה נורא ואיום, אז זה היה אסון מבחינתנו. כיום אני מודה למי שעשה את זה כי זה שינה לי את החיים. זו היתה נקודת המפנה שלי".

 

אז ברחת מפה בגלל המלחמה?

"המלחמה עשתה לי משהו, הביאה אותי למצב מאוד קשה. הייתי בצנחנים, בפלוגה שחצתה את התעלה, וכשחזרתי הרגשתי שאין לי מה לחפש פה יותר. הגעתי ללוס אנג'לס בלי כסף בכלל. התחלתי מאפס. עבדתי כקבלן הריסות, זה היה הכי זמין לי, ולקחתי קורסים אקסטרניים ב־UCLA בנדל"ן, מימון, בנייה. כל סמסטר לקחתי שלושה קורסים וזה נתן לי המון ידע, נקודת פתיחה טובה. שם התחלתי את הדרך מחדש".

 

"באתי לכבוש את המדינה"

 

שנה אחרי שהגיע לראשונה ללוס אנג'לס החל נפתלי לעסוק בנדל"ן. שנתיים אחרי הגעתו הוא נישא לאשה אמריקאית, שאיתה הביא את בתו הבכורה, כיום בת 31. "את המרכז המסחרי הראשון שלי בניתי ב־79' בווסט הוליווד ויש לי אותו עד היום", הוא מספר, "הוא אמנם לא גדול אבל הוא הצליח מאוד. היו לי כמה מרכזי קניות בלוס אנג'לס - בסאנסט בולוורד, בסנטה מוניקה, בבברלי הילס, כולם מקומות יקרים שמכניסים הרבה כסף. הם הצליחו והרוויחו, אבל ראיתי איך מסביבי אנשים יוצאים מהעיר ומתפתחים. החלטתי שזה מה שאעשה.

 

"כשהגעתי לארץ לקחתי פורמט שבניתי שם והבאתי לפה. ראיתי כאן קרקע פורייה שכולה שלי. הרשתות הגדולות כבר היו כאן: אייס, אופיס דיפו, מקדונלד'ס - אבל לא היה להן לאן ללכת. אני הייתי הכפפה עבורן. כך גם רשתות הסופרמרקטים, שהיו בשלות למעבר לחנויות ענק של 3,000 מ"ר. הבנתי שהכל בשל למהפכה".

 

מה היתה האסטרטגיה שלך כשהגעת לארץ?

"לא רציתי להיכנס לתוך הערים - רציתי לצאת מהן. יש הבדל משמעותי בין לקנות קרקע בתל אביב לבין לקנות קרקע מחוץ לעיר. אתה יכול לקנות בתוך העיר קרקע במיליון דולר, ובאותו סכום תקבל מחוץ לעיר קרקע גדולה פי עשרה. ב־94' באתי לכאן והיתה לי מטרה: לכבוש את המדינה. ב־96' כבר בנינו את הביג הראשון בבאר שבע".

 

ואיך הצלחת להתברג בעולם העסקים הישראלי אחרי כל כך הרבה זמן שלא היית פה?

"הייתי שותף של שיכון עובדים. הם לא הבינו בדיוק מה אני עושה, אבל נתנו לי לבנות. את ההלוואה קיבלנו מהבנק הבינלאומי, שם לא ידעו מי זה יהודה אבל ידעו מה זה שיכון עובדים. כשעשינו חנוכת בית לביג הראשון הבנקאי שנתן את ההלוואה היה במסיבה. הבעלים של הקייטרינג סיפר לי שהוא עמד, הסתכל מסביב ואמר: 'אני דואג. אני לא מאמין שנתתי לזה את הכסף'.

 

"שלושה חודשים אחר כך כבר קיבלתי מאותו בנקאי טלפון - הוא התקשר כדי לשאול אם אני צריך עוד כסף. מתברר שהבת שלו היתה סטודנטית באוניברסיטת באר שבע, והיא סיפרה לו שהביג הפך לביג דיל, כל החברים שלה מבלים שם כל היום".

 

"לא רציתי להיכנס לערים - רציתי לצאת מהן. ב-94' באתי לכאן והיתה לי מטרה: לכבוש את המדינה. ב-96' כבר בנינו את הביג הראשון בבאר שבע" "לא רציתי להיכנס לערים - רציתי לצאת מהן. ב-94' באתי לכאן והיתה לי מטרה: לכבוש את המדינה. ב-96' כבר בנינו את הביג הראשון בבאר שבע" צילום: עמית שעל

 

איך הצלחת לשים יד על קרקעות כל כך גדולות?

"מצאתי קרקעות של כל מיני מפעלים שנסגרו והיו להם שטחים עצומים מחוץ לעיר. ביג קריות, למשל, הוקם על 70 דונם של סולל בונה שלא היה מי שיקנה. אז פתאום בא איזה אידיוט אחד מלוס אנג'לס ורוצה לקנות את כל השטח - והם כמובן שמחו. בבית שמש היה מפעל של אמפא, בכרמיאל מפעל לסיבי נחושת. לכל קרקע יש סיפור".

 

אחרי 16 שנה בעסק, אתם רואים שינוי אצל הקהל הישראלי?

"יש הבדלים דרסטיים. פעם היית רואה בשדה התעופה אנשים חוזרים מחו"ל עם מזוודות ענקיות. היום באים עם מזוודות קטנות וריקות - כישראלי אתה כבר לא צריך לקנות כלום בחו"ל, יש כאן הכל. הקונה הישראלי היום יותר מודרני, יודע מה הוא רוצה, בררן".

 

איתן אמר בכנס האחרון של ביג שהעבודה עם הרשויות בארץ הפכה קשה יותר. מה השתנה?

בר זאב: "זה נהיה זוועה. קיים מין רעיון לא מתוחכם, להפסיק את בניית הפאואר סנטרים בשולי הערים כדי לא להרוס את מרכזי הערים. אני לא מכיר שום חנות בתל אביב או בכל עיר אחרת שהשטח שלה 3,000 מ"ר. זה אבסורד, כי בסופו של דבר זה פוגע בצרכנים. כשאני קונה מגרש בזול, הצרכן מרגיש את זה בכיס".

 

נפתלי: "במרכזי הערים אין תחבורה נוחה, אין חניה. ההתחדשות שלהם צריכה לבוא מכישרונות חדשים, לא מהחלטות כאלו".

 

בר זאב: "בעיקרון היינו צריכים להיות שמחים מההחלטה הזו, הרי הם עשו בשבילנו את העבודה. לנו כבר יש 25 מרכזי קניות, אז הם בעצם מונעים מאיתנו תחרות. למרות זאת, אני עדיין חושב שזו החלטה שאין בה שום היגיון".

 

"משברים עובדים טוב בשבילנו"

 

עם ההצלחה, ובאין לאן להתפתח בישראל, ביג החלה ללטוש עיניים לחו"ל. את שיאה של לטישת העיניים, כאמור, מהווה העסקה עם קימקו. "הגענו למצב שבו הבנו שיהיה לנו קשה מאוד להתפתח היום בארץ", מסביר בר זאב. "יכולנו לפתח כאן עוד 6–10 מרכזים מקסימום. הבנו שמנועי הצמיחה נגמרים, ושאם לא נצא החוצה לא נוכל לשמור על החברה צומחת".

 

נפתלי: "אחרי המשבר הכלכלי בארצות הברית אמרנו 'וואו, עכשיו זו ההזדמנות להיכנס'. התחלנו לבדוק את האופציות, לקח לנו זמן להתברג ולמצוא".

 

האחים נפתלי. מימין: רוני, יהודה וגיורא. "זה הכול מאימא" האחים נפתלי. מימין: רוני, יהודה וגיורא. "זה הכול מאימא" צילום: עמית שעל

 

לא פחדתם להיכנס בתקופת משבר?

נפתלי: "לא. משברים עובדים טוב בשבילנו".

 

בר זאב: "בדרך כלל ככל שיותר קשה - הדיבידנד יותר גדול. כשהעננים השחורים התחילו לכסות את שמי הכלכלה, והשוק האמריקאי חווה צניחה משמעותית, דווקא אז החלטנו שצריך להיכנס".

 

נפתלי: "גם העננים במזרח התיכון לא היו בהירים במיוחד".

 

בר זאב: "מי שפועל במזרח התיכון עלול להירטב. יש איראן, יש לבנון".

 

נפתלי: "אל תכניס פוליטיקה לביזנס".

 

בר זאב: "זה לא פוליטיקה, אלו נתונים עסקיים. רצינו לפזר סיכונים על פני הגלובוס. רמת המחירים בארצות הברית ירדה, וזה היה זמן טוב בשבילנו להיכנס".

 

נפתלי: "רצינו להיכנס לרכישות בארצות הברית בשיא המשבר, אבל אז לא נעשו הרבה עסקאות. המוכרים לא היו מוכים להתפשר על המחיר, והיה שלב שאפילו החלו עליות מחירים. עכשיו המחירים שוב יורדים, בצורה דרסטית. את חבילת הקניונים שרכשנו עכשיו ב־420 מיליון דולר, המוכרים קנו ב־2006 ב־600 מיליון דולר".

 

כמה זמן יישאר חלון ההזדמנויות הזה בארצות הברית פתוח?

"אני לא יודע לאן הולך העולם היום. היינו רגילים להיכנס למיתון ואחרי שנה־שנתיים לצאת ממנו, כאן כבר עברו שנתיים ואני לא יודע מתי ואיך יוצאים. מבחינתנו זו הזדמנות מקצועית, לקנות את המוצר הנכון במחיר טוב".

 

"בבחירת שותפים צריך כימיה"

 

למה בחרתם להיכנס כשותפים? למה לא לעשות את זה לבד?

בר זאב: "הסתכלנו על עצמנו בראי, וחשבנו על סיטואציה הפוכה: אם מישהו בא לישראל ורוצה להיכנס למרכזים פתוחים הוא יבוא אלינו, כי אנחנו עושים את זה הרבה שנים ומכירים היטב את השוק".

 

נפתלי: "גם בארץ אנחנו מאמינים בשותפויות טובות, זה מאפשר להתנהל בימים קשים. אם היינו באים לבד, כחברה ישראלית גדולה, לנהל משא ומתן עם חברות כמו קוטסקו או וול מארט - התוצאה היתה שונה מאשר במשא ומתן שנעשה עם קימקו בפרונט".

 

למה בחרתם דווקא את קימקו?

"בבחירת שותפים אין כללים - זה כמו בדייטינג, צריך שתהיה כימיה ראשונית".

 

בר זאב: "בדקנו גם אופציות אחרות. עם הקשרים שיש לנו בארצות הברית מגיעות כל הזמן הצעות, חלקן גדולות מדי, חלקן לא מתאימות. כימיה זה חשוב, אבל תחילתה של שותפות היא באינטרסים".

 

נפתלי: "כן, אבל חייבים להוסיף כימיה, בלי כימיה זה לא עובד. נפגשנו עם הרבה אנשים ובסוף היה לנו חיבור. המפגש הראשון שלי עם מנכ"ל קימקו דיוויד הנרי היה לפני שנה, וכבר באותה פגישה התעורר עניין. מבחינתנו וגם מבחינת קימקו העסקאות שנעשו עד עכשיו הן רק ההתחלה. הם רוצים שיהיה לזה המשך - וגם אנחנו.

 

"עד עכשיו קנינו בארצות הברית נכסים בקרוב לחצי מיליארד דולר, ואני מעריך שיהיו עוד הרבה רכישות בסגנון דומה. אנחנו מאוד ממוקדים ומאמינים שיש לנו ערך מוסף. גם קימקו חושבת כך. יש לנו יתרון גדול על קרנות הפנסיה ומנהלי הכספים, שהיו השותפות של קימקו עד היום. לנו יש ידע שעוזר להשביח את הנכסים, זה יתרון גדול".

 

מה קניתם?

בר זאב: "רכשנו יחד עם קימקו 15 מרכזים מסחריים פתוחים מניבים בארצות הברית (מאז נוספו להם עוד שישה- שש"ע וג"ח). תשעה מרכזים נמצאים בקליפורניה, שניים בנבאדה, שניים בוושינגטון, אחד בטקסס והיתר באורגון ובמרילנד. המרכזים משתרעים על פני שטח כולל של כ־240 אלף מ"ר ונהנים משיעור תפוסה ממוצע של כ־89.5%".

 

איך אתם מזהים מרכזים טובים?

נפתלי: "את המרכזים הטובים לא מוכרים, אז אתה מחפש את היופי שלא רואים במבט ראשון. כמו שאיתן ידע איפה הוא היה רוצה לפתוח חנות של מקדונלד'ס, ככה אנחנו יודעים איפה מרכז צריך להיות, איך לשפר את ההרגשה בו ואיך לגרום לשוכרים טובים להגיע".

 

סמכתם על קימקו בעיניים עצומות או שהלכתם לבדוק את המרכזים בעצמכם?

"הלכנו לבדוק. בטח. יש טבלאות ומספרים, אבל אתה לא קונה קניון על סמך טבלאות. אתה רוצה לחוש את זה, לדרוך על זה, להרגיש את האנרגיה של המרכז המסחרי, את הדמוגרפיה של האזור, הצרכים של האוכלוסייה. אתה ישר חושב 'במה אני יכול לשפר'".

 

בר זאב: "היה יום אחד שבו יהודה אסף אותי משדה התעופה בלוס אנג'לס בשש וחצי בבוקר וכל היום הסתובבנו, ממרכז למרכז. עשינו סיבובים מרוכזים כאלה".

 

ואיך החלטתם שזו קנייה טובה?

"ארצות הברית היא אמנם משחק אחר לגמרי מהארץ, אבל שנינו חיינו שם. אני הגעתי לניו יורק בגיל 26 ועבדתי בקרן השקעה פרטית".

 

נפתלי: "אי אפשר להסביר מה עושה את ה'אהה!' הזה כשאתה מבין איזה נכס מניב גם ייתן תשואה. אנחנו נשענים המון על הניסיון שלנו. הכל בנוי על דמוגרפיה וצרכים. בניגוד לאנשים שלוקחים סיכונים בארצות שהם לא מכירים, אנחנו מגיעים עם היכרות של המקום ויש לנו פילוסופיה משלנו".

 

אז קימקו צירפו אתכם בגלל הפילוסופיה שלכם?

"צירפו אותנו כי אנחנו מאמינים ביכולת שלנו לקחת מרכז קניות במצב לא כל כך טוב ולהפוך אותו למקום כזה שכל מי שגר בסביבה ירצה להגיע אליו לפחות פעם בשבוע. אנחנו כמו סדרת טלוויזיה טובה - מי שאוהב אותה רוצה לראות אותה כל הזמן".

 

אתם יכולים להסביר את היכולת הזו במילים?

"זה בעיקר ההבנה שצריך לחדש כל הזמן".

 

בר זאב: "זה להביא אדריכל חדש, לשנות תמהיל של חנויות, לא להסתכל על המרכז כעל השקעה פסיבית. רוב המשקיעים מהסוג שלנו מאמינים שאפשר להכניס תקע לשקע והמכונה תתחיל לייצר כסף. זה רחוק מהמציאות. קחו לדוגמה את ביג בקריות. ב־97' הוא נבנה עם מיצוב אדריכלי מסוים, שהתאים לזמן ההוא. ב־2007 החלטנו לעשות לו מתיחת פנים".

 

נפתלי: "הורדת לו את העור".

 

בר זאב: "שינינו לו את כל הפאסדה כדי לדבר בשפה של שנות האלפיים, וזה הביא תוצאות".

 

נפתלי: "אנחנו מאמינים שכשאנחנו נכנסים לאנשהו אנחנו צריכים לחדש, ושאם נשמר את רוח הנעורים של המרכזים נצליח לאורך זמן".

 

בקימקו מעריכים את ההתערבות שלכם?

בר זאב: "לפי ההסכם בינינו אנחנו לא מנהלים את המרכזים האלה, אבל שמחנו לגלות שקימקו דווקא מאוד מרוצים מהאקטיביות שלנו ומקבלים את הרעיונות שלנו בזרועות פתוחות. אנחנו לא רוצים שהם ינהלו לנו את הכסף, ומבחינתם זה טוב. הם שמחים על המעורבות שלנו".

 

נפתלי: "אין משחקי כוחות, אנחנו רוקדים את הטנגו ביחד איתם. לפעמים הם מובילים, וזה בסדר".

 

"עושה וי על הביזנס"

 

משפחת נפתלי אינה זרה לעולם העסקים המקומי. גם שני אחיו של יהודה - גיורא ורוני, הם אנשי עסקים מצליחים, שידועים בעיקר בשליטתם בחברת מי עדן, ורוני אף מחזיק ב־25.5% מביג. יהודה כאמור מחזיק פה בביג, אבל ממשיך להתגורר בלוס אנג'לס עם אשתו השנייה, אמריקאית ששמה ליז, ולבני הזוג ארבעה ילדים משותפים (19, 17, 12 ו־9). "כשאני בלוס אנג'לס אני מתגעגע לארץ, וכשאני בארץ אני מתגעגע ללוס אנג'לס", הוא אומר, "בסופו של דבר אתה ישראלי בנשמה".

 

האחזקות של משפחת נפתלי האחזקות של משפחת נפתלי

 

אתה מעורב בקהילה העסקית בישראל?

"לא כל כך. האחים שלי מעורבים ואני חושב שאולי זה מספיק. גם אשתי מאוד אקטיבית מבחינה חברתית בארצות הברית, היא מארגנת הרבה תרומות לישראל".

 

זה מקרי?

"לא, זה בכוונה. אני רוצה להישאר פה קול. הכל כל כך קשה כאן, אנשים יותר מדי זה בתוך זה והם מאבדים בגלל זה את כושר ההחלטה. החלטות עסקיות מתעוותות בגלל קשרים".

 

אתה קורא עיתונים ישראליים?

"אני קורא את העיתונים הכלכליים, עושה וי על הביזנס".

 

ומה דעתך על מה שקורה כאן בכלל?

"אנחנו צריכים להבין איפה אנחנו חיים ומי השכנים שלנו. לא יהיה לנו עתיד אם כל הזמן נריב עם השכנים שלנו, אנחנו חיים במזרח התיכון, לא במזרח אירופה או בארצות הברית. היהדות חיה לכל אורך ההיסטוריה לצד דתות אחרות, ושכנים זה דבר נהדר.

 

"זה דומה לגישה שלי בעולם העסקים. כולם מחפשים טריטוריה בלי תחרות, אבל אני מחפש דווקא טריטוריה עם תחרות. כשאין תחרות, הרמה של כולם יורדת בצורה דרסטית. אני גורס שאם אני בונה מרכז, ולידי בונה מישהו אחר מרכז, ובסוף כל הלקוחות באים רק אליי - אז אכלתי אותה, כי אני לא יכול לספק את הצרכים המלאים של כל המגיעים. בבאר שבע, למשל, בנינו מרכז מסחרי ואחר כך בנו לידינו עוד ארבעה מרכזים, ולדעתי הם משלימים אותנו.

 

"אני תמיד פונה לשכנים שלי ושואל אם הם צריכים עזרה. הם, אגב, לא תמיד מאמינים לי ולא תמיד מקבלים את ההזמנה שלי. אנחנו הרי חושבים שאנחנו עם סגולה - עם סגולה זה לא עם שרב עם כל העולם, אלא עם שמדבר עם העולם".

 

איך המשפחה שלך שומרת על קשר?

"אמא שלנו התחתנה בשנית עם יהודי מקסים. בהתחלה היינו שלושה אחים, ומהנישואים השניים נולד האח הרביעי, דורון ברין, שהוא מבעלי קרן ספירה. אני הקמתי את עסקי הנדל"ן ב־74'–75', גיורא הקים את עסקי המים ב־84' ורוני הצטרף אליו. אני מחזיק מעט מניות במי עדן ורוני מחזיק מניות בביג. גיורא לא מחזיק מניות בביג - וחבל. אנחנו משפחה מאוד מאוחדת ומגובשת גם היום. אמא שלי, בת 87, חיה בקיבוץ ובאה לבקר אותנו בסבב קבוע".

 

איך זה שכולכם אנשי עסקים מצליחים?

"לגיורא היה החזון, הוא התחיל את הנושא של המים. רוני הוא הלידר האמיתי, הוא המשיך את זה בתרועה, עם הרבה כישרון. דורון אנליסט מצוין. זה הכל מאמא".

 

גיורא הסתבך לאחרונה עם לחם ארז, שהגישה בקשה להקפאת הליכים.

"אני מקווה שהוא ימכור את זה. זה נראה רעיון טוב כשהוא נכנס לזה, אבל זה לא התחום שלו. מסעדנות זה כנראה תחום שמצריך כישרון אחר. הכניסו אותו בתור משקיע ובסוף הרוב נפל עליו".

 

מה אתה מאחל לבן שלך?

"מה שירצה, העיקר שיהיה שמח. אני לא רוצה לשים על הכתפיים שלו את מה שאני שמתי לעצמי על הכתפיים. במקום שבו אני מתאמן ביוגה המדריכות תמיד אומרות: 'תנסה להגיע עוד טיפה, קצת יותר רחוק'. לפעמים הן מזכירות לי את אמא שלי. כאילו לא מספיק להן, הן תמיד רוצות עוד קצת. אין לזה סוף".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x