אדריכלים רבים יוצאים בשנים האחרונות נגד הבנייה הרוויה לגובה בלי הבחנה, אבל האדריכלית עליאל קיי, שנכנסת בימים אלה לתפקיד ראש בית הספר לארכיטקטורה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, לא מפחדת להגיד שהיא "נושאת את דגל הצפיפות", כדבריה. אלא שהדרך שבה זה נעשה בישראל אינה נכונה, כשהמרחב הציבורי נדחק לשוליים.
"אין ספק שאנחנו מקריבים את המרחב הציבורי. תנופת הבנייה מוצדקת, זה צורך", היא אומרת בריאיון למגזין כלכליסט, "אנחנו צריכים לצופף, לא לבנות החוצה על שטחים פתוחים. אין לנו את הפריבילגיה הזאת מבחינה מוסרית ואקלימית, אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג ככה אל הקרקע. אבל הבנייה הרוויה — נמוכה או גבוהה, מגדל או רחוב — אינה מחייבת ביטול של המרחב הציבורי. נהפוך הוא, התכנון של הבניין אמור להתחיל מהמרחב הציבורי שהוא מייצר. יש דוגמאות נפלאות של בנייה צפופה עם ריבוי דירות, כשיש גם רחוב פעיל, כיכר ציבורית ומפגש. אנחנו מרוכזים בתחבורה שהיא רכב ובחזית שמאפשרת גישה קלה מאוד לתוך הדירה, ולא באיך היא מתייחסת אל הרחוב".
קיי מאמינה שאדריכלות היא הרבה יותר מתכנון בניינים, והיא מרגישה על בשרה את הפיחות שחל במעמד האדריכל. מבחינתה, זהו מקצוע שיש לו אחריות חברתית וציבורית, כזה שצריך להשפיע על האופן שבו אנחנו חיים, על היחסים בין אנשים ועל המרחב המשותף לכולנו. בתקופה שבה ישראל נמצאת בתנופת בנייה והתחדשות עירונית, ובמקביל הבינה המלאכותית משנה את הכלים ואת דרכי העבודה של האדריכלים, היא מבקשת להכשיר דור חדש של אדריכלים ואדריכליות שלא יסתפקו בתכנון מבנים, אלא גם יחשבו באופן ביקורתי, יגבשו עמדה וישפיעו על המציאות. אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים אותה הוא, כאמור, מקומו ההולך ומצטמצם של המרחב הציבורי בתכנון הישראלי.
אדריכלים בישראל מעורבים מספיק בסוגיות חברתיות ועירוניות, או שהם בעיקר משרתים את צורכי היזמים?
"יש המון סוגים של אדריכלים ואנשים עם אג'נדות שונות, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים להיות יותר מעורבים. המקום של האדריכל בשולחן לקיחת ההחלטות — החברתי, הפוליטי, המרחבי, הכלכלי — הצטמצם לאורך השנים ואנחנו צריכים לתפוס את המקום הזה בחזרה בצורה מועצמת יותר. אני לא מאמינה שזו תהיה החלטה של אדריכל אחד או שניים, אני חושבת שיש פה הגדרה מחודשת של התפקיד שמתחילה באקדמיות, וההשפעה חייבת לגדול ולהיות נוכחת".
גלריה


נמל יפו המחודש. "התוכנית שהצענו היתה להסתכל קודם כל על הקיים ועל הקהילות שיש בשכונות"
(צילום: שהם אפרתי)
"היה לי חשוב לשמור על נמל יפו עממי"
אחד הביטויים הבולטים לתפיסה הזאת הוא פרויקט חידוש נמל יפו, שבו היתה מעורבת, וכלל את חידוש מחסנים 2 ו־3 תוך חשיפת הקונסטרוקציה הקיימת ושילוב מערכות חדשות, קלות וגמישות. המעברים הפתוחים שתוכננו מחברים בין חללי ההאנגרים למרחבי הנמל ומאפשרים מגוון שימושים ודרכי הפעלה. בבסיס הפרויקט עמדה גישה תכנונית הנשענת על עבודה עם הקהילה ועל הערכים שכבר קיימים במקום, מתוך ניסיון להבין כיצד תכנון חדש יכול לפעול בתוך מרחב שיש לו היסטוריה.
"הפרויקט שעשינו בנמל יפו היה מהלך דו־שלבי. זאת היתה תחרות על תוכנית אסטרטגית לנמל יפו כמרקם של כל האזור, שניגשנו אליה עם צוות גדול של כלכלנים ושיווק. בהמשך היתה עוד תחרות סגורה על מחסנים 2 ו־3.
"התוכנית שהצענו היתה להסתכל קודם כל על הקיים ועל הקהילות שיש בשכונות ובנמל יפו — הדייגים, התיירים, צופי הים, בעלי היאכטות — ולראות איך אפשר לתת להם מקום. בהצעה שהגשנו נתנו ביטוי אדריכלי ליצירה של מרחב שאין בו גדרות, שלא משלמים כשנכנסים אליו. הראינו איך אפשר לייצר שיטוט מיפו העתיקה אל הנמל, איך מחברים את כל המערכת הזאת אל העיר, ואיך מייצרים מספיק מרחבים שלא מדירים אף אחד. נמל יפו מאוד מארח ומאפשר לקהילות מכל מיני מקומות להרגיש בו נוח, ולכן היה חשוב לנו להשאיר אותו עממי, שווה לכל. אז אפשר לקנות פיש אנד צ'יפס, אפשר לשבת במסעדה, לבוא לבארבי, לראות תערוכה. יש מגוון גדול. הצענו להשאיר מסחר קטן ולהתרחק ממתחמיות.
"הצלחנו לעשות את זה גם בשימור ושיחזור ההאנגרים, עם מעברים פתוחים לקהל גם כשהעסקים סגורים. השיטוט תמיד מתקיים. במחסן 3 בית המכולות, הצענו לייצר מרחב שיוכל להשתנות, דרך תכנון מערכת שמתפרקת ומורכבת בקלות, ואפשר לייצר בה הרבה סיטואציות ולעשות כל סוג של אירוע. בסוף המציאות מנצחת את הרעיונות, ומתקיימים שם היום הופעות של הפילהרמונית, משחקי כדורגל, תיאטרון פרינג', תצוגות אופנה, ירידים".
לא כל התוכניות המקוריות התממשו. כך, למשל, במשרד שלה ביקשו להקים שוק דגים במחסן 2, אך לא הצליחו לקבל את האישורים הנדרשים. הדייגים המשיכו למכור את הדגים מסירותיהם, וקיי סבורה שהתוצאה דווקא טובה יותר, משום שהיא משמרת את החיים האותנטיים של הנמל.
מה היית משנה באופן שבו מתכננים את המרחב העירוני בישראל?
"ההובלה של תהליכים חברתיים, כלכליים, טכנולוגיים, חדשים וחדשניים צריכה להיות עם המתכננים. אני מאחלת לסטודנטים שיהיו המתכננים העתידיים לקחת את המקום ולהביא את המרחב הציבורי למרכז הבמה. זה צריך להיות מה שאנחנו שואפים אליו כשאנחנו מתכננים, וזה לא תלוי קנה מידה או פרוגרמה, וגם לא תלוי מגזר, דעה פוליטית, מעמד או מגדר".
העיסוק במרחב ציבורי ובקהילות מגוונות מקבל משמעות מיוחדת בשתי הערים שמלוות את חייה המקצועיים והאישיים של קיי: ירושלים, שבה היא מלמדת ופועלת, ויפו, שבה היא מתגוררת ועובדת. שתיהן ערים מעורבות. מבחינתה, המורכבות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהעשייה האדריכלית.
"זה עמוד התווך של העשייה שלנו. בין שבירושלים ובין שביפו, המרחב אף פעם אינו רק רקע. המרחב הזה נושא זהויות, מתחים, שותפויות. כמתכננת, אני לא מסתכלת על מורכבות החיים מתוך כוונה לפתור ולשטח אותם, בטח לא כשאני מסתכלת על חיים של אחרים. התכנון האדריכלי לא פותר מורכבויות, הוא מתייחס אליהן, מפרה אותן, נשען עליהן כדי לפתח חברה בתנועה. האתגר הוא לאפשר לקהילות לשמור על הייחוד שלהן, ובמקביל ליצור תנאים למפגש ולשימוש משותף".
מה מייחד לימודי אדריכלות בבצלאל לעומת מוסדות אחרים?
"זה מקום נפלא ללמוד בו, אחרת לא הייתי בוחרת להישאר כל כך הרבה שנים. דבר ראשון זו החשיבה הביקורתית שנשענת גם על התבוננות מאוד עמוקה ולא מסונוורת על הקיים: מישירים מבט אל המרחב, מעמיקים, בוחנים אותו מכל צדדיו ומפתחים עמדה כלפיו. והכל תחת החשיבה הביקורתית שהיא מרתקת. הדבר השני הוא ירושלים. זו אחת הערים החשובות, המורכבות והנהדרות בעולם, ואין מקום יותר מעניין עבור סטודנטים. והדבר השלישי שאצלנו מאוד חזק, הוא מגוון הקולות והקהילות שיש בתוך בית הספר — של הסטודנטים, של הסגל. אין נושא שלא מובא לשולחן הדיונים שמתקיימים אצלנו בכיתות הסטודיו, תמיד מתוך הפרספקטיבה המרחבית. הדיונים בפרויקטי הגמר עוסקים בסוגיות הכי מורכבות ויפות בחברה הישראלית. אנחנו לא מלמדים למודל של הרב־תרבותיות, אנחנו חיים אותו. ואני חושבת שזה נקודה אדירה עבורנו".
דוגמה נוספת לחיבור בין הלימודים לבין המרחב העירוני היא מעבדת המחקר פביליון בצלאל על שם הנרי אורבך, שקיי מובילה. זו מעבדה רב־מחלקתית להתערבות במרחב הציבורי, שבמסגרתה מתכננים בכל שנה מבנה ציבור זעיר בירושלים. יחד עם האדריכלית דבורה פינטו פדדה והמעצבת מיכל סהר, ובשיתוף המחלקה לתקשורת חזותית, סטודנטים וסטודנטיות מקדישים שנה לתכנון מבנה זמני במרכז העיר, בכל פעם במקום אחר ובצורה אחרת.
ברגע שהפביליון מוקם, העיר יכולה לאמץ אותו ולהשתמש בו בדרכים שונות. "השנה פיתחנו ערכה ניידת עבור עיריית ירושלים — מערכת קלה, מתקפלת ונודדת, שיכולה לקום בכיכרות שונות בעיר ולהפוך כמעט כל מקום לבמה ולאירוע. הפעם הפביליון לא נעלם בסוף העונה, אלא נמסר לעירייה לשימוש חוזר כקיט לאירועי תרבות זמניים וככלי עבור החיים הציבוריים של ירושלים".
"בצלאל הוא חלק ממני. אנחנו עוסקים בקדחתנות ב־AI"
קיי (44), נשואה ואם ל־2, היא מהקולות הבולטים בחיבור שבין אדריכלות, מרחב ציבורי ואקטיביזם עירוני. היא דור שלישי במשרד קיסלוב־קיי אדריכלים ושותפה בו. המשרד פועל ביפו ועוסק במגוון תחומים: מבני ציבור, מוסדות חינוך, מגורים, התחדשות עירונית ותוכניות אסטרטגיות. עם הפרויקטים שבהם עסקה נמנים, בנוסף לחידוש נמל יפו, גם שוק הפשפשים ורחוב רבי חנינא ביפו, קריית חינוך גני דעת ותיכון בגין. "שוק הפשפשים הוא פרויקט של יותר מ־30 שנה", היא אומרת, "היה צורך קודם כל במיפוי מעמיק: ריאיון עם סוחרים, עם כל בעלי העניין, מיפוי של חומרים, של חזיתות, של מה שעובד, מה שלא, מיפוי השטח. היו פה מהלכים עירוניים גדולים שנעשו בצורה עדינה בניסיון לא להוציא את הקיים, אלא לתת לו מקום, אבל גם לארח חדש. אחרי שנים, היו בו גם פתאום חיי לילה".
בשנים האחרונות קיי עוסקת בבנייה ובמחקר של הארכיון ועבודתו של סבה, האדריכל תאודור קיסלוב, במסגרת הארכיון לאדריכלות ישראלית במוזיאון תל אביב. לצד עבודתה המקצועית היא מלמדת שנים רבות בבצלאל.
כעת אחרי כל כך הרבה שנים בו, היא נכנסת כאמור לניהול בית הספר לארכיטקטורה. "בצלאל הוא חלק ממני. למדתי פה בעצמי ואני מלמדת פה הרבה שנים, אבל תמיד שילבתי גם פרקטיקה בחוץ", אומרת קיי. "אני מכירה טוב מאוד את בית הספר ואת הפוטנציאל הגדול, וגם את האיכויות הנפלאות שכבר יש בו. מהמקום הזה יש לי פריבילגיה להסתכל ולהבין איפה אפשר לשכלל, איפה הנקודות שבהן אפשר לעשות מהלכים קצת יותר רדיקליים בתוך מערכת שמחזיקה היטב, וזאת עמדה נפלאה עבורי להיכנס לתפקיד הזה", היא אומרת.
בין התחומים שקיי מבקשת לפתח נמצאת גם תוכנית חדשה לאדריכלות נוף, המשותפת לבצלאל ולאוניברסיטה העברית, המשלבת תכנון ואדריכלות עם לימודי אקולוגיה וסביבה. קיי רואה בה הזדמנות לפתח שפה תכנונית מקומית המתמודדת עם המורכבות הפוליטית וההיסטורית של המרחב בישראל, וכמובן שירושלים היא חלק בלתי נפרד מכך. "לבית הספר לארכיטקטורה בבצלאל יש יתרון על כל בית ספר אחר בעולם והוא שאנחנו בירושלים", היא אומרת, "אין בירושלים אתר ניטרלי, אין בה שום דבר פשוט, יש סוגיות של גבול, של סיפורים סותרים. אני חושבת שסטודנטיות וסטודנטים שלנו הם כבר נוקטים עמדה מעצם הדבר הזה, והתפקיד שלנו הוא לעזור להם לבחון את העמדה הזאת ולתת לה צורה. אני משתמשת במילה אקטיביזם מתוך הפירוש המילולי שלה: To Activate. אני חושבת שכמתכננות ומתכננים עתידיים במרחב הזה אנחנו מחויבים לפעול ולהיות בתוך עמדה אקטיבית. לפעול ולהתבונן בצורה ביקורתית על המרחב שאנחנו פועלים בו ולהציע עמדה תכנונית, זה דבר מהותי שיכול להיות רוחבי לכל התוכניות שלנו".
השילוב בין אדריכלות לאקטיביזם מלווה את קיי גם בעבודתה מחוץ לאקדמיה. "המסורת האדריכלית שגדלתי לתוכה רואה באדריכלות קודם כל מעשה ציבורי. זו תפיסה שרואה באדריכל מי שאמור להחזיק יחד מחשבה פילוסופית, רגישות לאנשים ולמקום ויכולת בניינית ממשית. בלב המסורת הזאת עומדת אמונה עמוקה במרחב הציבורי ובחופש שהוא אמור וחייב לאפשר. האחריות הזאת משותפת למי שמתכננים בניין, נוף או עיר. זה מאפיין גם את העבודה שלי. אני לא תמיד מצליחה, אבל השאלה מה האקט האדריכלי מייצר, איך הוא פועל במרחב, משפיע על אנשים, על החיים שמתקיימים סביבו היא תמיד בלב של העשייה, וזה וצריך להיות סדר העדיפויות".
קיי נדרשת להתמודד גם עם השינויים הטכנולוגיים שמעצבים מחדש את מקצוע האדריכלות, ובראשם הבינה המלאכותית. זאת הסיבה שהיא חושבת שחשיבה ביקורתית כה חשובה למקצוע. "ה־AI תשנה המון. אנחנו כבר בתוך מהפכה מאוד גדולה. בכל המחלקות בבצלאל יש עיסוק קדחתני ב־AI", היא אומרת, "אנחנו כמובן לומדים גם מה עושים בעולם. יש בזה גם משהו מרגש, וצריך לדייק מחדש גם את האופן שבו אנחנו לומדים ומלמדים, גם את האופן שבו אנחנו עושים ארכיטקטורה וגם מי הבוגר החדש שלנו. מה היכולות הטכניות הנדרשות, ומה בן האנוש יביא לשולחן. עולה לדיון גם סוגיית הקראפט של המקצוע שלנו — מה תיקח המכונה, וגם הסוגיה הדיגיטלית, הטכנית, ההבנה בבינה מלאכותית ובתכנות, שהסטודנטים שלנו כבר מתמקצעים בו. וכמובן ישנה הסוגיה המוסרית הערכית של תוכן, איפה הגבולות שלנו. ה־AI בהחלט תכתיב הוראה ועשייה בתוך המקצוע".















