• תפריט
מוסף השקעות נובמבר 2012

"לא משנה מה הפוליטיקאים אומרים, ואיזה ספין הבנקים המרכזיים עושים, הציבור יודע שכואב לו"

פרופ' סטיבן רואץ', אחד הכלכלנים המשפיעים בעולם ומי שהיה הכלכלן הראשי של מורגן סטנלי, התריע במשך שנים מפני בועת נדל"ן שתוביל למשבר חמור. בראיון לכלכליסט הוא מסביר למה נותר פסימי בנוגע להתאוששות הגלובלית

עומרי כהן ואורי פסובסקי 08:4621.11.12
פרופ' רואץ', בוא נניח שעכשיו ינואר והוזמנת לפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, לנאום על תחזיותיך לכלכלה העולמית ב־2013. מה היית אומר לבאי הכנס?

"הייתי אומר שני דברים מרכזיים: הראשון הוא שאנחנו ממש לא מעריכים במלואם את הנזקים שהמשבר הסב לכלכלות המפותחות המרכזיות, והשני הוא שהמדיניות הכלכלית שאותן כלכלות מרכזיות אימצו בניסיון לפתור אותו פשוט נכשלה. את שתי המסקנות הללו אני מבסס על לקחי המשבר החמור שפקד את יפן בתחילת שנות התשעים. עד כה הפוליטיקאים וקובעי המדיניות בארצות הברית שיתפו פעולה ביצירת צמיחה מלאכותית שמבוססת על הנדסה פיננסית מעורערת. הם עדיין עושים זאת עם תוכניות ההקלה הכמותית (QE) הראשונה, השנייה, השלישית וכדומה. אפשר לקרוא לזה 'הניסוי הגדול בהקלה כמותית'".

 

האיש שהתריע מראש

 

לא במקרה ביקשנו מפרופ' סטיבן רואץ' להציב את עצמו לרגע בעמדת המצליף העולמי של הפורום הכלכלי בדאבוס. בעשור הקודם הוא עשה זאת חמש שנים ברציפות, בין 2002 ל־2006, כשבכל פעם צפה משבר חמור באמריקה - ובכל פעם התבדה. רואץ', אז הכלכלן הראשי של בנק ההשקעות הבינלאומי מורגן סטנלי, התריע בעקביות מפני התנפחותה של בועת נדל"ן בארצות הברית ומפני העובדה שהבנקים התירו לצרכן האמריקאי ליטול הלוואות כנגד העלייה במחירי הבתים.

 

פרופ' סטיבן רואץ'.  מדיניות הבנק המרכזי היא "מאקרו־רשלנות פושעת" פרופ' סטיבן רואץ'. מדיניות הבנק המרכזי היא "מאקרו־רשלנות פושעת" צילום: בלומברג

 

בינואר 2006, למשל, הוא הכריז כי הצמיחה בארצות הברית תרד ל־2% בלבד (לעומת 3.1% ב־2005), אולם בפועל עמדה צמיחת התמ"ג הריאלית על 2.7% והחגיגה בבורסה האמריקאית נמשכה - מדד S&P 500 רשם עלייה שנתית של 14%. רואץ' אמנם העריך אז נכונה את סיומה של חגיגת עליית מחירי הדיור בארצות הברית, אולם "החמצותיו" הביאו לכך שבשנה שלאחר מכן זכה כלכלן אחר לעמוד בכנס ולנפק נבואות זעם משלו. לכלכלן ההוא קוראים פרופ' נוריאל רוביני, שזכה בשל כך לכינוי "נביא המשבר העולמי". רואץ', שדייק בנבואה אבל פספס בתזמון, אמנם לא זכה לתהילה של רוביני, אבל עדיין נחשב אחד הקולות הבולטים והמקוריים בשיח הכלכלי העולמי.

 

רואץ', יליד 1945, עוסק בחיזוי התנודות בכלכלה האמריקאית כבר יותר מ־40 שנה, מאז סיים את לימודי הדוקטורט בכלכלה באוניברסיטת ניו יורק. במשך שבע שנים שימש כאחראי על התחזית הרשמית של הבנק הפדרלי המרכזי לביצועי כלכלת ארצות הברית, לפני שחזר לניו יורק לתפקיד של סגן נשיא בחברת הנאמנויות מורגן גארנטי. למורגן סטנלי הוא הצטרף ב־1982, ותשע שנים לאחר מכן מונה לכלכלן הראשי של בנק ההשקעות. זה היה התפקיד שמתוקפו נשא את נבואות הזעם שלו, שמיאנו להתגשם בזמן. ביוני 2007, רגע לפני תחילת הזעזוע בשוק האשראי האמריקאי שממנו הזהיר שוב ושוב, החליטו בהנהלת הבנק כי הגיעה העת "לרענן את השורות", ורואץ' הועבר לתפקיד יו"ר הפעילות באסיה. הוא נדד להונג קונג, והיום הוא מומחה בעל שם עולמי לכלכלת היבשת המתפתחת.

 

בפברואר השנה פרש רואץ' סופית מעולם הפיננסים לטובת האקדמיה, והמיר את ההמולה של הונג קונג בשלווה של ניו אינגלנד ובכתלים מכוסי הקיסוס של אוניברסיטת ייל, שם הוא מלמד במוסד ג'קסון ליחסים גלובליים ובבית הספר לניהול. אחד הקורסים שהוא מעביר נקרא "לקחי יפן", והלקחים מכלכלת יפן, כך על פי רואץ', רלבנטיים מאין כמותם להבנת מצבה הנוכחי של הכלכלה העולמית. "אני חושב שבמובנים רבים יפן היא מעין מבחן שבאמצעותו אפשר להבין את הבעיות שחוו ארצות הברית ואירופה במשבר האחרון", מסביר רואץ' בראיון בלעדי ל"כלכליסט". זה אינו מסר מעודד במיוחד, כי הרי יפן, שבה התפוצצה בתחילת שנות התשעים בועת נכסים אדירה, כבר הספיקה בינתיים לרשום שני עשורים אבודים של דשדוש כלכלי.

 

מפספסים את הסיפור

 

בחלקים נרחבים של העולם ארבע השנים שחלפו מאז פרוץ המשבר הפיננסי התאפיינו לא רק בדשדוש כלכלי, אלא גם בשיתוק פוליטי. באירופה אינספור ראשי מדינות שילמו בכיסאם על יכולת ההתמודדות הלקויה שלהם עם המשבר. בארצות הברית, שבה הנשיא אובמה והקונגרס העבירו את השנים האחרונות בהתגוששות אינסופית, המצב לא טוב בהרבה. על רקע חוסר האונים שהפגינו הפוליטיקאים, גיבורי היום היו הבנקים המרכזיים, שכדי להילחם במשבר שלפו את הכלים בארסנל, כולל הורדת הריבית לשפל חסר תקדים, הדפסת כסף מאסיבית ביותר ורכישות נרחבות של איגרות חוב בשווקים.

 

פתיחת כנס המפלגה הקומוניסטית החודש בסין. "זו נושאת המטוסים השנייה בגודלה בעולם" פתיחת כנס המפלגה הקומוניסטית החודש בסין. "זו נושאת המטוסים השנייה בגודלה בעולם" צילום: אם סי טי

 

הצעדים הללו, שזוכים בדרך כלל לשבחים מקיר לקיר, נתקלים בביקורת נוקבת מצד רואץ', שאף יצא לאחרונה למתקפה תקשורתית מכה גלים נגד מעסיקיו לשעבר בבנק המרכזי, וכינה את המדיניות הכלכלית שהנהיגו בעשור האחרון "מאקרו־רשלנות פושעת". רואץ' מאשים את קברניטי הכלכלה בכך שהם מנסים לחזור על הטקטיקות שבהן השתמשו בימי הבועה העליזים: שכנוע הצרכנים שערך הנכסים שלהם יכול רק לעלות, ולכן הם יכולים לשוב אל נתיב הצריכה חסרת המעצורים שהניעה את גלגלי הכלכלה האמריקאית עד למשבר.

 

"מה שניסו לעשות כאן עם תוכניות ההקלה הכמותית", רואץ' מרחיב עכשיו, "הוא להפיח חיים בשוקי הנכסים, ולעודד את הצרכנים הפרטיים ואת המגזר העסקי לבסס את תוכניות ההשקעות שלהם על העלייה העתידית בשווי הנכסים. לדעתי זו חזרה לאותו מודל שהשתמשו בו כבר כמה פעמים לאורך שנות התשעים ותחילת שנות ה־2000 כדי לייצר צמיחה.

 

"אני חושב שזו תוצאה של לחצים פוליטיים. פוליטיקאים, שנמדדים בטווחים הקצרים שבין מערכת בחירות אחת לשנייה, זוכים לאהדת הציבור ונשלחים לכהונה נוספת בזכות נתוני צמיחה קצרי טווח ויצירת תקווה. הבנק המרכזי משתף עכשיו פעולה עם התפיסה הזאת, הוא מנסה לבצע צעדים שמשפיעים במהירות על העושר שלנו, אבל בכך הוא מפספס את כל הסיפור. הוא לא מפנים את הסיפור של יפן".

 

יש שיגידו שהתוכניות האלה מתניעות את הכלכלה.

"העולם המפותח, ויפן היתה הראשונה בכך, חשב שהוא יכול לייצר צמיחה כלכלית שתהיה חזקה יותר ממה שמשקפים נתוני היסוד שלו, כמו שיעור התעסוקה ויכולת ייצור ההכנסה. זו היתה טעות גדולה, והיא עדיין ממשיכה. עד שלא נפנים את הטעות הזאת, אני חושב שניתקל באתגרים מפחידים מאוד עבור העולם המפותח. ואגב, אלה יהיו גם אתגרים גדולים לעולם המתפתח, שנותר לא מאוזן ותלוי מאוד בביקושים מצד הכלכלות המתקדמות".

 

וון ג'יה־באו, ראש הממשלה היוצא של סין. טען כי לסין אין כלכלה מאוזנת וון ג'יה־באו, ראש הממשלה היוצא של סין. טען כי לסין אין כלכלה מאוזנת צילום: בלומברג

 

מדעי הספין

 

אז מה תהיה התמודדות הולמת עם המשבר? לפי רואץ', הצעד הראשון חייב להיות הכרה בכך שהמספרים עדיין פשוט לא מתחברים. המפתח למשבר הוא מאזני, כלומר שורש הבעיה הוא בכך שחובותיהם של משקי הבית, הבנקים ולעתים גם החברות במגזר העסקי גבוה משווי הנכסים שבידיהם. לפי הניתוח שלו, קובעי המדיניות מנסים כעת לאזן את המאזנים בדרך הקלה, על ידי ניפוחם מחדש של מחירי הנכסים, כדי לקרבם בחזרה לגובה החוב. רואץ', לעומתם, אינו מפחד להצהיר בגלוי שהפתרון הנכון למצב צריך להתבסס על מחיקת חובות. המרשם שלו לפתרון המשבר מורכב משורה של צעדים מדויקים לפתרון הבעיות המאזניות, והוא מתנגד נחרצות להפגזת הכלכלה בסל רחב של תמריצים - ולא משנה אם הם פיסקאליים או מוניטריים, אם הם מגיעים מכיוון הממשלה או מצד הבנק המרכזי.

 

"המיתון המאזני ההרסני שממנו סבלה יפן בתחילת שנות התשעים יצר דור שלם של 'זומבים' או 'מתים מהלכים'", אומר רואץ', "תאגידי זומבי עמוסי חובות, ובנקים שהיו מפסיקים לפעול ללא תמיכה ממשלתית בהלוואות שהעניקו לאותם תאגידים. רק אחרי שיפן החלה להתייחס ל'בעיית תאגידי הזומבי' ולנסות לתקן את המאזנים היא החלה בהתאוששות חלקית בסוף שנות התשעים.

 

"אנחנו בארצות הברית לא מתייחסים לבעיות הזומבי שלנו. יש בעיות מאזניות שממשיכות להכביד מאוד על הצרכנים האמריקאים, שאמורים להפחית את החובות שלהם ובו בזמן לשקם את החסכונות. אם תעיפו מבט בעיתונים הכלכליים בארצות הברית תראו שהם טוענים בעקביות שהתקדמנו מאוד בתיקון המאזנים, בתשלומי החובות ובהפחתת המינוף — אבל זה פשוט לא נכון. העובדות לא תומכות בכך. קחו למשל את יחס החוב־הכנסה של משקי הבית. הוא נמוך יותר ממה שהיה בשיא, אבל הוא עדיין ברמה של 114% - כלומר 14% יותר מהממוצע בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה־20.

 

"לחלופין, בואו נסתכל על רמת החיסכון האישי. אומרים שהצרכנים חוסכים יותר עכשיו, אבל נתוני ספטמבר הראו שהחיסכון האישי עמד על 3.3% מההכנסה, בעוד שהממוצע במאה הקודמת היה 7.9%. נכון שרמות החוב ירדו מהשיא, וששיעור החיסכון עלה מנקודת השפל, אבל אנחנו עדיין כל כך רחוקים מכל נורמה יציבה.

 

"הרעיון ש'תיקנו את הבעיות שלנו' הוא פשוט מגוחך. צעדי המדיניות שננקטו עד כה אינם מכוונים לטיפול בבעיות המאזניות הללו. הם מזכירים את הגישה שנקטה ממשלת יפן בתחילת שנות התשעים, אחרי התפוצצות בועת הנכסים שם".

 

אז מהי המדיניות הנכונה?

"ובכן, אם רוצים לתקן את בעיית המאזנים, או לטפל בבעיית היעילות התאגידית כפי שעשו ביפן, צריך להיות מדויקים בהתמודדות עם אותן בעיות. ביפן נדרשו ארגון מחדש של חובות ופשיטות רגל של תאגידי זומבי, ובארצות הברית נדרשים צעדים שיאיצו את הפחתת המינוף. זה כולל יוזמות שנויות במחלוקת ולא פופולריות של מחילה על חובות בגין משכנתאות.

 

הנגיד האמריקאי בן ברננקי הנגיד האמריקאי בן ברננקי צילום: בלומברג

 

"בנוסף, נדרש מאמץ מרוכז לטיפול בבעיית החיסכון לטווח ארוך. 77 מיליון ילדי דור ה'בייבי בומרז' (ילידי השנים 1946–1964 - ע"כ וא"פ) מתחילים לפרוש לפנסיה. אם אתה יליד הדור הזה ושמת את מבטחך בבועת הנכסים שהתפוצצה, אין לך שום ביטחון פיננסי בנוגע לעתיד".

 

הזכרת את תחושת חוסר הביטחון. הרבה אנשים מרגישים נתק בין האינדיקטורים הכלכליים, שהם פחות או יותר חיוביים, לבין תחושת הבטן שמשהו עדיין מאוד לא בסדר עם הכלכלה. איך אפשר להסביר את זה?

"לא משנה מה הפוליטיקאים אומרים, ואיזה ספין הבנקים המרכזיים עושים לאינדיקטורים, הציבור יודע שכואב לו. שיעור האבטלה כאן יורד כבר כמה חודשים, והוא עכשיו פחות מ־8%, אבל האמריקאים יודעים שהמספרים האלה לא באמת משקפים את המצב הקשה בשוק העבודה, אלא את העובדה שאנחנו לא באמת מודדים את אלו שהפסיקו לחפש.

"בשנים האחרונות היתה ירידה מדהימה בשיעור האוכלוסייה המשתתפת בכוח העבודה: הוא ירד בכ־3%. אם משקללים את הנתון הזה, שיעור האבטלה מזנק ליותר מ־11%. עבור אלה שכן יש להם עבודה, השכר הריאלי לא זז לשום מקום כבר יותר מעשור, ומאזן החשבונות שלהם, במונחים של חוב מול חסכונות, עדיין במצב מאוד נפיץ.

 

"הפוליטיקאים והסטטיסטיקות לא משטים במשפחות האמריקאיות. הם חוזרים כל יום מהעבודה, או מחיפושי העבודה, מציצים בחשבון העו"ש ובחשבון החיסכון שלהם, חושבים על האחריות הכבירה שיש להם כלפי המשפחות שלהם - והם לא משתכנעים.

 

"אנחנו שומעים ששוק הנדל"ן בארצות הברית החל להתאושש - הוא הרי בקושי טיפס בחזרה מהנפילה הגדולה ביותר שחווה. הוא כל כך יותר נמוך מהממוצע ההיסטורי שלו, שזה אפילו לא מצחיק. יש הרבה ספינים על התאוששות כלכלית מכיוונם של פוליטיקאים, קובעי מדיניות בכירים, המדיה ואחרים, אבל אני חושב שהמשפחות האמריקאיות הן די מציאותיות ומסוגלות להעריך באופן יותר מדויק את המצב הקשה שהן נמצאות בו".

 

חקיקה שנולדה מסערה פוליטית

 

רואץ' אמנם כבר עזב את וול סטריט, אבל הוא אינו ממהר להפנות את גבו לענף הבנקאות להשקעות, שאליו כוונו מרב החצים בעקבות המשבר הפיננסי של 2008. הוא מסכים שוול סטריט אינה חפה מכשלים - אבל אינו חוסך את שבטו גם מהרגולטורים ומהמחוקקים.

 

"אני חושב שוול סטריט עשתה עבודה נוראית בניהול סיכונים בשנים שלפני המשבר הפיננסי", הוא מודה, "היא בהחלט היתה טובה ויעילה בגיוס הון, אבל נכשלה במונחים של חוסר יכולת להבין את הסיכונים המערכתיים שנבנו בשווקים ובכלכלה העולמית. המשבר הוא העדות לכך, אבל גם הרגולטורים והבנקים המרכזיים כשלו, זה בהחלט היה כישלון משותף", הוא ממהר להוסיף.

 

ג'יימי דיימון, יו"ר ומנכ"ל ג'יי.פי מורגן. "וול סטריט מבינה את הצורך בפיקוח" ג'יימי דיימון, יו"ר ומנכ"ל ג'יי.פי מורגן. "וול סטריט מבינה את הצורך בפיקוח" צילום: בלומברג

 

"אני מתנגד לניסיון להאשים את וול סטריט בכל מה שקרה. בארצות הברית יש בנק מרכזי אחראי, יש רגולטורים ויש קונגרס שמפקח עליהם. הקונגרס סירב לפקח על הרגולטורים ולמעשה נדבק בתחושת העושר השגויה שנוצרה בגלל מדיניות הבנק המרכזי. אז כן, וול סטריט היתה חלק מהבעיה - אבל את האשמה צריך להטיל גם על הגורמים שמסביבה".

 

ועדיין, ראשי וול סטריט יצאו בגלוי כנגד הגברת הרגולציה. שמענו את ג'יימי דיימון, יו"ר ומנכ"ל ג'יי.פי מורגן, קורא לתקנות באזל 3 "לא־אמריקאיות".

 

"אני חושב שוול סטריט בהחלט מבינה את הצורך בפיקוח רגולטורי, במיוחד לנוכח התוצאה הנוראה שנגרמה לכמעט כל התאגידים הפיננסיים בענף. כמה ממנהיגי וול סטריט מנסים לסמן קו בין מה שהם חושבים שהוא ראוי לבין מה שלדעתם הוא מופרז ומוגזם".

 

ומה דעתך על הרפורמה בוול סטריט עד כה?

"מה שבעיניי זועק לשמים הוא החקיקה של תקנות דוד־פרנק (כללי הרגולציה החדשים למערכת הפיננסית שהעביר הקונגרס - ע"כ וא"פ) והחלטת הנשיא לחתום עליהן שישה חודשים לפני שהוועדה שהוקמה בידי הקונגרס לחקירת המשבר הפיננסי בכלל הגישה את הדו"ח הסופי שלה.

 

הנגיד היפני מאסאאקי שיראקאווה הנגיד היפני מאסאאקי שיראקאווה צילום: בלומברג

 

"מיד לאחר המשבר הקונגרס הכריז שלפני שמשנים את הרגולציה, אנחנו צריכים לחקור ולהבין את הנושא. למרות זאת, הם לא יכלו לחכות. הלחץ הפוליטי על הקונגרס לעשות משהו, והלחץ על הנשיא אובמה להפגין מנהיגות בפתרון הבעיה, היו כאלה שלא ניתן לעמוד בפניהם. כך הם התקדמו עם הנושא לפני שאפילו היה להם את דו"ח הוועדה שהם עצמם הקימו ואת ההמלצות בקשר למה שבכלל צריך לעשות.

 

"כך שזה מובן לחלוטין שלהרבה אנשים, ואני ביניהם, יש ביקורת רבה על תהליך שינוי הרגולציה, שקודם על ידי שיקולים פוליטיים קצרי טווח ולא על ידי הערכה מחושבת ובדוקה יותר של הבעיה. כלל וולקר (כלל שנועד למנוע מהבנקים לבצע השקעות ספקולטיביות, נקרא על שם נגיד הבנק המרכזי לשעבר פול וולקר - ע"כ וא"פ), למשל, נולד מסערה פוליטית. הדמוקרטים איבדו את השליטה בסנאט בגלל הבחירות המיוחדות במסצ'וסטס, והנשיא אובמה כינס מסיבת עיתונאים ודחף לחקיקתו של הכלל.

 

"רק אחרי אותן בחירות החוק השנוי במחלוקת הזה באמת זכה לתשומת הלב הראויה. העובדה שפוליטיקאים מובילים חקיקה של רגולציות חדשות, על ידי מעגל מצומצם של אנשים ולא בתהליך רחב יותר, יכולה להיות דבר מאוד קריטי".

 

סין, בעד ונגד

 

את סביבת ההשקעות העולמית אפשר להגדיר כיום כ"מאתגרת". המשקיעים שמחפשים תשואה עודפת צריכים להתמודד עם מציאות חסרת תקדים כמעט של ריביות אפסיות, תשואות נמוכות באג"ח ממשלתיות ושוקי מניות שנמצאים קרוב לשיאם. גם רואץ', סוס קרבות ותיק של עולם ההשקעות, מצייר תמונה מורכבת, שרוויה בגוונים של אפור.

 

"זה נושא מאוד קשה ומאתגר", הוא אומר. "כמו שראינו ביפן, שערי הריבית לטווח ארוך יכולים להישאר ברמה מאוד נמוכה לתקופה מאוד ארוכה. בשנות התשעים המשקיעים הימרו ששערי הריבית ביפן יעלו, והם טעו. כיום אני חושב ששערי הריבית לטווח ארוך בארצות הברית ובאירופה יתנהגו באופן דומה לאלה של יפן.

 

"לגבי שוקי המניות, אני חושב שבמידה רבה הם מושפעים מהחלומות והתקוות שההקלה הכמותית תביא להתאוששות משמעותית, ועונת הדו"חות האחרונה בארצות הברית הוכיחה שאלו רק חלומות. הרווחים היו מאוד מאכזבים, מה שממחיש את כישלונה של המדיניות המוניטרית ביצירת תנופה בצד הביקושים. כך שבשוקי המניות בעולם המפותח, שנתמכו באופן מלאכותי על ידי ההקלה הכמותית, יש עדיין סיכון".

 

ועם זאת, יש עדיין פינה אחת של הכלכלה העולמית שלגביה רואץ' משתמש בטונים חיוביים הרבה יותר. "יש מקום אחד שאני אופטימי במיוחד לגביו, והוא שוק המניות הסיני, שהיה אחד השווקים החלשים בעולם בשנים האחרונות. הוא מתמחר תרחיש של קריסה בסין, שאני לא חושב שעומדת לקרות. אם הממשלה הסינית תפתיע, ואחרי חילופי ההנהגה תנקוט צעדים קונקרטיים בדרך לאיזון מחדש, סין יכולה להוות הזדמנות, ואיתה שווקים מתפתחים אחרים באסיה, שמאוד תלויים בה".

 

אלא שלפני שנתקפים באופטימיות חסרת מעצורים לגבי סין ועתידה המבטיח, יש לשים לב לאופן שבו רואץ' מסייג את דבריו: "אם הממשלה הסינית תפתיע". שכן אחרי שהוא מציג את חצי הכוס המלאה, רואץ' ממהר להציג גם את חצי הכוס הריקה. "אני מאוד מודאג לגבי הכלכלה הסינית", הוא אומר, "היא התקדמה רבות ב־30 השנים האחרונות, אבל כמו שאנחנו אומרים בקהילת ההשקעות, ביצועי העבר הם לא אינדיקציה לתשואות עתידיות. סין עומדת בפני שינויים מבניים, וזה האתגר הגדול שניצב בפניה.

 

"כמו שוון ג'יה־באו, ראש הממשלה היוצא, אמר לפני יותר מחמש שנים - זו כלכלה לא מאוזנת, לא מתואמת, ובסופו של דבר לא בת קיימא. הממשלה הציגה אסטרטגיה חדשה, בדמות תוכנית החומש ה־12 שלה, שעונה על הרבה מהחששות האלה, אבל זו נושאת המטוסים השנייה בגודלה בעולם במונחים של גודל הכלכלה, וכשהיא מתקדמת במהירות המסחררת שבה התקדמה הכלכלה הסינית ב־30 השנים האחרונות, קשה מאוד לשנות את הנתיב שלה.

 

"חלק מהדברים שצריך לעשות עדיין מחכים, והם נמצאים בשלב שבו הם יותר דיבורים ממעשים. אנחנו מתקרבים לסוף השנה השנייה בתוכנית החומש, וההתקדמות היתה מוגבלת במקרה הטוב. זה האתגר הגדול ביותר של סין, לשנות את הכלכלה לכזאת שמובלת יותר על ידי הצרכנים. הם צריכים משכורות גבוהות יותר ורשת ביטחון חברתית חזקה יותר, אבל ההתקדמות בתחומים האלה היתה מאוד מוגבלת".

 

אגב ראש הממשלה וון ג'יה־באו, "הניו יורק טיימס" חשף לאחרונה שמשפחתו צברה הון עתק. האם השחיתות בהנהגת המפלגה הקומוניסטית לא מאיימת גם היא על סיפור ההצלחה הסיני?

"אני לא עומד להגן על ראש הממשלה, אבל במאמר יש הרבה עובדות שנויות במחלוקת. המאמר לא מייחס לו את העושר, אלא למשפחתו. היו הרבה דוגמאות להסתבכויות בסין, בין אם הסיפור על וון ג'יה־באו, או פרשת בו שילאי (אחד מ"נסיכי" המפלגה הקומוניסטית שהודח לאחר שהסתבך בפרשה מסועפת של שחיתות ורצח - ע"כ וא"פ), או סיפורים על חברי אליטה אחרים. כבר היו האשמות של צבירת עושר מופרזת. אלו בהחלט לא דוגמאות לצדק והוגנות באף חברה, בין אם היא סוציאליסטית או קפיטליסטית, אבל אני לא חושב שיש לזה איזשהו קשר לביצועים של הכלכלה הסינית.

 

"הסימנים האחרונים מסין הם מעודדים, ונראה שהכלכלה שלה מתאזנת. היא האטה מאוד במשבר האחרון, משום שהיא עדיין בעיקר כלכלה מוטת יצוא, אבל ההאטה היתה נשלטת יחסית. אני לא חושב שלעושר המוגזם או לתנודות פוליטיות אחרות היו הרבה השפעה עליה. זה לא אומר שלא יכולה להיות להם השפעה, אבל עד כה לא היתה".

 

אי־שוויון? תופעה עולמית

 

לקינוח, אנחנו חוזרים לדאבוס. רואץ', שלא חשש להעיב על מצב הרוח בפורום הכלכלי העולמי בשנים שטרם המשבר, לא חשש גם להיכנס לגוב האריות ולנאום בינואר האחרון מול מפגיני "אוקיופיי וול סטריט" שהגיעו למקום. המסר שלו, שלפיו האי־שוויון אינו בהכרח בעיה שמיוחדת למערב, לא התקבל באהדה גדולה. "התופעה שניסיתי להאיר בנאום שלי בפאנל על 'עיצוב הקפיטליזם מחדש' בדאבוס היא שבמקביל לצמיחת האי־שוויון בארצות הברית, היתה גם עלייה באי־שוויון בסין", הוא משחזר. "הנקודה הזאת לא התקבלה ביותר מדי התלהבות על ידי הקהל העוין הזה".

 

כלומר האי־שוויון הגואה הוא תופעה עולמית?

"בכלכלות מתפתחות כמו סין והודו למשל, שמתחילות מבסיס נמוך יותר ועוני נרחב יותר, זה בלתי אפשרי שכל הסירות יתקדמו באותו קצב, ולעתים יהיו כיסים באוכלוסייה שיצמחו בקצב מהיר יותר. המטרה היא כמובן להפחית את העוני בחלק נרחב ככל האפשר של הכלכלה, אבל ודאי שלא ניתן לעשות את זה בכל חלקיה בבת אחת. בסופו של דבר זאת יכולה להיות כלכלה מתפתחת או כלכלה מפותחת, מערכת סוציאליסטית כמו שיש בסין או מערכת קפיטליסטית חופשית כמו בארצות הברית - ברור לחלוטין שתופעת האי־שוויון קיימת במרבית העולם".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x