שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף השקעות נובמבר 2011

מדעי המומחיולוגיה

הגורואים של ההשקעות והפרופסורים לכלכלה כושלים שוב ושוב בחיזוי ההתפתחויות בשווקים, והם לא לבד. אם התחזיות הכלכליות של המומחים הגדולים בעולם רק "טובות במעט מקוף הזורק חצים על לוח מטרה", אז על מי בעצם אפשר לסמוך?

איתי להט 10:4530.11.11

פול קרוגמן עדיין לא זכה בפרס נובל ב־1997 (זה קרה רק ב־2008), אבל כבר אז נחשב לפרופ' מכובד לכלכלה ויחסים בינלאומיים בפרינסטון ולאחד כזה שמחשיבים את דעתו. את השקפתו על ענייני השעה נהג קרוגמן, כיום כותב קבוע של "הניו יורק טיימס", לפרסם במגזינים נחשבים כמו "פורצ'ן", "הרווארד ביזנס ריוויו", "האקונומיסט" ו"סלייט". והנה, בזמן שהכלכלות האסייתיות נאבקו במשבר מוניטרי חמור, קרוגמן ראה לנכון להזהיר אותן מפני הצפוי להן. הוא כתב כי אם המדינות באסיה לא ינקטו צעדים מיידיים לפיקוח על המטבעות - כלכלת אסיה כולה תידרדר למשבר שישים את השפל הגדול בארצות הברית בכיס.

 

אבל קרוגמן טעה. האסייתים לא הקשיבו לו, ושנתיים בלבד לאחר מכן החלו הכלכלות שלהם לצמוח בקצב מפחיד. הוא כמובן לא היה המומחה הראשון לכלכלה שטעה - היסטוריית הכשל של מומחים כלכליים היא ענפה ומכובדת. הכלכלן האמריקאי הנודע ארווינג פישר, למשל, הבטיח ב־17 באוקטובר 1929 למשקיעים כי "מחירי המניות הגיעו לישורת גבוהה. אני לא מאמין שתהיה נפילה של 60 נקודות במדד, ואני צופה שתוך כמה חודשים אף תהיה עלייה חדה במחירי המניות". שבוע בדיוק לאחר מכן השוק התרסק והשפל הגדול החל. מעבר לים, באנגליה, הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס, שהשפעתו על עולמנו ניכרת עד היום, הרגיע כי "לשפל בוול סטריט לא תהיה השפעה רצינית על לונדון". כעבור זמן קצר גם בריטניה שקעה, יחד עם כל העולם, למשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה עד אז.

 

אלא שנדמה ששום דבר לא השתנה מאז שנות העשרים של המאה הקודמת. קשה לשכוח את הצרחות המטורפות של ג'ים קריימר, המנחה הצבעוני של Mad Money ב־CNBC, ימים ספורים לפני קריסת השווקים ב־2008. "אין שום דבר רע בבר סטרנס", זעם קריימר על משקיע מודאג, שבועיים בלבד לפני שהבנק הכושל הוצל על ידי הפדרל ריזרב ומיד לאחר מכן נמכר לג'יי.פי מורגן. במהלך השבועיים האלה קריימר המשיך להמליץ בחום לאמריקאים להשקיע את כספי הפנסיה שלהם בבר סטרנס וב־AIG, חברת הביטוח שנזקקה אף היא לסיוע ממשלתי כדי לשרוד.

 

אירווינג פישר, 1929: "מחירי המניות הגיעו לישורת גבוהה. אני לא מאמין שתהיה נפילה של 60 נקודות במדד, ואני צופה שתוך כמה חודשים אף תהיה עלייה חדה במחירי המניות". שבוע בדיוק לאחר מכן השוק התרסק והשפל הגדול החל אירווינג פישר, 1929: "מחירי המניות הגיעו לישורת גבוהה. אני לא מאמין שתהיה נפילה של 60 נקודות במדד, ואני צופה שתוך כמה חודשים אף תהיה עלייה חדה במחירי המניות". שבוע בדיוק לאחר מכן השוק התרסק והשפל הגדול החל צילום: איי פי
ג'ון מיינרד קיינס, 1929: "לשפל בוול סטריט לא תהיה השפעה רצינית על לונדון". כעבור זמן קצר בריטניה שקעה למשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה עד אז ג'ון מיינרד קיינס, 1929: "לשפל בוול סטריט לא תהיה השפעה רצינית על לונדון". כעבור זמן קצר בריטניה שקעה למשבר הכלכלי הגדול ביותר שידעה עד אז צילום: איי פי

 

גם הגיבור המוכתר של אחרי 2008, פרופ' נוריאל רוביני, "דוקטור דום" שחזה את בואו של המשבר, פספס לא מעט. ב־20 במאי 2010, למשל, רוביני רואה השחורות צפה כי שוק המניות צפוי לרדת ב־20% לפחות בשנה הקרובה. "חלקים של הכלכלה הגלובלית נמצאים בסיכון של מיתון כפול", אמר רוביני ל־CNBC, "אני צופה שהמצב ילך ויחמיר". רוביני אמר את הדברים בזמן שמדד ה־S&P 500 עמד על רמה של 1,072 נקודות, אבל מאז הוא בעיקר טיפס. עוד קודם לכן, במרץ 2009, כשה־S&P 500 עמד על רמה של 814 נקודות, חזה רוביני כי: "בסוף 2009 מניות אמריקאיות יצנחו והממשלה האמריקאית תלאים עוד ועוד בנקים, בזמן שהכלכלה האמריקאית תתכווץ". 17 ימים בדיוק לאחר ההצהרה הזו החלו השווקים בעליות.

 

אפילו זוכה פרס נובל שהתפרסם בשנה האחרונה בתמיכתו במחאה האנטי־קפיטליסטית, ג'וזף שטיגליץ, אינו חף מפשע. ב־2002, שנה לאחר שזכה בפרס, כתב שטיגליץ על סוכנויות המשכנתאות פרדי מק ופאני מיי, והצהיר כי "על סמך סקירה היסטורית, הסיכון לממשלה האמריקאית לחידלון פירעון על חוב של סוכנות ממשלתית שואף לאפס". במילים אחרות, שטיגליץ הבטיח לעולם כי פרדי מק ופאני מיי יציבות פיננסית, עד שב־2008 שתיהן עמדו בפני קריסה והולאמו על ידי הממשל האמריקאי.

 

ביל גרוס מדייק ב־46% מהתחזיות

 

האנקדוטות האלה מוכיחות בעיקר דבר אחד: כשהמומחה צודק הוא מרוויח, אבל כשהוא טועה אנחנו לרוב משלמים ושוכחים, ומעמדו של המומחה נותר איתן. אבל האם המומחים באמת יודעים על מה הם מדברים? הם הרי אלה שאומרים לנו במה להשקיע את כספנו, איך לגדל את ילדינו, כיצד ומה לאכול, איזה יין לשתות, בוחרים עבורנו את האמנות הנכונה ואפילו מייעצים לנו באילו דעות להחזיק. מדי יום נערכים צבאות של מומחים, יועצים ומביני דבר כדי להביע את דעתם מעל כל במה אפשרית. מעטים עוצרים לחשוב אם כל המומחים האלה, גם הנודעים שבהם, באמת מסוגלים להעניק לציבור את העצה הנכונה. ייתכן שבסופו של דבר, מדובר בלא יותר מתעשייה, ועוד כזו שמשבשת את חיינו.

 

פרופ' פיליפ טטלוק מאוניברסיטת ברקלי, למשל, הוא מומחה במומחים. טטלוק חקר במשך יותר מ־20 שנה כ־300 מומחים מובילים בתחומם, כאלה שמייעצים לממשלות ושקולם נשמע לא אחת בתקשורת. המחקר שלו התמקד בתחזיות שהמומחים האלה מספקים, וכלל יותר מ־82 אלף תחזיות שנבחנו לאורך השנים. המסקנה של טטלוק מדהימה: המומחים השיגו תוצאות "טובות במעט מקוף הזורק חצים על לוח מטרה". טטלוק הגיע למסקנה שאין אלא לקרוא למומחיותם בשם המדעי המתאים לה - "ניחוש אקראי".

 

ב־1984 ערך "האקונומיסט" ניסוי מרתק: הוא קיבץ 16 מומחים כלכליים וביקש מהם לספק לו תחזית לעשור הקרוב. הפאנל - שכלל שרי אוצר, מנכ"לים של תאגידים בינלאומיים וכלכלנים מאוקספורד - התבקש לחזות את הצמיחה בעשור הקרוב, את תעריפי הריביות, מחירי הנפט ושאר פקטורים כלכליים. אל הפורום הנכבד הזה צירפו אנשי "האקונומיסט" גם ארבעה מנקי משרדים, שהעניקו את התחזיות שלהם בנושא שלא הבינו בו כלל.

 

לאחר עשור, "האקונומיסט" שלף את ציוני החיזוי של הפאנל. רובם ככולם היו איומים, אבל היו איומים יותר ואיומים פחות. דווקא השרתים היו אלה שיחסית הצליחו במלאכת החיזוי יותר מאשר האנשים שלהם הם מורגלים לנקות את המשרד. על פי "האקונומיסט" המומחים הכלכליים הוכיחו דבר אחד חשוב: המומחיות שלהם שווה פחות מחוסר המומחיות של אחרים.

 

אלא שהניסוי של "האקונומיסט" היה חד־פעמי. אתר CXOadvisory.com, שעוקב אחר תחזיות של עשרות גורואים של השווקים, מעניק להם גם ציון על הישגים. לפי האתר, שאסף וניתח עד כה 5,000 תחזיות של 60 מומחים, רק 1% מהם משיג דיוק גבוה מ־50% (וגם זה בעיקר בגלל מדגם קטן יחסית). במילים אחרות, כל הגורואים משיגים רמת דיוק הדומה לזו של הטלת מטבע, לא יותר ובעיקר פחות. ביל גרוס האגדי מקרן פימקו, למשל, מדייק ב־46% מהתחזיות שלו, וזאת למרות כל משאבי המחקר העצומים העומדים לרשותו. גורו השווקים המתעוררים מרק פאבר, לעומתו, מדייק ב־49% מהמקרים, בזמן שהכלכלן המוערך גארי שילינג, שידוע כמי שחזה את המשבר בשוק הדיור האמריקאי, מדייק רק ב־38% מהמקרים.

 

ג'וזף שטיגליץ, 2002: "על סמך סקירה היסטורית, הסיכון לממשלה האמריקאית לחידלון פירעון על חוב של סוכנות ממשלתית שואף לאפס". ב-2008 עמדו סוכנויות המשכנתאות הממשלתיות פרדי מק ופאני מיי בפני קריסה והולאמו ג'וזף שטיגליץ, 2002: "על סמך סקירה היסטורית, הסיכון לממשלה האמריקאית לחידלון פירעון על חוב של סוכנות ממשלתית שואף לאפס". ב-2008 עמדו סוכנויות המשכנתאות הממשלתיות פרדי מק ופאני מיי בפני קריסה והולאמו צילום: בלומברג

 

"גורואים של ניהול הם אשליה"

 

גם המומחים עצמם מודים לא אחת שלא היה להם מושג מה עתיד לקרות. ב־24 באוקטובר 2008 הודה אלן גרינספאן, יו"ר הפדרל ריזרב לשעבר ואחד האנשים המשפיעים ביותר בכלכלה העולמית, שלא הצליח לחזות את השפעת הדה־רגולציה - מדיניות שבה תמך לאורך שנים - על המוסדות הפיננסיים. "הייתי המום", אמר גרינספאן לוועדה של הקונגרס, "בעיקר כי דה־רגולציה עובדת כבר 40 שנה ולא תיארתי לעצמי שהבנקים יעזו לפגוע באינטרסים של בעלי המניות שלהם". גם הנרי פולסון, שר האוצר האמריקאי, הודה באותה הזדמנות כי "הייתי צריך לראות את משבר הסאב־פריים מגיע הרבה יותר מוקדם".

 

ויש גם כאלה שלא רק מודים שלא הבינו כלום בתחום שבו ייעצו עד לאחרונה, אלא גם כותבים על זה ספר. מת'יו סטיוארט פרסם ב־2009 ספר שערורייתי בשם "מיתוס הניהול" (The Management Myth), ובו ניפץ לרסיסים את מיתוס היעוץ המקצועי. סטיוארט היה ידוע עד אז כמי שעבד ב־Mitchell Madison Group, חברת ייעוץ גדולה מניו יורק, פרש ממנה ויחד עם חבריו הקים חברת ייעוץ מתחרה. עצותיו התפרסמו במגזינים המכובדים ביותר, בהם "הבוסטון גלוב", "הגרדיאן" ואפילו "הניו יורק טיימס".

 

פול קרוגמן, 1997: "אם המדינות באסיה לא ינקטו צעדים מיידיים לפיקוח על המטבעות - כלכלת אסיה כולה תידרדר למשבר שישים את השפל הגדול בארצות הברית בכיס". שנתיים לאחר מכן כלכלותיהן של המדינות באסיה החלו לזנק פול קרוגמן, 1997: "אם המדינות באסיה לא ינקטו צעדים מיידיים לפיקוח על המטבעות - כלכלת אסיה כולה תידרדר למשבר שישים את השפל הגדול בארצות הברית בכיס". שנתיים לאחר מכן כלכלותיהן של המדינות באסיה החלו לזנק צילום: בלומברג

"כשהתחלתי לעבוד בתור יועץ עסקי לא היה לי שמץ של ידע על ניהול, עסקים או וול סטריט", הוא מספר. "היה לי תואר בפילוסופיה גרמנית של המאה ה־19. לפני שהתחלתי לעבוד כיועץ לארגונים וממשלות עסקתי בעיקר בהוראת פילוסופיה ובעבודות מזדמנות, לא אחת במטבחים של רשתות מזון מהיר. המעסיק החדש שלי פשוט העניק לי קורס מזורז בן שלושה שבועות על ניהול ועסקים, ולאחר מכן הוצגתי כמומחה בינלאומי. ההפתעה הראשונה שלי בעבודה היתה שחוסר ההכשרה שלי לא שיחק תפקיד כלשהו בקריירה שייעדו אותי אליה. אני לא ידעתי כלום - אבל כלום - על השוק, ומצאתי את עצמי מייעץ לאנשים על מניות".

 

ברב־המכר של סטיוארט, שקיבל את כותרת המשנה "מדוע המומחים ממשיכים לטעות שוב ושוב", הוא מספר כיצד להפוך למומחה מוערך. "ישנם כמה דברים שאתה צריך", הוא מסביר. "דבר ראשון, חשוב שתהיה גבוה, זו דרך טובה לבסס סמכות. כדאי כמובן להתלבש בהתאם, בסגנון ה'בלינג בלינג', דברים שמראים שיש לך הון עצמי ואתה כבר משתייך לחוג מסוים. הדבר השלישי והחשוב ביותר הוא לשלוט בז'רגון מסוים. ביטויים כמו 'פרואקטיבי', 'ניהול איכותי טוטאלי', הרבה 'שורות תחתונות' ו'מיקסום סינרגיה'. ככה אתה נהיה מומחה בעיני אחרים".

 

וזה עובד?

"אני מאמין שגורואים של ניהול הם אשליה, שכל התחום הוא העמדת פנים שמנסה ליצור מצג שווא כאילו עסקים מבוססים על מדע ועל נוסחאות. אותם מומחים לכאורה טוענים שהם יודעים לעשות את העבודה הזו באותו אופן שמישהו יודע לבנות בניין או טלפון, אבל זה לגמרי לא מבוסס".

 

ההיסטוריון הצרפתי אטיין אוז'ה מחזק את דבריו של סטיוארט. הוא מאמין שמומחים הם אנשי הדת החדשים שלנו, ושהז'רגון שלהם משחק תפקיד גדול ומהווה בעצם את השפה הסודית שמבדילה אותם מהעם. במאמר שפרסם לפני שנתיים במגזין של הסורבון טען אוז'ה כי כפי שהלטינית של הכנסייה הקתולית סימלה את השתייכותם של חוגים מסויימים למרכזי כוח, כך גם הז'רגון של המומחים, שאינו מובן לאדם מהרחוב, מבדיל אותם ממנו ומשייך אותם למוקדי כוח חדשים.

 

"דעתנות שקיבעה את עצמה"

 

שימוש בז'רגון אינו נפוץ אך ורק בקרב מומחים כלכליים, כמו גם ההטעיות והכישלונות. לא מעט אנשים אוהבים לדבר על "פירותיות", "עפיצות" ו"טאנינים" ביין שלהם, אבל כמה מהם באמת מבינים על מה הם מדברים? פרדריק ברושה, בעל יקב בדרום צרפת שמייצר יותר ממיליון בקבוקים בשנה, החליט לבדוק את הנושא. ברושה הוא פרופ' לשני תחומים שנדמים רחוקים: פסיכולוגיה ואונולוגיה (מדעי היין), אז הוא החליט לערוך ניסויים מדעיים ולהוכיח את טענתו שמרבית מומחי היין לא מסוגלים להבדיל בין יין גדול ליין בינוני.

 

במחקר אחד שערך ב־2001 ביקש ברושה ממומחי יין לטעום שני יינות: בבקבוק אחד יין גרנד קרו משובח ובשני יין שולחני פשוט. המומחים לא ידעו שברושה הכניס לשני הבקבוקים את אותו יין פשוט, ואכן 54 מתוך 56 המשתתפים בניסוי העדיפו את ה"גראנד קרו" המזויף. ברושה גילה משהו נוסף: כשמומחים טועמים יין שאמור להיות משובח הם נוטים להתמקד במעלות שלו ולהלל אותן, בעוד כשהם טועמים יין שאמור להיות פשוט הם נוטים להתמקד במגרעות שלו. ברושה טוען כי מדובר בנטייה כמעט מותנית של מומחים, כאילו דעתם מוכתבת מראש.

 

ג'ים קריימר, 2008: "אין שום דבר רע בבר סטרנס". שבועיים לאחר מכן בר סטרנס הוצל על ידי הפדרל ריזרב ונמכר לג'יי.פי מורגן ג'ים קריימר, 2008: "אין שום דבר רע בבר סטרנס". שבועיים לאחר מכן בר סטרנס הוצל על ידי הפדרל ריזרב ונמכר לג'יי.פי מורגן צילום: בלומברג

זה אולי נשמע כמו הטיה פשוטה, אבל זה לא היה האקורד האחרון בקומדיה שרקח ברושה. הוא הוסיף להם שני יינות נוספים לטעימה, שניהם לבנים, אלא שאחד מהם הכיל גם צבע מאכל אדום. מומחי היין שהתרשמו מהיין "האדום" תיארו אותו בז'רגון עשיר המיועד ליינות אדומים. אף לא אחד מהם הבחין בתעלול.

 

ברושה טוען בתוצאות המחקר שלו כי מומחיות אינה אלא "דעתנות שקיבעה את עצמה" והמליץ לחובבי יין לסמוך אך ורק על בלוטות הטעם שלהם ולא על אלו של אף אחד אחר. את הנקודה הזו הוא מוכיח שוב ושוב בטעימות היין שהוא מעביר בפריז, שם הוא מחליף אחת לכמה פעמים את תוכנם של בקבוקי יין. "מה שאני רואה חוזר על עצמו בכל טעימה", סיפר ברושה בראיון. "מומחי יין מדרגים כמעט תמיד את היין מהבקבוק הטוב בציון יותר גבוה, בעוד שאנשים שאין להם מושג בתחום מעניקים ציון גבוה ליין שהוא באמת איכותי יותר".

 

בן גולדאקר הוא בוגר הפקולטה לרפואה באוקספורד ובעל טור בשם "מדע רע" (Bad Science) ב"הגרדיאן", ובו הוא מבקר ממצאים ומחקרים רפואיים שונים. הנושא החביב עליו, אולי לא במפתיע, הוא תזונה. "למומחים שעוסקים בתחום הזה יש שם כל כך רע, שקבוצה של מדענים שעובדים בתחום ונקראים 'תזונאים' מחפשת בשנים האחרונות שם חדש לעיסוק שלה כדי להרחיק את עצמה מבעלי המקצוע המפוקפק הזה", כתב גולדאקר לאחרונה.

 

כדי להוכיח את דבריו, ולהראות עד כמה ענף יועצי התזונה פרוץ, גולדאקר רשם את החתולה המתה שלו, הנרייטה, כחברה חדשה ב־AANC, האגודה האמריקאית של יועצי התזונה. "מה שזה מראה הוא שאתה לא חייב להיות תזונאי כדי לקבל תעודת תזונאי", כתב גולדאקר בטורו, "כמו כן, אתה לא חייב להיות בן אדם, או אפילו בחיים. הבעיה היא שכל יועצי התזונה הללו בעצם פוגעים במדיניות לטווח ארוך שאותה אנו צריכים לאמץ כדי לאכול נכון. כל שינוי בדיאטה בעקבות 'יעוץ' כזה או אחר יוצר חוסר עקביות. אם הייתי כותב ספר תזונה, בכל העמודים שלו היה כתוב אותו הדבר: 'תאכלו הרבה ירקות ופירות טריים במשך כל חייכם'. זהו. לא צריך שום מומחה בשביל זה".

 

הרופא כרולטה רוסית

 

אז אם אין דבר כזה בעצם מומחיות, והניחוש של המומחים הוא לא יותר מושכל מניחוש של כל אחד אחר - למה בכל זאת אנחנו מקשיבים להם? כיצד הפכו המומחים לאנשים מכובדים שנדמה שכמעט לא נוכל להתנהל מבלי שייעצו לנו איפה לשים את הכסף, איך לגדל ילדים, או איזה יין לשתות?

"המדיה זקוקה להם כדי למלא את משבצות השידור האינסופיות שלה", אומר דיוויד פרידמן, מחבר הספר "Wrong: why experts keep failing us", "זה גם זול. תעמידו מנחה דעתן בחדר אחד עם ארבעה מומחים, ותקבלו הפקה בעלות אפסית, ויכוח אינסופי שגולש בדרך כלל לפסים אגרסיביים והחזר משמעותי על הכסף".

 

פרידמן, כתב מדע עבור מגזינים נחשבים כמו "דיסקבר", עבד על ספרו, שפורסם ב־2010, במשך שנתיים. המסקנות שאליהן הגיע מטרידות: המחקרים שהוא קיבץ מראים בין השאר כי כ־80% מהמאמרים הכלכליים המתפרסמים במגזינים מקצועיים מתגלים כמוטעים, וכי שומת מס שנתית שממולאת על ידי איש מקצוע היא בעלת סיכוי גדול משמעותית לטעויות מאשר זו שממולאת על ידי הנישום עצמו. לדבריו, לפחות חצי מהמאמרים המתפרסמים מדי יום בעולם כוללים טעות מהותית אחת לפחות.

 

נוריאל רוביני, 2009: "בסוף 2009 מניות אמריקאיות יצנחו והממשלה האמריקאית תלאים עוד ועוד בנקים, בזמן שהכלכלה האמריקאית תתכווץ". 17 ימים בדיוק לאחר מכן החלו השווקים בעליות נוריאל רוביני, 2009: "בסוף 2009 מניות אמריקאיות יצנחו והממשלה האמריקאית תלאים עוד ועוד בנקים, בזמן שהכלכלה האמריקאית תתכווץ". 17 ימים בדיוק לאחר מכן החלו השווקים בעליות צילום: בלומברג

 

אבל הממצאים הכי מדהימים של פרידמן נוגעים דווקא לתחום שעליו אנו נוטים לסמוך בעיניים עצומות - רפואה. לטענתו, שני שלישים מהמחקרים הרפואיים המתפרסמים במגזינים מקצועיים מופרכים כעבור כמה שנים. כמו כן, 90% מהידע של הרופאים כבר הוכח כבלתי שלם או שגוי לחלוטין. למעשה, ביקור אצל רופא מומחה שקול לרולטה רוסית - יש סיכוי של 1 ל־12 שאבחנת הרופא תהיה כה שגויה שהיא תוביל לנזק.

 

"קח לדוגמה את התרופה וורפרין (Warfarin)", מסביר גולדמן. "זוהי תרופה חזקה המשמשת לדילול דם, שמשתמשים בה בדרך כלל למניעת סתימות של עורקים בריאות. התרופה הזו נמצאת בשימוש כבר כמה עשורים, אלא שלאחרונה קונסורציום של מומחים רפואיים נחשבים החליט לבדוק את המחקר סביבה. להפתעת הצוות, נמצאו רק שני מחקרים קטנים וישנים שמסקנותיהם תמכו בשימוש בתרופה למטרה הזו. אף אחד מהמחקרים האלה לא הוכיח כי לוורפרין, שהיא תרופה מסוכנת, יש יתרונות על איבופרופן (שידועה גם כאדוויל או נורופן - א"ל), שמשיגה תוצאות דומות".

 

פרקטיקה נפוצה אחרת שבה משתמשים רופאים כבר 40 שנה היא הליך קיבוע עמוד השדרה (spinal fusion). בניתוח מבוצע קיבוע של שתי חוליות או יותר זו אל זו. הרופאים יספרו לכם כי ההליך, שעולה עשרות אלפי דולרים וההחלמה ממנו נמשכת שבועות, ייצב את החוליות ויקל את הכאב. אלא שכל רופא שמצהיר על יעילות הניתוח עושה זאת ללא שום סימוכין - מעולם לא נערך מחקר מקיף על המועמדים לניתוח, מי מהם זקוק לו ומי מהם יכול להסתפק בהליך פולשני פחות.

 

המוח משתתק

 

על פי גולדמן, שני המקרים האלה הם רק קצה קצהו של המזרק הרפואי. הרפואה המודרנית לא יודעת בעצמה כמה מסך חלקיה באמת עובד, וגם אנחנו לא. אנחנו מניחים שרפואה היא מדע המבוסס על מחקר מקיף, אלא שהאמת לא יכולה להיות רחוקה יותר. המכון האמריקאי לרפואה, ארגון יוקרתי של מומחים, העריך ב־2007 כי פחות ממחצית הפרוצדורות וההחלטות של רופאים - כולל הענקת מרשמים לתרופות, עריכת בדיקות והחלטה על ניתוחים - באמת נבדקו והוכחו כיעילים. השאר, כלומר מחצית מהטיפולים שמציע עולם הרפואה, מבוססים על שילוב של ניחושים, מסורת, תיאוריה ומנה גדושה של שיווק אגרסיבי מצד חברות התרופות והמכשור הרפואי.

 

"בחלק עצום מהמקרים רופאים נמצאים בחשיכה דומה לזו שבה נמצאים הפציינטים", ממשיך פרידמן. "לעתים זה בגלל אינפורמציה חלקית, ולעתים משום שיצרני המכשור והתרופות הפכו לסמכות העליונה. לחורים האלה בידע יש מחיר עצום: דו"ח שפורסם ב־2001 טען כי יותר מ־770 אלף אמריקאים נפגעים או מתים מדי שנה מטעויות מרשם, בחלק מהמקרים בגלל מחקר לא מספק על תרופות".

 

מודה בטעות: אלן גרינספאן, 2008: "לא תיארתי לעצמי שהבנקים יעזו לפגוע באינטרסים של בעלי המניות שלהם" מודה בטעות: אלן גרינספאן, 2008: "לא תיארתי לעצמי שהבנקים יעזו לפגוע באינטרסים של בעלי המניות שלהם" צילום: בלומברג

 

ונעבור לתחזית מזג האוויר

 

למרות הבעייתיות הקשה בהסתמכות על מומחים שעולה מספרו של פרידמן, גם הוא עצמו מודה שזה לא ממש משנה: אצל כולנו קיימת מוכנות מובנית להקשיב לעצת מומחה.

 

"אני יודע שכמי שתוקף מומחים זו בעיה להסתמך על מחקרים מהסוג שאותם אני תוקף", הוא מסייג, "אבל סריקות של פעילות המוח בעת קבלת עצה ממומחה מראות שקורה לנו משהו מדהים - הפעילות המוחית שלנו כמעט משתתקת. זה כאילו שבעת קבלת עצה ממומחה המוח שלנו פחות מחליט בשביל עצמו, מישהו אחר מחליט בשבילו. כשאנחנו שומעים מומחה, אנחנו מכניעים את שיקול הדעת שלנו".

 

ב־2009 הופיע טטלוק, הפרופסור מברקלי שחוקר מומחים, ב־CNN. אף שכ"מומחה למומחים" הוא בעצם ייעץ להיזהר מאנשים כמותו, היתה לו גם עצה כיצד להבחין בין כאלה שאין בדבריהם כלום, לבין כאלה שעשויים להועיל: "המומחים שהתבררו כגרועים ביותר", אמר טטלוק, "הם אלה שהיו להם דעות מוצקות והחלטיות, כאלה שסירבו לשנות את דעתם גם מול עדויות או התפתחויות חדשות. בדרך כלל הם גם אלה שהעזו לעשות תחזיות לעתיד הרחוק".

 

"המדיה אוהבת את המומחים בעלי הדעות הכי מוצקות, אלה שבטוחים בעצמם באופן כמעט עיוור", מסכים פרידמן. "אתה הרי לא רוצה מומחה שמסתייג מדבריו ולא בטוח בעצמו - כי הרי איזה מין מומחה זה? אבל האמת היא שזה בדיוק המומחה שאתה רוצה להקשיב לו. כשאתה שומע מומחה מהסוג שהמדיה אוהבת להראות, כדאי שתדע שזה המומחה שבדרך כלל טועה".

 

מודה בטעות: הנרי פולסון, 2008: "הייתי צריך לראות את משבר הסאב-פריים מגיע הרבה יותר מוקדם" מודה בטעות: הנרי פולסון, 2008: "הייתי צריך לראות את משבר הסאב-פריים מגיע הרבה יותר מוקדם" צילום: בלומברג

 

"אם אנחנו רוצים לקבל עצה חכמה אנחנו צריכים להקשיב דווקא למומחה שלא בטוח בעצמו", אומר גם סטיוארט. "מומחה שתוהה, שסותר את עצמו, שמטיל ספק בדעותיו - זה בדיוק המומחה שאתה רוצה לשמוע. אתה אפילו רוצה לחפש את המומחה הכי משעמם, כי אלה התגלו כמומחים בעלי סבירות גבוהה יותר להצליח. כשאני שומע מומחה שבטוח לחלוטין במשהו, זה הרגע שבו מתחילים לצלצל אצלי פעמוני האזהרה".

 

אבל האם היינו מוכנים לקבל תחזית לא ודאית בשלווה? פרידמן טוען שכן. "תסתכל על תחום חיזוי מזג האוויר", הוא אומר, "אנשי החיזוי יודעים שהמודלים שלהם עובדים רק בסבירות מסוימת, וככל שהתחזית שלהם רחוקה יותר הם דואגים להדגיש יותר את אי־הוודאות שלה. אנחנו חיים היטב עם תחזיות מזג האוויר, וראוי שגם תחומים אחרים שבהם עובדים מומחים יאמצו את הגישה הזאת ויפנימו אותה. חשוב מזה שגם אנחנו, צרכני העצות והדעות האינסופיות, נעבור תהליך דומה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x