$
בורסת ת"א

רמי שני: ההצלחה הכלכלית לא מנחמת את הבעלים

הסב ייצר מסמרים בצריף קטן בחצר הבית, הבן הפך אותו לקונצרן פלדה בינלאומי, הנכד טופח כיורש - אבל נהרג במפעל בתאונת עבודה טרגית. רמי שני מספר על ניהול חברה, חד אסף, בצל האובדן

אסף לוי 07:0426.08.08

רמי שני הוא איש מעט יוצא דופן מבין עמיתיו, בעלי השליטה בחברות גדולות בבורסה. כ־470 מיליון שקל שווה היום חברת המתכת שלו, אבל הוא ממשיך לשבת במשרד צנוע, לדבוק בחולצה כחולה פשוטה, להסתפק במשכורת של 4,000 דולר בחודש ולהצהיר שכסף לא באמת חשוב לו. הוא בעסק הזה רק בגלל האהבה. "אתה שואל אם יש לי קשרים עם פוליטיקאים ואחרים? לא. ולא תמצא אותי במסיבות או באירועי התרמה, כי זה פשוט לא מדבר אליי. אני איש של תעשיית הפלדה. ברזל אני אוהב".

 

עם האהבה הזו הפך שני בית מלאכה קטן שירש לפני 40 שנה לקונצרן מתכת בינלאומי. באהבה הזו הוא גם הדביק את בנו הבכור אסף, שהחל לעבוד במפעל בנעוריו ובשנים האחרונות עבד בו כמהנדס וכמנהל. ועל האהבה הזו מעיב מאז הקיץ שעבר מותו של אסף, שנהרג בתאונת עבודה במפעל ביוני 2007.

 

"קשה לי פה, לא קל לי לבוא כל יום למפעל שהפך להיות הקבר של הבן שלי", אומר רמי שני. "אני מודה שאני מתקשה להתמודד עם העניין. אני כבר לא צעיר, עברתי פה מלחמות, איבדתי חיילים, היה קשה בחלק מהשנים, אבל כל זה לא דומה למה שקרה לנו. אני בעצם הפכתי את מפעל החיים שלי לבית הקברות של בני".

 

עד הבורסה, בתשלומים

ב־1967 היה רמי שני בן 21, חייל משוחרר מהצנחנים ושחקן כדורסל במכבי חיפה, שתכנן ללמוד הנדסה בארצות הברית. אבל אז הידרדר מצבו של אביו, גרשון שינבאום, שהיה חולה בניוון שרירים. רמי החל להפעיל את העסק המשפחתי - צריף בחצר בניין מגוריו בקריית אתא שבו יוצרו מסמרי פלדה. "זה היה בית מלאכה זעיר שאבי הקים ב־1947", מספר שני. "בקושי היו שם מכונות, ומסמרים ייצרנו מחוטי ברזל".

 

רמי שני. "אני חייב לדחוף את העגלה מצד אחד, אבל מצד שני אני לא תמיד מוצא את הכוח" רמי שני. "אני חייב לדחוף את העגלה מצד אחד, אבל מצד שני אני לא תמיד מוצא את הכוח" צילום: עמית שעל

 

אבל כשירש את העסק, שני לא הסתפק במסמרים וחוטי ברזל. לאט לאט הוא החל לנצל הזדמנויות: "ב־1978 רשתות המפרץ נקלעה לקשיים. בא אליי הבעלים ואמר לי, 'תראה מה אתה יכול לעשות'. התלבטתי. היה קשה לקנות כי לא היה כסף, אז קניתי בתשלומים". זו היתה הרכישה הראשונה, ולאחריה המשיך שני לקנות בזול ציוד ומכונות ממפעלים מתחרים שנקלעו לקשיים. הוא הרחיב את הפעילות לכל שלבי ייצור הפלדה לבניין — איסוף גרוטאות, התכה, ייצור מטילי פלדה, ערגול (פעולה המקטינה את היקף מטילי הפלדה) וייצור מוטות, גדרות ורשתות — והפך את החברה, שנקראה חֹד־תעשיות, לגדולה בתחומה, לצד המתחרה מאשדוד יהודה רשתות.

 

"ברזל זו תשוקה"

ב־1992 הונפקה החברה בבורסה. מאז היא נסחרת במדד יתר־50 — 50 החברות הגדולות שאינן נכללות ברשימת מאה החברות הגדולות במשק. עם השנים התרחבה הפעילות ועברה מהמפעל המקורי בקריית אתא למפעלים בעכו, קריית גת, הוד השרון, נתיבות ורומניה. בעשור האחרון צמח מחזור המכירות של החברה פי ארבעה ויותר, ואם נשפוט לפי נתוני המחצית הראשונה של 2008, החברה נמצאת בקצב הכנסות שנתי של כ־1.5 מיליארד שקל. כושר הייצור שלה עומד כיום על כ־400 אלף טונות פלדה בשנה.

 

רמי שני (62) מחזיק ב־74.77% ממניות החברה ומשמש יו"ר הדירקטוריון. לצדו מוביל את הקונצרן אנדריי ויידה, שמשמש בשנים האחרונות מנכ"ל. בתוך ניהול משפחתי מצומצם כזה, היה אך טבעי שאסף, בנו של רמי, ישתלב גם הוא בהנהלת החברה.

 

התחיל בגיל 14

"הוא בא למפעל כבר מגיל 14, עבד בחופשים בתור פועל כמו כל השאר", מספר שני. לאחר שירות צבאי בחיל האוויר בחר אסף ללמוד הנדסת מכונות מתוך כוונה עתידית להשתלב בחברה. "כשהוא סיים את הלימודים בטכניון בהצטיינות, באו אליו בהצעות מאלביט ומרפאל. הם הציעו לו עבודה מעניינת עם משכורת חודשית יפה של 15 אלף שקל בשנה הראשונה", אומר שני. "הוא בא להתייעץ איתי אם לקחת, ואמרתי לו, 'בהחלט, לך לשנה־שנתיים, תראה ותלמד דברים אחרים, אחר כך תחזור'. לאורך שלושת החודשים שבהם אסף עשה מבדקים לאלביט הוא עבד בחֹד־תעשיות בתור מהנדס. צריך להבין שברזל זו תשוקה — מי שיש לו את האהבה לפלדה לא יכול להחליף אותה בשום דבר אחר. זו תעשייה כבדה, מסורתית וקלאסית, עם מכונות כבדות ותהליכי ייצור שזקוקים להתייעלות כל הזמן.

 

"ובאמת, עד שהוא קיבל מאלביט תשובה חיובית, הוא כבר העדיף להישאר ולעבוד פה במפעל. דיברנו על זה, ראינו שהולך לו טוב, אבל אני אמרתי לו ארבעה דברים: 'ראשית, פה אתה לא יכול לקבל יותר מ־8,000 שקל, כי אנחנו חברה ציבורית ולא ייתכן שאתה תהיה בעל שכר גבוה יותר ממהנדסים אחרים. דבר שני, אסי, בעבודה אתה לא 'הבן של', אתה כמו כולם. אתה עובד כמו כולם, מדבר בגובה העיניים כמו כולם. דבר שלישי, המנהל שלך זה לא אני אלא המנכ"ל, ועל פיו יישק דבר'. דבר אחרון שאמרתי לו זה שבעבודה כל אחד נותן 100%, ושהוא צריך לתת יותר. לצערי, בסופו של דבר הוא נתן את הנשמה.

 

אשמת האב

"הוא נכנס לעבודה והיה מסור בצורה בלתי רגילה. הוא עבד כמו חמור. באותה תקופה הוא גר בתל אביב עם החברה שלו, וכל בוקר הוא היה מגיע מתל אביב ועובד עד הלילה. זו עבודה קשה במפעל לא פשוט. היה לו ראש טוב, ממוקד, והוא תפס מהר את העסק. אהבתי לראות אותו מלא התלהבות, לבוש בבגדי עבודה כמו שאר הפועלים. רציתי שיכיר את העסק מלמטה, שיידע להתמודד עם כל האספקטים. הכרתי לו את סוחרי הגרוטאות, חבר'ה לא פשוטים, חתולי רחוב אמיתיים שמוכרים לנו את חומרי הגלם. היתה לו כימיה נהדרת עם החבר'ה האלה. איכות הגרוטאות שקנינו השתפרה, וזה חשוב מאוד. זה כמו קמח שאתה עושה ממנו עוגה; אם הקמח לא טוב, אז העוגה בעייתית".

 

הרצינות ותשוקת הברזל של אסף שימשו לו מקפצה לפני כשנה, כשמנהל מפעל הפלדה של חֹד־תעשיות, שנמצא בעכו, עזב את התפקיד. "אנדריי בא אליי ואמר לי, 'בוא נמנה את אסי לתפקיד'", מספר שני. "אמרתי לו, 'תשמע, הוא צעיר, בסך הכל בן 28, אין לו ניסיון'. אנדריי אמר לי, 'נכון, אבל זה הכי טוב שיש לנו'. אני קצת חששתי, אבל בסופו של דבר הסכמתי למהלך. אסף היה מאוד מאושר כאשר הצענו לו את התפקיד. הוא צלצל לחברה שלו ואמר לה, 'קיבלתי תפקיד חבל על הזמן, הולכים לאכול היום'".

 

הכניסה של אסף לתפקיד היתה חלקה, והעתיד היה מובטח. "הוא הצליח מאוד", אומר ויידה, "ובאופן טבעי היה ברור שכאשר אני יוצא לפנסיה, בעוד שש־שבע שנים, הוא יהיה זה שיחליף אותי. דיברתי איתו על זה, אמרתי לו שאני מתחיל להכשיר אותו לתפקיד מנכ"ל החברה הבא ושעד אז הוא צריך לצבור ניסיון ניהולי".

 

עם האופק הזה ההתמסרות של אסף לעבודה גברה. "הוא עבד יומם ולילה, אני ראיתי את זה והשתגעתי ממנו", מספר שני. "אמרתי לו, 'אסי, בוא תוריד את הקצב', אבל הוא היה בשלו. הוא היה מקבל הודעות על תקלות באמצע הלילה ונוסע לעכו לראות שהכל בסדר. זו אשמה שלי שלא עצרתי אותו".

 

חצי שנה לאחר שהחל לנהל את מפעל הפלדה, ב־25 ביוני, אירעה התאונה. בשעה תשע בערב אסף עוד היה במפעל, ועמד מתחת לאחד העגורנים. חלק של מנוע במשקל 30 ק"ג נשמט מהעגורן בגלל תקלה, נפל מגובה 15 מטר ופגע בראשו של אסף. קסדת המגן לא הועילה; אסף פונה פצוע לבית החולים.

 

"אני הייתי אז בנתניה ונכנסתי לאמוק", משחזר שני את הלילה ההוא. "נסעתי לנהריה כמו מטורף, הגעתי לבית חולים ונהיה לי חושך. הוא היה נפוח כולו, עיניים שחורות סגורות, שוכב מחוסר הכרה בטיפול נמרץ, בלי שאפשר לעשות משהו. הרגשתי כאילו העולם נחרב. אמרתי לרופאים, 'אני רוצה שתנתחו אותו', אמרו לי, 'אי אפשר'. התעקשתי, 'אם את אריק שרון אפשר לנתח, אז שינתחו את אסף'. אמרתי להם שאני מוכרח להציל אותו, 'בואו תגידו לי מה כן אפשר, אל תגידו לי מה אי אפשר'. הם אמרו לי שכל מה שנותר זה רק להתפלל. הם נתנו לו מנת תרופות ועוד מנת תרופות, ובשש וחצי בבוקר הוא נפטר".

 

מאז מותו של אסף בגיל 29 מתקשה רמי שני בניהול החברה. "הוא לוקח את זה מאוד קשה, הוא שקוע עמוק בצערו", אומר ויידה. חודשיים אחרי התאונה פנה שני לדירקטוריון החברה וביקש לשנות את שמה לחֹד־אסף תעשיות. "זה יושב לי בראש כל הזמן, זה קורע אותי לחתיכות", הוא אומר. "הבן הזה הפסיד את החיים שלו בעבודה, ומבחינתי זה דבר שקשה להסביר אותו. מה שקרה זה אשמה שלי, כי אני באיזשהו מקום נרדמתי בשמירה. וזו אשמה קשה שאני נושא יום־יום".

 

בשם הבן

אסף שני גדל בבית המשפחה בשכונת דניה בחיפה. "הוא היה ילד יוצא דופן — בוגר בית ספר בהצטיינות, ספורטאי, אדם חכם וחברותי", מספר רמי. חרף ההצלחה העסקית הילדים גדלו בבית צנוע. מכונת האספרסו במשרדו של שני, שאותה הוא מפעיל כ־15 פעמים ביום, היא כנראה הפינוק היחיד שלו.

 

אתה איש אמיד?

 

"אני בדיוק כמוך, אני לא רואה את עצמי אדם אמיד. כסף זה דבר שאתה צריך אותו בשביל להתקיים ושיהיה לך בצד בשביל ימים גשומים. לא יותר מזה ולא פחות מזה. מפעל צריך כסף, תעשייה צריכה כסף, בניין צריך כסף, חקלאות צריכה כסף. עם תמונות של פוליטיקאים לא הולכים למכולת".

 

ואיך אתה רואה היום את עתידה של החברה? איך המפעל ימשיך לשגשג לדעתך?

 

"אני כל ימי חיי אצטער על זה שזכיתי במפעל הזה, כי במפעל הזה הפסדתי את הבן שלי. אני ייעדתי אותו להיות מי שממשיך את התפתחות המפעל, ואנחנו איבדנו משהו מאוד יקר. היו לי הרבה התלבטויות אם אני חוזר לעבודה או לא. היה לי קשה להיכנס למפעל עצמו, שלושה חודשים לא יכולתי להיכנס לשם. הגעתי למקום התאונה לילה אחד, ואחר כך לא העזתי יותר.

 

"אני יודע שאסי מאוד אהב את המפעל ואני מצוי במין דילמה איומה. מצד אחד, הוא אהב את המפעל, אז אני מחויב לדאוג לו ולפתח אותו. מצד שני, ממפעל חיים זה נהפך למפעל מוות. עובדים פה כדי לפרנס כמעט 800 משפחות, ואנשים מסתכלים עליי. אני יודע שיש אנשים שהיו בחרדה אחרי מה שקרה, וכמובן שיש לי אחריות עליהם. אז אני חייב לדחוף את העגלה מצד אחד, אבל מצד שני אני לא תמיד מוצא את הכוח".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x