שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
פרסום ושיווק

משבר הקורונה

"בשכונה עם עשרות מתים בלילה, אתה לא מדבר על עסקים"

אריה בוים, מבעלי אושר עד, מתמודד בשבועות האחרונים עם ההסתערות על מדפי הרשת בארץ, וגם עם האתגר לתפעל את הסניף שלו בשכונת בורו פארק מוכת הקורונה בברוקלין, שבה גדל. בראיון מיוחד הוא מסביר את ההחלטה שלא להיכנס לזירת האונליין ומגיב לביקורת על חלק מהקהילה החרדית: "אנשים גדלים שם בצפיפות, אין תפיסת מרחב פרטי"

דיאנה בחור ניר 06:5905.04.20

זאת אחת התקופות העמוסות ביותר שידע אריה בוים, ממייסדי רשת אושר עד המונה 18 סניפי דיסקאונט ענקיים בארץ. כמו יתר הקמעונאים הגדולים בישראל הוא מתמודד עם הביקוש הגדול למזון, עם הנחיות רגולטוריות שמשתנות כל יום, ויש לו בימים אלה חזית נוספת: הרשת מפעילה שני סניפים בארה”ב, אחד מהם בשכונת בורו פארק בברוקלין, ניו יורק, שבה הכה נגיף הקורונה בעוצמה רבה.

 

עבור בוים הכאב הוא גם אישי - מדובר בשכונה שבה הוא גדל, “מגיל 9 עד 16”, הוא מספר בראיון מיוחד ל”כלכליסט”. “יש לי שם אחים, אחיות. אני מעודכן ברמה הכי אישית. אני מכיר שם כל עשב שצומח מכל שבר במדרכה. הקרובים האישיים שלי בודדו את עצמם לדעת. ההבדל הגדול הוא בשתי מערכות הבריאות, בארה”ב ובישראל, ששונות לחלוטין. שם עד שמישהו מחליט ללכת לרופא, הוא מבין שצריך להשכיב 3,000 דולר בצד. 

אריה בוים אריה בוים צילומים: עמית שעל, אושר עד

 

“רוב המתים שם מבוגרים, אבל יש מתים גם בקרב הצעירים. כשיוצאות ביום אחד 18 לוויות מאותו מקום — קל מאוד להבין את המצב והאווירה ברחוב. קיבלתי צילומים קשים של בתי כנסת שבהם גוויות מוטלות על ספסלים, על הרצפה בתוך טליתות. בתי ההלוויות פשוט לא עומדים בקצב, כי הם לא ערוכים. ככה לומדים להעריך את מערכת הבריאות בארץ”.

 

הבהלה לקניות קיימת גם שם, כמו בישראל?

“עד השבוע שעבר כן, עכשיו זה נרגע קצת. בארה”ב הדאגה הקיומית חריפה בלי שום השוואה למה שקורה בארץ. תארי לך בשכונה שמתים עשרות אנשים בלילה - אתה יכול לקשקש על האם קיבלת או לא קיבלת סחורה? חשובה לי הבריאות של השותפים, של העובדים, איך הם שורדים. יש לנו שם שותף שמנהל את העסק. הם מנסים לשמור על קור רוח, להתמודד, אבל מצב הרוח גרוע.

 

“לנהל שיחה מקצועית על העסק בימים כאלה זה פתאום שיחות מחוץ להקשר. כל שיחה עסקית נשמעת מגוחכת. אני לא יכול לשאול אותו ‘כמה מכרת’, ‘מה הרווחיות’ או ‘כמה לקוחות היו’. רק להגיד: ‘שמרו על עצמכם, אל תיקחו סיכונים’. התחושה היא של אימה. זה לא סתם מזכיר מגפה היסטורית, זו האווירה”.

 

להתחקות אחר הלקוח עם הקורונה

בוים מספר כי הרגע שבו הפנים שמדובר במגפה מסוכנת שעלולה לפגוע בעובדיו הוא הפעם הראשונה שגילה שהיתה חולת קורונה באחד מסניפיו. "בשבוע לפני פורים היתה לנו בסניף בירושלים חולת קורונה”, הוא משחזר, “אחר כך הגיעו עוד שניים. המשותף לכולם ללא יוצא מן הכלל היה שכולם חזרו מחו"ל. גילינו את זה כשמשרד הבריאות פרסם את מסלולם של החולים, והם ביקרו באושר עד. ואז כל האינסטינקטים השרלוק הולמסיים שלי התעוררו”.

 

מה זה אומר?

“לא שחררו לנו שמות ולא שום אינפורמציה, אז עשיתי תחקיר. לפי כל מסלול ציירתי לעצמי פרופיל של בן אדם. אדם שאוכל במסעדה כשרה או מתפלל בבית כנסת בשכונה – אתה מגיע לשכונה ושם כבר מוצא מישהו שמכיר. את החולה הראשונה איתרתי בעזרת קהילה יהודית דתית בצפון ניו יורק. לפי המסלול הצלחנו לאתר את הלקוחה.

 

“ביקשנו מאותם אנשים מספר חשבונית או ספרות אחרונות של כרטיס האשראי – כדי שנוכל לרוץ אחורה עם המצלמות לאורך כל המסלול שלהם בסניפים. כולם שיתפו פעולה ואפילו שלחו לנו תמונות כדי לעזור. מכיוון שהחנויות מרושתות במצלמות בכל ס"מ, בזום אין אתה יכול לשחזר את כל המסלול שהלקוח עשה. הפקנו דו"חות כאלה על כל לקוח: איפה הוא שוחח בטלפון, התעכב, גירד באף, עצר בירקות, דיבר עם אחד העובדים או לא. מה שעניין אותנו זה קרבה של יותר מדקה אחת לאדם. קשר בין לקוחות לא נוצר יותר מדי בסופר, אבל ברגע שזיהינו את הקופה שהתעכב בה – שחררנו את הקופאית ואת אלה שישבו לצדה לבידוד”.

 

רשתות כמו אושר עד, שופרסל, רמי לוי ויינות ביתן נמצאות בימים אלה בלב הדיון הציבורי — כולם רצו להצטייד, עוד לפני ליל הסדר, מחשש ממשי להחרפת הנחיות משרד הבריאות עד לסגר כולל. כתוצאה מכך נרשם גידול עצום של מאות אחוזים בהזמנת משלוחי מזון עד הבית, תחום שבו אושר עד כלל לא משחקת.

 

אתה מתחרט שלא נכנסת לאונליין לאור גל ההזמנות ברשת?

“להפך. אף אחת מהרשתות שמפעילות אונליין לא מצליחה לעמוד אפילו בחצי מהביקוש. כרגע לא ניתן באמת להתמודד עם כזו סיטואציה. אני לא רוצה להגדיר את זה ככישלון, אבל עובדתית זה צוואר בקבוק. כשיש שינוי דרמטי בתנאים, האונליין לא ערוך לזה. נוצר מצב של המון מזמינים באונליין שלא מקבלים משלוחים. עובדתית הם באיחורים גדולים, משלוחים מגיעים לא במדויק, אם בכלל.

 

“תחשבי על כאב הראש הזה. רק ליקוט הוא כמעט מקצוע בפני עצמו. צריך מיומנות, היכרות טובה עם כל פריט בסופרמרקט, זה עוד משאב שגוזל תשומת לב בלי שום פרופורציה. אם מכירות האונליין בשוטף הן 15% בהגזמה, מבחינתי המשאבים של תשומת הלב גוזלים 40%. אז אני לא מתחרט. זה היה נותן לי עוד שדה התמודדות קשה מאוד שבסוף בא על חשבון ניהול, ועכשיו יש אתגרי ניהול דקה דקה”.

 

כמו למשל?

“כמעט כל רשות מקומית ממציאה לה את הכללים של עצמה. אני מוציא הנחיה למנהלים לפי הנחיות משרדי הבריאות, שאסור שבאולם יהיו יותר לקוחות מ־4 בקופה. הבעיה שבחוץ נוצר תור של קילומטר. מגיע פקח, נבהל ממה שהוא רואה בחוץ, אומר למנהל: ‘תכניס לקוחות’. אומרים לו: ‘אבל יש כללים’. אז הוא אומר: ‘עליי’. הכל מתוך רצון טוב, ללא התעמרות. אנשים מודאגים באמת. אבל כל דבר מחייב הפעלת שיקול דעת, פתרון למצבים שנוצרים בשטח”.

 

אילו עוד אתגרי ניהול יש בימי קורונה?

“אני מוציא לא מעט אנשים לבידוד, וצריך להתארגן עם כוח אדם. זה ממש ברמה שעתית. בידוד על פי רוב, מנטרל עובד ואת כל מי שמסביב לו. יש גם אנשים שחרדים להגיע לעבודה, ואת זה אנחנו לוקחים על עצמנו. אומרים להם לשבת בבית, לנוח. מה שמציל אותנו זה הסופר־סמארט (אפליקציה שהופכת את הקונה לקופאי של עצמו — דב”נ). הלקוח עושה לעצמו את החשבון. הגענו ל־40% מהמכירות דרך האפליקציה”.

 

איך זה עובד?

“במקום שלקוח יעמוד 15–10 דקות בקופה בזמן לחץ - הוא מגיע לעמדת תשלום ולוקח לו דקה. יש לו סורק ביד שאנחנו נותנים, או בנייד שלו עם האפליקציה, הוא סורק את כל המוצרים שהוא מכניס לעגלה. הוא רואה במסך את החשבון, ולי רק נשאר לבדוק שהוא לא טעה. לזה יש לנו מערך בקרה טכנולוגי, עומדים 10 שניות בעמדה שמצלמת וסורקת את העגלה, מעבירים כרטיס אשראי ואתה בדרך הביתה. הייתי אומר שזה סוג של פיצוי על האונליין. האונליין בעיניי זה אף פעם לא תענוג, אבל בימים כאלה הוא משימה בלתי אפשרית. עובדה שמפעם לפעם המתחרים מורידים את האתר ועושים שאט דאון. גם אם אומרים שזה קריסת האתר — אני מניח שזה לא הסיפור”.

 

“עיקר ההתמודדות היא מי יקבל קודם”

 

בהלת הקניות של הישראלים יצרה גם מחסורים במוצרי יסוד רבים כמו נייר טואלט, שמן וביצים. לדברי בוים, “אין מחסור דרמטי, המחסור הוא בפיקים של זמנים קצרים כי משאית לא הגיעה. הקשיים היו יותר לוגיסטיים, כמו להפעיל קו בלילה מצד היצרנים, לשלוח משאיות אספקה באמצע הלילה. אלכוג’ל - אנחנו עבדנו עם סנו אינטרנשיונל, ויש כרגע במלאי. אנחנו מוכרים לא לרמה של לוסט לידר, כי גם חישבנו את העובדה שהאספקה עלולה להיות קצובה. הפחד הגדול בלוסט לידר שיבוא סיטונאי ויאסוף לנו את כל המדף ואנחנו בסוף רוצים לשרת את הלקוחות שלנו”.

 

הקמעונאים נלחמים זה בזה על סחורה?

“תעשיינים גדולים מקציבים את הסחורה, והם יודעים להעריך מה הנתח שוק שלך. יש התמודדות בינינו, אבל עיקר ההתמודדות היא במישור הלוגיסטי, מי יקבל קודם”.

 

מבצעי פסח גם נכחדו על ידי הקורונה?

“זה מגיע ממקום שלאף אחד אין ראש לכלום. בימים כתיקונם יש דינמיקה של תחרות בשוק. כל אחד יודע את המחיר של השני, אבל עכשיו כולנו עברנו למוד השרדות. הדינמיקה של תחרות ומבצעים השנה לא מתקיימת. קודם כל אנחנו מתמקדים שתהיה לנו סחורה למכור. אין לזה משמעויות גדולות על מחיר. המחירים הם אותם מחירים כמו בשנים עברו. גמרת משא ומתן? תעמיס ותביא כבר את סחורה. אתה לא מתחיל עכשיו להתווכח על המחיר”.

 

בארה"ב חווים קושי למלא מדפים?

"לא במיוחד. כל רשת מתמודדת עם ההרגלים שלה. בקוסקו למשל הכל יוצא מאותם מרכזים לוגיסטיים. אז אם יש כשל בנקודה, זה משליך רוחבית על כל החנויות. זה פחות קורה בחנויות שניזונות ישירות מהספק כמונו. אף אחד לא עיצב את המערכת להתמודד עם כאלה זמנים".

 

ובכל זאת, אתם עדיין עובדים ולקוחות נוהרים אליכם. אז המשבר הוא רע או טוב לעסקים?

"כל חריגה מהשגרה היא לא טובה. המערכות לא מתוכננות לזה. כמה שחושבים שהמכירות עלו — ההוצאות עלו במקביל. יש עלויות שנוצרו רק כתוצאה מהסיטואציה, כמו כפפות בכניסה, אלכוג'ל, אנשים שתפקידם לווסת את התנועה בחנות, מחיצות שקופות בין קופאיות לקונים. ברדק באופן כללי לא משרת אף אחד. גם אם זה נראה שנחמד לקמעונאים — כולנו היינו מוותרים על זה. לא הפסדנו מהמצב, אבל אנחנו יודעים לקרוא קדימה. אם המצב הכלכלי בארץ יהיה לא טוב, הוא ישליך גם עלינו. סופרמרקט הוא עניין של רמת חיים. אם תהיה נפילה כלכלית, במוקדם או במאוחר זה יגיע גם לקמעונאים".

על סניף ברוקלין (בתמונה): "בשכונה שיש בה עשרות מתים בלילה, אתה לא יכול לקשקש ‘כמה מכרת' ו'מה הרווחיות'. רק להגיד: ‘שמרו על עצמכם'" על סניף ברוקלין (בתמונה): "בשכונה שיש בה עשרות מתים בלילה, אתה לא יכול לקשקש ‘כמה מכרת' ו'מה הרווחיות'. רק להגיד: ‘שמרו על עצמכם'"

 

“בסוף כולם מפחדים על החיים שלהם”

 

בוים אולי עמוס מתמיד אבל הוא ער היטב לביקורת שנשמעת כלפי חלק מהקהילה החרדית בישראל, שלא נשמעת להנחיות משרד הבריאות. לדבריו, השוני הגדול בבני ברק לא קשור למגזר החרדי, אלא לרמת הצפיפות. "זה מסובך וקשה לדבר על זה בהכללות”, הוא אומר, “בואי נתחיל בזה שבכל חברה יש גרעין אנרכיסטי, שהרעש סביבו הוא הרבה יותר גדול מאשר חלקו באוכלוסייה. אצל החרדים מאוד קל למסגר את זה. גרעין כזה קיים בכל מקום. בבני ברק זה סיפור אחר, היא פשוט עיר מאוד צפופה. אם יש אותו אחוז של מפרי כללים בשתי ערים — בבני ברק יידבקו יותר מעצם הצפיפות. בסוף כל השאר מפחדים על החיים שלהם, לא פחות מאחרים".

 

אבל הבעיה עמוקה יותר. יש עניין של פער תרבותי וסגנון חיים.

"חיי קהילה הם חיי קהילה. את יכולה לרצות להיות בבידוד, בפועל המקום היחיד שהם יכולים להיות בבידוד הוא השירותים, כי בבית מסתובבים 10-9 ילדים. אותי מטריד שמגפות באות עם שנאת זרים. לצערי, זו לא תקופה נעימה מהבחינה הזאת. עוד נקודה היא שהאינפורמציה והתקשורת עם העולם החיצוני לאוכלוסייה הזאת מגיעה בדיליי. עזבי שאין טלוויזיה, אין ווטסאפ - אז החלחול של המידע קורה לאט.

 

“מה שגרם באמת לשינוי משמעותי אצל הקהילות החרדיות בארץ זה מה שקורה בעולם החרדי בארה"ב. לרבים יש אחים, אחיות ומשפחה בארה”ב, והקשר הזה חזק מהקשר עם העולם החיצוני פה בארץ. מה שמגיע משם, מחלחל. יש גם הרגלים תרבותיים: כשאנשים גדלים בתנאים של צפיפות ומשפחות גדולות - תפיסת המרחב האישי היא משהו שפחות מתפתח".

 

אם הפער התרבותי עמוק, סגר נקודתי זה פתרון?

"דיבורים על סגר באזור בני ברק באו דווקא מתוך הקהילה, זו האמת. מבחינתם, המרחב בהלוויות מספיק כי תפיסת המרחב האישי שלהם שונה. ההפנמה אטית, אבל זה קורה. באירופה התחילו להשתמש במזלגות אחרי המגפה השחורה. בכל מגפה יש השלכות התנהגות ארוכות טווח, וגם כאן יהיו כאלה. כל הרעיונות שלנו על מרחב אישי, נימוסי שולחן – המקור שלהם במגפות. אבל בסוף זה יקרה. כי בסוף כולם רוצים לחיות. המזל הוא שמדובר בקהילה יחסית צעירה - 50% מהחרדים מתחת לגיל 18". 

מנכ”ל שופרסל איציק אברכהן מנכ”ל שופרסל איציק אברכהן צילום: עמית שעל

 

למה אתה מצפה מהמדינה?

“לקשר יותר צמוד עם משרד הבריאות ולקבלת אינפורמציה, כדי לאתר יותר בקלות ובפחות מאמץ נשאים שביקרו אותי. זה היה יכול לעזור. עד לשבוע שעבר משרד הבריאות היה בבונקר. בשבוע האחרון לא בדיוק נותנים פרטים, אבל קצת יותר קל להשיג אותם. הם משתדלים יותר לתווך בינינו לבין החולים, אחרי שמבקשים רשות. עד לפני שבוע זה היה סיפור, ועדיין איתרנו את כולם".

 

בארה”ב, עושה רושם שלנשיא טראמפ חשוב יותר שגלגלי הכלכלה ימשיכו לנוע מלמנוע הידבקויות.

"טראמפ מבין שאם הוא משבית את הכלכלה בארה"ב, עתידה יהיה מאחוריה. וכולנו צריכים להבין שגם משבר כלכלי עמוק עולה במתים".

 

איך זה ייגמר?

"תסריטים אפוקליפטיים זה לא בעיה לפזר. בארץ העסק בסך הכל עובד יפה. אני עובד מהבית כבר שבועיים. מי שיכול – עובד מהבית. האפוקליפסה יכולה להיות גם כלכלית. כמה זמן קמעונאי, שהעסקים שלו פתוחים, יכול להחזיק אם לאחרים אין כסף לקנות אצלו? כואב לי הלב לראות את החנויות סגורות, לא רק במישור של האמפתיה, אלא גם ככלכלה דועכת. אני צריך לדעת שלבעל החנות ברחוב יהיה כסף לקנות אצלי. נקווה שכולנו נעבור את העסק בשלום".

 

מה דעתך על ההצעה של אמנון שעשוע להחזיר לעבודה את האוכלוסייה בסיכון נמוך ולבודד את היתר בנקודת זמן מוגדרת כסיכון מבוקר?

"הרעיון שלו בהגדרה הוא הרעיון הנכון. אבל הכל הופך לאישיו פוליטי, למשחק של קבוצות כוח – כל אחת והאינטרסים שלה. הזקנים לא זוכרים שהיו פעם צעירים, וצעירים לא יודעים שיהיו פעם זקנים. בסוף יצטרכו להכניס את הממד הכלכלי לתמונה כי המשק לא יכול להיכנס לקיפאון, שבהמשכו יגיע מיתון. הוא כבר עכשיו על הקצה. אמנם תעשיות ההייטק נפגעות הרבה פחות במעבר לעבודה מהבית, אבל יש גם מאות אלפי עסקים קטנים. מדינת ישראל היא משק בית אחד גדול, עם הכנסות, הוצאות. נראה לי שהולכים להיכנס לוואחד אוברדרפט".

 

אז מה הצעד הכי דחוף שהמדינה צריכה לעשות עכשיו?

"לתמוך באנשים, בטח כשצריכים כסף בשביל לאכול. אבל יש גם אחריות אישית של כל אחד. צריך שכולנו נפנים שככל שנשמור יותר ונסתגר יותר בטווח הקצר – בחגים מבחינה כלכלית ממילא המשק לא עובד בתפוקה מלאה – ככה נצא מזה יותר מהר. בסוף אנחנו לא סין, אין פה משטר שיודע לכפות על אנשים התנהגות. יש לזה מחיר וזה דורש מאיתנו להפגין הרבה יותר אחריות".

x