• תפריט
פרסום ושיווק

התקף נוסטלגיה חד פעמי לרגל חגיגות העשור

אנחנו לא כותבים בדרך כלל על עצמנו, אבל הי, פעם בעשר שנים מותר גם לנו להניח לרגע בצד את כבלי העריכה הנוקשים; להעלות זיכרונות אישיים, להתרגש, לחגוג ולומר תודה לכם, קוראים יקרים

הכלכליסטים 06:5819.02.18
שוב הלך הטניס

ערב. סבב טלפונים שלישי למקורות כדי להצליב את המידע. כנראה כבר אאחר לטניס. קורא בפעם השנייה את המסמך שקיבלתי בבוקר. 80 עמודים עם נספחים. הגדולים רבים בסלון. ברקע הטלוויזיה פתוחה על פרומואים למהדורות החדשות. לקטנה עשיתי מקלחת כשהנייד צמוד לאוזן. צריך להקשיב שוב להקלטה. מתלבט במסנג'ר עם העורך על הכותרת למחר. את האינפו למזלנו דייקנו בצהריים. הקטנה שפכה את המרק על הרצפה. העיניים מדלגות בנייד בין אתרי האינטרנט המתחרים לציוצים בטוויטר. הילדים עדיין רבים בסלון. עוד SMS מהעורך בנוגע לכותרת מחר. ב"נט־המשפט" נפתח תיק מעניין. במייל נוחת טיפ לסיפור אפשרי למחרתיים. מכין לילדים חביתה. קובע פגישה בבוקר עם מקור. אחרי זה אקפוץ לדיון במחוזי. אשתי שואלת אם אכלתי. גם הערב אוותר כנראה על הטניס. אבל למחר יש לי סיפור בונבון.

תומר גנון, כתב רגולציה ופלילים

5.10.08. ימים של משבר כלכלי גלובלי. תוכנית החילוץ הגרנדיוזית שמאשר הקונגרס האמריקאי לא מסייעת בינתיים, והבורסות ממשיכות ליפול 5.10.08. ימים של משבר כלכלי גלובלי. תוכנית החילוץ הגרנדיוזית שמאשר הקונגרס האמריקאי לא מסייעת בינתיים, והבורסות ממשיכות ליפול

 

הדנ"א שלי

בגיל 5 אבא שלי לימד אותי לחתוך סלט בכוחות עצמי. זה היה אחרי שעברנו לגור לבד, כדי שאהיה עצמאית ומוכנה לחיים. המשימה הושלמה בהצלחה, האצבעות נותרו שלמות, אבל בשלב ההמלחה נשפך כל המלח לסלט כי הפקק לא היה סגור היטב. אבי הכריח את עצמו לאכול את הסלט והסביר שזה "כדי שתראי כמה אני מעריך את העבודה שלך". לכאורה, משפט שולי שנאמר בבית, אבל בדיעבד, משפט שחיים שלמים טמונים בו.

 

כשהצטרפתי ל"כלכליסט" לפני 8 שנים ככתבת מוסף, רגע לפני שהתחלתי לעבוד, העורך נזכר באגביות בפרט קטן: אני צריך שתכתבי גם את מדור דנ"א, 15 דקות של שיחה מהירה עם דמויות מוכרות מהעולם העסקי, על בית אבא/אמא שלהם. המשימה הזאת התבררה כמאוד לא אגבית. גם בתא המשפחתי של אנשי עסקים, כמו של כל בני האדם, טמונים מטענים כבדים. ובאמת, כמעט אף מפגש לא היה אגבי. ברבים מהם, כשבכירי המשק סיפרו לי מה עיצב אותם כאנשים צעירים, הממחטות נשלפו. גם שלי.

 

המדור הקטן והשולי שלי הפך מבחינתי לחוויה עיתונאית מכוננת. השאלות האישיות שנדמו לי בהתחלה כשיא של חוצפה וחדירה לפרטיות, הפכו טבעיות. היכולות לגלוש לאישי בלי לפלוש לפרטי הפכה למיומנות עיתונאית ששירתה אותי גם בראיונות אחרים. ומעבר לכל, הדהים אותי לגלות עד כמה ראיונות מסוימים, שאינם הביוגרפיה שלי, הפכו חלק ממני.

דיאנה בחור ניר, כתבת מוסף

 

בעקבות הקנאה

בינואר 2010 כאב לי ממש בגוף מרוב קנאה בסיון איזסקו, אף שלא ידעתי אפילו אם מדובר בעיתונאי או בעיתונאית. מי שנשא בשם הזה פרסם את כתבת השער בגיליון הראשון של "מוסף כלכליסט": הוא נסע לטקסס, מצא את יובל רן בחנות הרהיטים שלו וחזר עם ראיון מרתק ששפך אור על אחת הפרשות הצבעוניות שהתרחשו בשוק ההון הישראלי.

12.03.09. חשיפה: בלב המגדל הכי היוקרתי בת"א (אז לפחות) ישב מולי ליטבק וניהל את חברת קולוויז'ן, שהפעילה מערך בינלאומי של לא פחות מ־40 אתרי פורנו 12.03.09. חשיפה: בלב המגדל הכי היוקרתי בת"א (אז לפחות) ישב מולי ליטבק וניהל את חברת קולוויז'ן, שהפעילה מערך בינלאומי של לא פחות מ־40 אתרי פורנו

 

זו היתה הצהרת כוונות של המוסף, על הנחישות לעשות עיתונות כמו שהיא צריכה להיות. להעז, לנסוע, לחפור כדי לחפש ולהביא תשובות, לחדש לקוראים ולדבר איתם בכנות, בלי להתחבא מאחורי מכבסת מילים. עבדתי אז ב"גלובס" וסימסתי כל הכבוד לאמיר, עורך המוסף שבעבר כבר עבדתי לצדו. חמישה חודשים אחר כך הצטרפתי, ובקרוב אחגוג פה כבר 8 שנים, שבהן אנחנו עדיין מנסים לעשות את העיתונות הכי טובה, סקרנית ומדויקת שאפשר. מזל טוב לכולנו.

קרן צוריאל הררי, כתבת מוסף

 

מסדר החוצנים

אתמול לפני עשר שנים הורדתי לדפוס את העמודים הראשונים של "כלכליסט", אחרי מירוץ עוצר נשימה מול עורכת הפנאי (ללא ידיעתה). משום מה היה לי חשוב להיכנס כך לדפי ההיסטוריה: הראשונה שהורידה עמוד לדפוס בעיתון שאך נולד.

 

כפולת עמודי העולם הראשונה טיפלה במשבר הסאב־פריים בארה"ב. סוג של מורה נבוכים שביקש להתחיל לחבר את ישראל לכלכלה. בעשור שחלף מאז למדתי להתרגש מגרפים של מחירי נפט, להתפעם מעמודות של מנויי סלולר ולהתאהב באייקונים, מכל סוג. כתבתי וערכתי אלפי עמודים, חיללתי מאות שבתות וקיימתי מבחנים מפרכים לעשרות רבות של מועמדים לתפקיד חוצן. כל כך מפרכים, עד שלא פעם שאלו אותי אם אני בעצם מחפשת טייס. אז לא טייס, אבל כן איש עולם עם הרבה שכל, ידע, כישרון ויצירתיות, ומעל לכל, נשמה. תודה גדולה מעומק הלב לכל החוצנים לדורותיהם, ולחיי עוד עשור של עשייה עולמית, ללא רגע דל.

תמר טוניק, עורכת חדשות חוץ

 

 

קריקטוריסט, המבחר קריקטוריסט, המבחר איור: יונתן וקסמן

 

 

ימי חומה ומגדל

בקיץ 2007 הבנתי שאין לי מה עוד לחפש בעיתונות. עשיתי הכל. מיציתי. ההצעה להקים עיתון כלכלי באה כשכבר החלטתי לנסות חיים אחרים ולכן אמרתי לא, תודה. אבל חברה טובה הסבירה לי בסבלנות שרק אידיוט יוותר על הרפתקה כזו.

9.06.09. האלגוטריידינג משתלט על המסחר בבורסה. "כלכליסט" חושף את פיינל הישראלית, אחת החברות הגדולות והרווחיות ביותר בתחום 9.06.09. האלגוטריידינג משתלט על המסחר בבורסה. "כלכליסט" חושף את פיינל הישראלית, אחת החברות הגדולות והרווחיות ביותר בתחום

 

זוכרים את הסצנה ב"האחים בלוז" כשג'ייק ואלווד נוקשים על הדלתות של חברי הלהקה הישנה ומציעים להם לחזור לדרכים? אני נקשתי על דלתה של גלית חמי, הצעתי לה להיות העורכת של עיתון שעוד לא קם, והיא אספה את החפצים שלה ובאה, או לפחות כך זה יהיה בסרט. משם הלכנו לגייס ללהקה את עמית בורנובסקי, אסנת שווגר ורוני רוזנפלד, כדי שמישהו יעשה סדר בבלגן של החודשים הבאים. זה היה צוות ההקמה הראשון.

 

ביום חם במיוחד של אוגוסט סחבנו כיסאות ושולחנות לגג של בניין ישן ברחוב חומה ומגדל. המעלית לא הגיעה לקומה האחרונה, המזגן היה רעשן מקולקל, והמחשבים לא התחברו. זה נראה כמו סטארט־אפ בשלב החלום. החלום שלנו, שנראה אז הזוי, היה להיות העיתון הכלכלי מספר 1 בישראל.

 

תאריך היעד לגיליון הראשון של העיתון שעוד לא היה לו שם נקבע לינואר 2008. היה לנו הרף עין עד לדדליין. לכן הימרנו על קומץ של עורכים ומעצבים מנוסים – בהם אמיר זיו, גולן פרידנפלד, אבנר הברפלד וגבי קסלר, שמובילים את כלכליסט עד היום - וקיבצנו במהירות מסחררת עשרות צעירים לקורס מזורז בעיתונות ובכלכלת ישראל. רבים מהשמות הבולטים ב"כלכליסט" הם בוגרי הקורס הזה. למערכת המבעבעת אדרנלין הצטרפו כבר המנכ"ל סטיב שומכר והסמנכ"ליות מירב יצחקי ודיאה גרש, כי כל עיתון צריך גם הכנסות, לא רק הוצאות, וכפיר (צ'וצ'ו) גנון שאי אפשר בלעדיו.

30.08.09. חשיפה: הבוץ של לבייב מעמיק. גישושים ראשונים אצל בעלי החוב לקראת גיבושו של הסדר. ההיסטוריה תלמד שזה לא עזר 30.08.09. חשיפה: הבוץ של לבייב מעמיק. גישושים ראשונים אצל בעלי החוב לקראת גיבושו של הסדר. ההיסטוריה תלמד שזה לא עזר

 

אף אחד לא התגעגע לצפיפות הלוהטת של חומה ומגדל כשעברנו לחלל מואר וממוזג ברחוב הברזל ברמת החייל, מעוז הייטק תוסס שהשפיע לימים על המיקוד שלנו. על לוח גדול כתבנו בכתב יד מהם ערכי החזון שלנו: לחבר את ישראל לכלכלה; לעשות עיתון איכותי, ענייני ומקצועי; לעבוד בשמחת חיים. על דלתות הכניסה ביקשנו לעצב את הספרה 1.

 

בינואר לא היינו מוכנים. גיליונות הדמה היו מתסכלים, הלחץ גבר מיום ליום, אבל היינו נחושים לצאת לדרך עם גיליון ראשון מהוקצע. אני זוכר במיוחד ישיבה אחת עצבנית וטעונה בשעת לילה, כולם טרוטי עיניים שבה אמרנו ביושר לעצמנו: זה עדיין לא זה. לא עשינו לעצמנו הנחות.

 

עוד יום ועוד לילה של יום מפרך, ועוד שבוע לחוץ עד גבה־גלי, עד שהכל התחבר לעיתון. 18 בפברואר 2008, גיליון ראשון. התבגרנו ועשינו דרך ארוכה מאז, אבל כשאני מדפדף בו אחרי עשר שנים, הוא עדיין מרגש אותי. תודה לכל הכלכליסטים. תודה לכם, קוראים יקרים.

יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט"

 

לא הולך ברגל

הגעתי ל"כלכליסט" עיתונאי צעיר וחדור מוטיבציה. עשור מאוחר יותר אני עיתונאי מבוגר וחדור מוטיבציה. הסיבה היא היכולת לחשוף ולשנות. השחיתויות שפוצצתי והנהגים שרכשו מכונית בטוחה יותר הודות לכתבות שפרסמתי מאפשרים לי גם היום לחזור מדי ערב הביתה למשפחה ולומר בגאווה שהשפעתי. ובתחום שלי במיוחד זה לא הולך ברגל.

תומר הדר, כתב רכב

 

 

 איור: יונתן וקסמן

 

 

מחייך "עיתונאי"

כשתשאלו אדם "מה אתה", תקבלו מגוון תשובות שמבוססות על רכיבי הזהות של הנשאל: דת, לאום, מצב משפחתי, אזור מגורים. עבורי התשובה היא "עיתונאי", וכנראה שלא הייתי מוצא אותה אלמלא "כלכליסט".

26.10.09. אילו רק היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום: אלוביץ' חיבב תמיד את כל חברות התקשורת שלו. הוא אפילו הציע לאפשר למתחרות להשתמש בתשתיות... 26.10.09. אילו רק היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום: אלוביץ' חיבב תמיד את כל חברות התקשורת שלו. הוא אפילו הציע לאפשר למתחרות להשתמש בתשתיות...

 

ב-2015 חשבתי שאני כבר לא כזה. עזבתי את תפקידי כעורך הערוץ הטכנולוגי באתר ועברתי להייטק. עם עיניים נוצצות ותקוות גדולות רציתי לפתח מוצרים, ללמוד דברים חדשים, להרוויח יותר כסף, לטפח את האגו.

 

זה עבד לא רע. הצלחתי בחברת סייבר, וכשרציתי יותר עברתי לעולם המודיעין העסקי ומשם לקרן הון סיכון. למדתי המון. ראיינו אותי, הזמינו אותי, הגשמתי את מה שרציתי. ובכל זאת, כל יום עבודה נגמר על הבר, עם בירה ביד אחת וסלולרי בשנייה, עובר על כתבות בתחום ומנסה להבין מדוע אני לא מרוצה.

 

לפני שנה חזרתי. הרגשתי כמו חייל ששב הביתה מארץ זרה. קשה לתאר כמה טבעי היה שוב לחפש את הסיפור שישרת את הקורא, יעניין, ילמד ויפתיע אותו, ולא סתם לקדם אינטרס כלכלי של החברה שאתה עובד בעבורה. עריכה טכנולוגית היא מירוץ שלא נגמר, והמירוץ הזה, כבר למדתי, הוא שמניע אותי.

 

לא כל אחד יודע מה באמת חשוב ומתאים לו, וממה הוא הכי נהנה. אני כבר יודע. לכן כשאני נשאל מי אני, אני מחייך ומשיב: "עיתונאי".

ניצן סדן, עורך ערוץ טכנולוגיה

 

תסכול, סיפוק וגאווה

רגעים של תסכול: דדליין מתקרב והידיעה לא מגיעה; סיפור שהאמנת בו לא קיבל מקום ראוי מספיק; כתבה שיורדת לדפוס בידיעה שאינה מושלמת כי הראשוניות מכתיבה; כתבה שכתב עבד עליה לבקשתי נופלת ברגע האחרון; מרדף מתסכל אחרי כתבים שאני הכי אוהבת בעולם, אבל באותו רגע יכולה לתלות אותם על העץ.

1.11.09. בתום מרתון לילי, הסדר האג"ח של אפריקה ישראל נחתם. "כלכליסט" מספק תיעוד בלעדי ואפילו צילומים של רגעי הדרמה (מאז, כידוע, היו עוד כמה) 1.11.09. בתום מרתון לילי, הסדר האג"ח של אפריקה ישראל נחתם. "כלכליסט" מספק תיעוד בלעדי ואפילו צילומים של רגעי הדרמה (מאז, כידוע, היו עוד כמה)

 

רגעים של סיפוק וגאווה: תחושה שהצלחתי לתרום לשיפור הידיעה; כתב שהצלתי מטעות; ידיעה בלעדית חשובה; חשיפה שזוכה לתהודה ומובילה שינוי; ניתוח מבריק שמשנה חשיבה; קולגות שמובילים גיליון לא מובן מאליו המוקדש להתנגדות לגירוש מבקשי המקלט או יוצרים פיסת השראה של שירה בלבו של מוסף כלכלי דווקא; להיות חלק מעיתון משפיע שלבו במקום הנכון.

 

רגע של תובנה: לא הייתי מחליפה את העבודה שלי באף אחת אחרת.

שירלי זינגר, רכזת כתבים

 

לבכות ולחלוץ נעליים

ביולי 2012 "חציתי את הקווים" והתחלתי לעבוד במשרד יחסי ציבור. חשבתי אז שאין לי ברירה. חודש לפני כן עוד הייתי כתבת משפט של "מעריב", אבל חרב הקיצוצים בעיתון המתפרק הגיעה גם אליי. אז נסעתי בכל בוקר בקו 239 לעזריאלי, ובכל בוקר, רגע לפני שנבלעתי בזרם העובדים הנשאבים לתוך המגדל המהודר, הייתי מתיישבת על הספסל בכניסה לבניין, מחליפה לנעלי עקב ומנגבת את הדמעות.

 

 

קריקטוריסט, המבחר קריקטוריסט, המבחר איור: יונתן וקסמן

 

לא שאני סופרת, אבל הודעת טקסט שקיבלתי ביום הרביעי של השבוע השלישי שלי במשרד היח"צ שינתה את הכל. "מאוחר מדי להחזיר אותך לעיתונות?", נכתב בה. על החתום היה סגן עורכת "כלכליסט", אמיר זיו. האמת, לא ידעתי להשיב מיד. עיתונות זה כל מה שהכרתי מאז סיום לימודיי, אבל שנתיים קשות מאוד של חוסר יציבות במקצוע עשו את שלהן. חשבתי לוותר על ההצעה. חשבתי שאמשיך הלאה, כי הלב והנפש שלי לא יעמדו שוב בחוסר הוודאות המשוגע שטמון בעיתונות. בסופו של דבר אבא שלי היה זה ששכנע אותי לקבל את ההצעה. "כל עוד יש מקום לשם שלך בעיתון, תעשי את זה", אמר, וצדק. מאז לא התחרטתי, וגם לא חלצתי נעליים כדי לנגב את הדמעות.

זוהר שחר לוי, כתבת משפט

19.08.09. המאבק סביב תמלוגי הגז נמשך חודשים ארוכים. פרויקט מיוחד של "כלכליסט" עשה סדר בכל המספרים, התוכניות וההצעות שעמדו על הפרק 19.08.09. המאבק סביב תמלוגי הגז נמשך חודשים ארוכים. פרויקט מיוחד של "כלכליסט" עשה סדר בכל המספרים, התוכניות וההצעות שעמדו על הפרק

 

תקופה מסחררת

ב־10 באוקטובר 2007 נכנסתי לתפקידי כמנכ"ל "כלכליסט". ארבעה חודשים ושבוע אחר כך הודפס הגיליון הראשון של העיתון. נדמה לי שבין לבין חייתי את התקופה הכי אינטנסיבית ומאתגרת שלי כאדם בוגר: עבודה מסביב לשעון, יום ולילה, סופי שבוע, עם כמות עצומה של החלטות ואינטנסיביות מסחררת. במבט לאחור, זאת אולי גם התקופה שאני הכי גאה בה, שבמהלכה בנינו את מה שהפך להיות העיתון הכלכלי מספר אחת בישראל.

 

אלה היו החודשים שבהם התגבשה הזהות העצמית שלנו כעיתון, כארגון וכחברה עסקית, שבהם הגדרנו את ה"אני מאמין" שלנו ואת השליחות שנשתדל למלא. ברמה המעשית יותר, הקמנו משרדים לעיתון שהתאימו לדנ"א ולתרבות הארגונית שביקשנו לפתח, גייסנו לקוחות ראשונים וחשוב מכך: למעלה מ־200 עובדים נחושים, אפילו קצת הרפתקנים, שהתחברו לחזון ולאתגר של בניית יש מאין והיו מוכנים לעזוב לשם כך מקומות עבודה אחרים. בדיעבד, הבחירה הקפדנית של האנשים שהצטרפו ל"כלכליסט" הוכיחה את עצמה וביססה את ההצלחה.

9.1.09. הפערים האדירים בין הסכומים שגובה פרקליט־העל מלקוחותיו השונים נחשפים. כך או כך, הלקוחות של וינרוט דאגו מאז להשאיר אותו בכותרות 9.1.09. הפערים האדירים בין הסכומים שגובה פרקליט־העל מלקוחותיו השונים נחשפים. כך או כך, הלקוחות של וינרוט דאגו מאז להשאיר אותו בכותרות

 

גם היום, עשר שנים אחרי, חולפת בי צמרמורת כשאני נזכר ביום ההשקה ובהתרגשות שליוותה אותו. לא נשאר לי אלא להודות לכל מי שלקח חלק.

סטיב שומכר, מנכ"ל "כלכליסט"

 

איך נשמע עיתון?

רק לפני כמה חודשים התחלתי לערוך ב"כלכליסט". אחרי שנים של עיסוק במילים, מוזר להתחיל לייצר עיתון. עיתון הוא חיה לשונית מוזרה: יש לו קול ומבטא ודרך לומר כל דבר, ועל העורך ללמוד לדבר מגרונו. אלא שבאופן מוזר, לעיתון אין באמת דובר.

 

כשאתה עורך ספר, אתה מנסה להיכנס לנעליה של סופרת. כשאתה מתקין תרגום, אתה מדמיין איך היה המחבר נשמע אילו ידע עברית. משחק התפקידים פשוט. בעיתון זה שונה: עשרות פועלות ופועלים מפיקים דיבור שאיש לא אמר. העיתון מביא מדבריהם של המוני כותבים בעלי קרדיט, אבל מי הדובר בכיתובי התמונה? בכותרות המשנה? מי מתחכם את כותרות הגג? כותרת גג היא חיוך בלי חתול. לכל עיתון דרכו המיוחדת לחייך, והעורך צריך ללמוד לחייך אותו כהלכה.

קריקטוריסט, המיטב קריקטוריסט, המיטב איור: יונתן וקסמן

 

קול העיתון אפילו אינו קול העורך הראשי, כי זה לעתים מתחלף, ואילו העיתון נשאר. זה קול קיבוצי שעשרות פועלים יוצרים בעמל משותף, ואינו מיוחס לאיש מהם בנפרד. במובן הזה העיתון מדבר כמו הפגנה, שבה אף מפגין אינו אחראי בלעדי למסר, ובכל זאת "הרצון המשותף" עובר. וכמו בהפגנה, גם בעיתון יש בביטול הזה סכנה של דיבור שאין בו אחריות. לכן העריכה בעיתון, למדתי בחודשים האחרונים, מספקת לעורך תרגול רוחני חשוב: מאבק פנימי רצוף להצליח לדבר בקול המון, בלי לוותר על האחריות האישית.

יפתח בריל, עורך בדסק חדשות

 

 

קריקטוריסט, המיטב קריקטוריסט, המיטב איור: יונתן וקסמן

 

מה שמו בקוקטייל?

אם חשיבותו של כלי תקשורת נמדדת בכמות הכישרונות שהוא זורע בתחום, אז "כלכליסט" בהחלט יכול להתגאות בבוגריו. חוץ מגלי צה"ל, אני לא מכיר עוד כלי תקשורת בישראל שהצליח להציב בעמדות השפעה בתחומו יותר טאלנטים. לא יודע מה שמים פה בקוקטיילים של ימי רביעי, אבל בכל מה שקשור להשבחת ההון האנושי כנראה שזה עובד.

רפי קאהאן, כתב טכנולוגיה

26.1.11. סאגת קווי אשראי גובה עוד קורבנות. הפעם: טענות לתשלומים חסויים לקובי מימון ולמשפחת לבנת תמורת ישראמקו, שכבר שווה מיליארדים 26.1.11. סאגת קווי אשראי גובה עוד קורבנות. הפעם: טענות לתשלומים חסויים לקובי מימון ולמשפחת לבנת תמורת ישראמקו, שכבר שווה מיליארדים
עיתון וחתונה

יוני 2008, רחוב אלנבי בתל אביב, צהריים. אני חוזרת ממדידות, סוחבת איתי את שמלת הכלה שלי עטופה בניילון גדול. פתאום טלפון מדיאה, סמנכ"לית השיווק: "יש אישור, עולים לאוויר עם אתר 'כלכליסט'". יד אחת מחזיקה טלפון, השנייה שמלה. מה עושים עכשיו? לאן קודם, הביתה או בחזרה למשרד?

 

10 שנים וקצת אני ב"כלכליסט". גדלתי יחד עם המותג. כשהוא נולד עוד הייתי רווקה. כשהוא התרחב והאתר יצא לדרכו, אני התחתנתי באותה שמלה שסחבתי אז. אחר כך נוספו מגזינים וכנסים ואפליקציות ולי גם שני ילדים. 10 שנים ומה אומר, המותג ואני עשינו דרך. אני נמנעת מקלישאות של "כלכליסט זה כמו משפחה", אבל הוא בוודאי חלק אינטגרלי ממה שאני היום. מרגש להסתכל אחורה, ולא פחות מרגש להסתכל קדימה. מי יודע מה יילד העתיד. מזל טוב "כלכליסט" ומזל טוב לכלכליסטים.

ליהי נצר, מנהלת תקשורת שיווקית

 

17.4.11. הראשונים לזהות: חודשים לפני פרוץ המחאה החברתית, "כלכליסט" מפרסם מוסף שמוקדש לחיסול מעמד הביניים. השאר כבר קרה ברוטשילד 17.4.11. הראשונים לזהות: חודשים לפני פרוץ המחאה החברתית, "כלכליסט" מפרסם מוסף שמוקדש לחיסול מעמד הביניים. השאר כבר קרה ברוטשילד
ידיעה משמחת ממיסטר X

זה קרה בערב יום חמישי. הטלפון צלצל. על הקו בכיר באחד ממשרדי הממשלה שעמו לא שוחחתי מאז חזרתי לתקשורת. אחרי שיחת נימוסין קצרה הוא חשף בפניי את סיבת השיחה: "זה לגבי הכתבה שפרסמת היום, ולגבי השינוי הדרמטי בחוק".

 

"מה איתו?", שאלתי.

 

"זה קרה בגללך. הודות לכתבות שלך. X ראה את הפרסום הקודם שלך בנושא, תפס את הראש ועצר הכל. אני לא נוהג לעדכן עיתונאים על דברים כאלה, אבל נראה לי שמגיע לך לדעת. תמשיך לכתוב. קוראים אותך ואתה משפיע".

 

בחודש שעבר נחגגו 120 שנה למאמר "אני מאשים" של העיתונאי אמיל זולא. נחשפתי אליו לפני 25 שנה, בתיכון היהודי במונטווידאו במסגרת לימודי תולדות העם היהודי. מאז הבנתי מה זה להיות עיתונאי: למרוד, להאיר, ובעיקר לנסות לשנות סדרי עולם. לדחוף כמה שיותר חזק כדי לנתב את הספינה למקום טוב יותר. תודה ל"כלכליסט" וחג שמח.

אדריאן פילוט, כתב מאקרו ופרשן

9.1.12. פרק נוסף בקרב על הפנסיות שניהל "כלכליסט". הפעם: הפרטים הקטנים שלא נמסרים לציבור, וכיצד הם משפיעים על הקצבה בבוא היום 9.1.12. פרק נוסף בקרב על הפנסיות שניהל "כלכליסט". הפעם: הפרטים הקטנים שלא נמסרים לציבור, וכיצד הם משפיעים על הקצבה בבוא היום

 

מילים שנשארות

ל"כלכליסט" הגעתי לפני שנה, בעקבות מודעה שחיפשה כתב טכנולוגי ל־ctech, המהדורה הבינלאומית באנגלית. אבל לכוחה של כתיבה בעיתון התוודעתי רק לפני כמה חודשים, לאחר שהתפרסמה כתבה שלי שעסקה ביזם אמריקאי עלום שמאחד בין הומלסים אבודים לקרובי משפחתם. לאחר הפרסום הוא סיפר לי שישראלים רבים כתבו לו וביקשו ליזום פרויקט דומה בישראל. רק אז הבנתי שבמציאות הטכנולוגית והחברתית שבה אנו חיים, לעיתון יש תפקיד חשוב ביצירת הד שמעצים את הקוראים בידע ובהשראה לפעול וליזום. מאז אני מנסה ומקווה שאצליח לכתוב מילים שיישארו איתכם גם רגע אחרי שתסיימו לקרוא, ולעתים אולי יעירו רצון לפעול ולשנות לטובה.

קרן־אור גרינברג, כתבת

 

 

קריקטוריסט, המיטב קריקטוריסט, המיטב איור: יונתן וקסמן

 

קריקטוריסט, המיטב קריקטוריסט, המיטב איור: יונתן וקסמן
18.12.13. מאבק מר שנמשך שנה וחצי מסתיים בהחלטה מהדהדת של בית המשפט: נוחי דנקנר מאבד את השליטה בקונצרן אי.די.בי. והצרות שלו רק התחילו 18.12.13. מאבק מר שנמשך שנה וחצי מסתיים בהחלטה מהדהדת של בית המשפט: נוחי דנקנר מאבד את השליטה בקונצרן אי.די.בי. והצרות שלו רק התחילו

 

גבה הורמה, חלום הוגשם

ביוני 2008 התחלתי לעבוד ב"כלכליסט", עשור אחרי שהתגלגלתי בתפקידים שונים ומשונים בעולם יחסי הציבור.

 

המעבר הנדיר גרר הרבה הרמות גבה. רוב העוברים עושים את המסלול ההפוך. אבל לי היה חלום להיות עיתונאי. וכאשר לאדם יש חלום ולפתע יש עורכת אחת שמאמינה שהחלום אפשרי, הוא חייב לנסות להגשים אותו.

 

מאז עבר עוד עשור, ואם אני מצטער על דבר אחד, זה על העשור האבוד שלפני כן. יש שיאמרו שעיתונות היא מקצוע הולך ונעלם. אני מאמין שלא. בזכות זה אני מנסה לקום מדי בוקר ולהביא את הסקופ האחרון. כי למדתי שלא משנה מה עשית, אתה טוב בדיוק כמו הסקופ האחרון שלך.

מאיר אורבך, כתב הייטק

30.11.16. חשיפה: ארי הרו, ראש הסגל לשעבר בלשכת ראש הממשלה, מכר את החברה שלו "בכאילו". כידוע, זה נגמר בהסכם עד מדינה 30.11.16. חשיפה: ארי הרו, ראש הסגל לשעבר בלשכת ראש הממשלה, מכר את החברה שלו "בכאילו". כידוע, זה נגמר בהסכם עד מדינה

 

כל זמן שאני מתרגש

יום שגרתי בעיתון. אל החדר שלי נכנס בהתרגשות כתב עם ידיעה: אחד הבנקים יוצא לקרב איתנים עם איש עסקים מבכירי המשק. מתחילים לבדוק את הידיעה. הוא משיג הצלבה ממקור נוסף. פונים לאיש העסקים. הוא מתלהם אבל לא מכחיש. מבקש לחכות כמה ימים. אני מחליט לפרסם. הידיעה עולה באתר "כלכליסט" ואני עוקב אחרי המסחר בבורסה. המניה מתרסקת. ככל שנוקפות הדקות הצלילה מתגברת. באותו קצב, פחות או יותר, הדם נעלם לי מהפנים. אני נחשף באופן ישיר להשפעה העצומה שיש לפרסום של מילים, מבין באופן מוחשי מה המשמעות של "ללחוץ על הכפתור האדום". זה גורם לי לא לישון בלילה, וגם לא בזה שאחריו. מה אם בפעם הבאה נטעה? מה אם נכפיש שלא בצדק?

8.2.17. הקריסה: טבע, ספינת הדגל של התעשייה הישראלית, נפטרת מעוד מנכ"ל, הפעם ויגודמן. לצערה, ולצער המשקיעים, הצלילה נמשכת 8.2.17. הקריסה: טבע, ספינת הדגל של התעשייה הישראלית, נפטרת מעוד מנכ"ל, הפעם ויגודמן. לצערה, ולצער המשקיעים, הצלילה נמשכת

 

ספטמבר 2007. שיחת טלפון שקיבלתי גרמה לי להתלבט: האם להצטרף להרפתקה של הקמת עיתון כלכלי חדש, או להישאר במקום הנוח שהיה לי. המשימה: להקים את מחלקת שוק ההון. הסיכון: שזה לא יצליח. כמה שיחות טלפון הציפו שורה של מכשולים וסיכונים. כמה חודשים מאוחר יותר, הסיכונים קיבלו צבעים של מציאות. לא הרבה נתנו לעיתון החדש סיכוי. ואף אחד לא דיבר איתי על דפיקות הלב המואצות הנלוות לפרסום גדול.

 

הבטחתי לעצמי שהיום שבו אפסיק להרגיש ולחשוש יהיה היום שבו אתלה את הנעליים. 10 שנים מאוחר יותר, אני עדיין כאן. עם אותה ההתרגשות ואותם החששות, אבל עם יותר שיער לבן וניסיון, ועם אותם עמיתים לעבודה שהפכו לחברים.

גולן פרידנפלד, סגן העורכת

 

 

קריקטוריסט, המבחר קריקטוריסט, המבחר איור: יונתן וקסמן

 

קריקטוריסט, המבחר קריקטוריסט, המבחר איור: יונתן וקסמן

 

מספרים. זה כל הסיפור

בתהליך מהיר בעשורים האחרונים ויתרה התקשורת הכללית על המספרים בסיקור, כדי לשפר את המספרים בתפוצה. ולא במקרה. מספרים זה לא תמיד כיף, בטח אם לא מגישים אותם מספיק מעניין. אלא שכדי להבין חלק גדול מהסיפורים והתהליכים החשובים, יש צורך במספרים. פוליטיקה היא המקום שבו מקצים כוח ומשאבים, והם נמדדים במספרים. אם אף אחד לא יספר לציבור על החלטות שמתקבלות ועסקאות שנסגרות, כי יש המון ספרות לפני או אחרי הנקודה, אז הפוליטיקאים, הפקידים והטייקונים יעשו מה שהם רוצים בכסף שלנו. ועל זה בדיוק חלקם בונים: שלא נרד לפרטים. כי נכון שחשוב לדווח שחברות כנסת כינו את אורן חזן סרסור, והוא מצדו הציע להן למלא טופס מועמדות לעבודה. אבל חשוב גם לזכור שזה קרה בדיון על חוק מיסוי קק"ל, ששווה חצי מיליארד שקל בשנה.

7.9.17. היום כבר יש המלצה לכתב אישום. אז "כלכליסט" חשף כיצד פעל, לפי החשד, המנגנון שהפעיל שר הרווחה בתוך התעשייה האווירית לגיוס מתפקדים 7.9.17. היום כבר יש המלצה לכתב אישום. אז "כלכליסט" חשף כיצד פעל, לפי החשד, המנגנון שהפעיל שר הרווחה בתוך התעשייה האווירית לגיוס מתפקדים

 

לפני שנה וחצי חזרתי לתקשורת, בתום 7 שנות הפסקה. אחת הסיבות ש"כלכליסט" היה המקום המתאים לחזור אליו היתה ההתמחות שלו בהפיכת מספרים, מחקרים וטבלאות מייגעים לסיפורים שמעניין לקרוא. "כלכליסט" נמצא פה כדי שתוכלו לקרוא לא רק על דיוני הסקס והקזינו, אלא גם על מאבקי הכוח והשחיתות שמאחורי מערכת היחסים בין האוצר לקק"ל.

שחר אילן, כתב בכנסת

 

הפרינט עוד בועט

לפני שבוע בדיוק העריך מנכ"ל "ניו יורק טיימס" בראיון ל־CNBC כי למהדורה המודפסת של קבוצת הטיימס נותרו, אולי, עוד 10 שנים לחיות. אחר כך ייוותר רק הדיגיטל. האמירה הזו, "הפרינט מת", נשמעה מפי ה"מומחים" גם לפני 10 שנים, כשהוקם עיתון "כלכליסט", והנה הוא היום, עשר שנים אחרי, חי ובועט, גדול יותר משני מתחריו גם יחד.

 

נכון, העיתונות המודפסת נאלצה להשתנות לנוכח צמיחתם המטורפת של אמצעי התוכן הדיגיטליים. הדדליין איבד את משמעותו, החדשות מתפרסמות מיד ברשת, וגם קדימות של 5 דקות בפרסום נחשבת להישג. סקופים כבר לא מחכים להתפרסם ביום שלמחרת, כשיודפס העיתון.

 

אבל מה שאתרי האינטרנט, הפוסטים בפייסבוק, או 280 התווים בטוויטר, מתקשים להגיש לקורא הוא ערך מוסף. מה באמת מסתתר מאחורי העסקה שפורסמה, מה משמעות מדד הדיור שירד ב־0.5%, מה עומד מאחורי הצעדים שעליהם הכריז שר האוצר, ומיהם, לעזאזל, השמות החדשים שצצים חדשות לבקרים במרחב הכלכלי.

 

את התשובות לשאלות האלה מקבלים הקוראים מקריאת המהדורה המודפסת של "כלכליסט". כתבות ניתוח, פרשנויות, פרויקטים מרחיבים וכתבות מגזין. אלה, לצד הידיעות הבלעדיות שלא דלפו קודם לרשת, הפכו את "כלכליסט" לא רק לעיתון מצליח בתקופה שבה כולם מנבאים את מות הפרינט, אלא גם לעיתון שבתוך תקופה קצרה התבסס במקום הראשון בתפוצתו מול שני מתחריו הוותיקים ממנו.

23.11.17. שלוש חשיפות בשער אחד: אלוביץ' מאבד את בזק. מספר 2 בטבע נוטש ברגע דרמטי. וחילופי גברי בראש חברת הביטוח מגדל 23.11.17. שלוש חשיפות בשער אחד: אלוביץ' מאבד את בזק. מספר 2 בטבע נוטש ברגע דרמטי. וחילופי גברי בראש חברת הביטוח מגדל

 

ככל שזה נוגע למספר הקוראים, הדיגיטל ניצח מזמן את הפרינט, גם ב"כלכליסט". גם אני חי מהודעות הפוש ומהאפליקציות החדשותיות, הפוסטים והציוצים. אבל אני עדיין לא מתחיל את היום שלי בלי לקרוא קודם כל את המהדורה המודפסת.

גבי קסלר, עורך האתר

 

מגה גאווה

לפני 3 שבועות פסק השופט אילן שילה ששכר הטרחה של שלושת נאמני מגה לא יהיה מעל 25 מיליון שקל בלבד. לאדם הסביר זה עשוי להישמע כמו בדיחה. "רק" 25 מיליון? אבל כשזוכרים שתביעת השכר המקורית היתה 154 מיליון שקל, מבינים שמדובר בהחלטה רבת משמעות.

 

ההחלטה הזו היתה בעבורי רגע משמח ומרגש. הוכחה חיה לכך שלפעמים לעבודה העיתונאית יש משמעות, כמו למשל חלוקת 129 מיליון השקלים שנחסכו משכר הנאמנים בין מאות ספקים קטנים שקולם לא נשמע.

 

בסיקור העיתונאי לא עשינו מניפולציות, לא עיוותנו את המציאות, בסך הכל שפכנו אור על עוד ועוד עובדות, וסיפרנו דרכן את הסיפור שניסו להסתיר. ההחלטה של השופט שילה גרמה לי לחוש גאווה בשייכות שלי לצוות המופלא ב"כלכליסט". אף עיתונאי לא יכול לעבוד ללא אמון וגיבוי אמיתי מצד העורכים שלו. את שני אלה אני מקבלת בשפע לכל אורך 10 השנים האחרונות. וגם אם ההחלטה של השופט שילה די נדירה בנוף הנוכחי, אני שמחה להשתייך לצד שמתעקש להציג את הקול השפוי. הצד שלא נרתע גם כשממול עומדים עורכי הדין מהחזקים והמקושרים שיש.

ענת רואה, כתבת משפט

 

תינוק בן 10

הוא יהיה צעיר או מבוגר? מהפריפריה או מהמרכז? גבר או אולי בכלל אשה? חילוני או מסורתי? כשאתה מביא עיתון לעולם - שלא כמו במקרה של תינוק - אתה מחליט איך לברוא אותו מאפס. בוחר את צבע עיניו, את גובהו, את תכונותיו, כישוריו, גוון קולו, ובעיקר שואל את עצמך מה הבשורה שיביא איתו לעולם. שלא כמו תינוק, מוטלת עליו אחריות כבדה כבר מיומו הראשון. יש בכוחו להשפיע, לעצב תפיסת עולם, להאיר דברים נסתרים מן העין ולהעשיר את קוראיו.

 

השאלות האלה עמדו לפתחנו בעת הקמת "כלכליסט", הגם שידענו שבדומה לתינוק, גם עיתון מקבל בסופו של דבר הרבה מהאופי של "הוריו" - הכתבים, העורכים, הגרפיקאים, ושאר העוסקים במלאכה יום יום. כל אלה עזרו לו ללכת מיומו הראשון, לימדו אותו מה היא שפה כלכליסטית ואת הערכים שעליהם הוא יגדל.

26.11.17. חשיפה: ענקית הקמעונות ששינתה את חוקי המסחר בכל העולם מתכננת עלייה לישראל. אמזון עדיין בדרך, אבל נורמות השכר לעובדי ההייטק כבר השתנו 26.11.17. חשיפה: ענקית הקמעונות ששינתה את חוקי המסחר בכל העולם מתכננת עלייה לישראל. אמזון עדיין בדרך, אבל נורמות השכר לעובדי ההייטק כבר השתנו

 

היום, כשהילד בן 10, אפשר להתבונן בו בהרבה גאווה וסיפוק על מי שגדל להיות. לאורך השנים הוא שלח זרועות תוכן נוספות - אתר, מוסף שבועי, מגזינים, סרטונים, פוסטים, ציוצים. ועדיין, בתוך כל התהפוכות שעברו בשנים האחרונות על התקשורת, "כלכליסט" הצליח לשמור על אישיותו הייחודיות. זה בעיניי ההישג הגדול שלו, העובדה שלא שכח את הבסיס שעליו הוקם: שמירה על ערכים עיתונאיים, חופש ביטוי וחופש עמדות לכותביו. הוא אינו ירא, אינו מנסה להתאים עצמו לטרנד כזה או אחר, או להתנצל על מי שהוא. הוא רואה לנגד עיניו את הקוראים שלו - אלה שרוצים להבין כלכלה, לקבל את המידע לפני כולם, להעשיר את הבנתם, וגם למצוא הנאה בקריאה.

 

"כלכליסט" הפך די מהר לערוץ הכלכלי בעל החשיפה הגבוה ביותר בפרינט ובאתר, אבל עבורי הוא תמיד יישאר תינוק. ילד נצחי שצריך להשגיח עליו בכל פעם לפני שהוא חוצה את הכביש, לנקוט זהירות ואחריות לפני שמפרסמים עוד סיפור, ראיון, ניתוח או ידיעה חדשותית. בעידן שבו המקלדת הפכה לנשק שכל אחד רשאי לאחוז בו, ומי שצועק חזק יותר, בוטה יותר, אלים יותר, מקבל את הבמה – האחריות לשמור על הילד הזה, על המקצועיות והאמינות שלו, הופכת מאתגרת יותר.

 

הילד בן 10, אבל הוא כל יום נולד מחדש. ככה זה עיתון. ואנחנו נמשיך לאחוז בו, לתת לו את כל מה שהוא צריך כדי להיות הכי טוב שאפשר.

גלית חמי, עורכת "כלכליסט"

 

שני צדי המחאה

"כלכליסט" אפשר לי להתבונן במחאה החברתית משני צדי המתרס. לרוטשילד הגעתי בשעות הראשונות להקמת המאהל ופגשתי שם את דפני ליף ורגב קונטס. זה קרה כשהייתי בדרכי לאירוע שארגנה אשתו של פיני רובין, עורך הדין הכי מזוהה עם הטייקונים, לצורך כתיבת המדור "הון אנושי" במוסף.

 

סיפרתי לרובין על המאהל והוא שיבח את היוזמה, אבל התייחס אליה כאל עוד פעולת "פרווה" נטולת שיניים. ניסיתי להסביר שמדובר במחאה על יוקר המחיה והדיור. ככותב ב"כלכליסט", שהקדיש סדרת כתבות לשחיקת מעמד הביניים, יכולתי לחוש ברמזים המטרימים של המחאה. אבל גם אני עדיין לא יכולתי לנבא את העוצמה שהמחאה תצבור.

 

כעבור יומיים, במהלך טיול משפחתי בצפון, טלפון מהמערכת הזעיק אותי היישר אל המאהל. שהיתי בו כמעט מדי יום במהלך אותו קיץ, עוזב פעם בשבוע כדי להתקלח, ללבוש בגדים מחויטים ולהמשיך לקוקטיילים ולגאלות של האלפיון.

 

זה היה אמור ליצור דיסוננס קוגניטיבי, אבל בעצם זה היה ההפך. למעשה סיקרתי את שני הצדדים של אותו מטבע. ראיתי בזמן אמת כיצד הנפח שתפסה המחאה החברתית מחלחל וסודק את הזחיחות השאננה של בכירי המשק. ראיתי במו עיניי איך כללי המשחק משתנים, וכיצד גורלם של האנשים שנדמה היה שינהלו את חיינו לעד משתנה ב־180 מעלות.

ארי ליבסקר, כתב מוסף

 

 

למישהו יש רעיון מה לצייר היום? קריקטוריסט / דיוקן עצמי למישהו יש רעיון מה לצייר היום? קריקטוריסט / דיוקן עצמי איור: יונתן וקסמן

 

 

למרות המשכנתא

בשבוע שעבר נפגשתי לארוחה השנתית שאני מקיים עם שלושה חברים שמלווים אותי מאז הצבא. אחד מהם הוא היום מנכ"ל חברה ציבורית בינלאומית, אחד בעל משרד עורכי דין עסקי משגשג, השלישי מנהל עסקי מזון וקייטרינג המכוונים למאיון. ואני.

 

אכלנו המון. שתינו עוד יותר. דיברנו הרבה. גם על כסף. כלומר הם. אני סיפרתי על המשכנתא המפלצתית שאני עומד לקחת בגיל 50 כדי לשדרג סוף סוף את דירת המגורים שלנו. הם עודדו אותי ואמרו לי שככה מתקדמים בחיים. חשתי שהם מקנאים אבל לא הסגרתי את זה.

 

כמדי שנה, בדרך הפתלתלה חזרה הביתה (אופניים לא מגיבים טוב לאלכוהול), תהיתי ביני לביני למה אני מתעקש להיאחז במקצוע הזה. הרי בכלל למדתי משפטים. יכולתי להיות, כמו שאומרים. המשכנתא, כל סוג של משכנתא, כבר היתה זיכרון רחוק.

 

ואז נזכרתי בפרויקט שערכתי נגד גירוש מבקשי המקלט שבוע קודם. ובקרב המוצלח שניהלנו ממש באחרונה ב"כלכליסט" נגד שכר הטרחה הפסיכי שדרשו נאמני מגה. ובטורים שאני מקדיש מעת לעת לאנשים עשירים וזחוחים מדי. היכולת להגיד מה שאני חושב ולנסות לשנות קצת את העולם, ועוד מהצד של הטובים, שווה כל שקל, עניתי לעצמי.

 

אחר כך התפכחתי מהאלכוהול. לשמחתי, התשובה הזאת נראתה לי עדיין נכונה.

אמיר זיו, סגן העורכת

 

אין עיתון? העיקר שיש תמונה

סוף דצמבר 2007. ככתב מגזין שזה עתה גויס ל"מיזם" החדש, כשלעיתון בהקמה עדיין לא היו שם או עמודים אמיתיים, התבקשתי לכתוב פרופיל זריז על פרופ' זוהר גושן, שמונה ליו"ר רשות ניירות ערך. כמה שעות של שיחות טלפון עם מקורבים ומכרים למיניהם הולידו כפולה יפה שנערכה, עומדה והוכנה לדפוס. אלא שבלי עיתון ממשי - הגיליון הראשון של "כלכליסט" הודפס רק חודש וחצי אחר כך - פה זה נגמר. הכתבה לא הגיעה למכונות הדפוס, הקוראים מעולם לא נחשפו אליה. פשוט לא היה עדיין איפה לפרסם.

 

ימים אחדים אחר כך התקשר אליי אחד מעורכי הדין הבכירים שהתראיין לכתבה הגנוזה, ושאל איפה יוכל לקרוא אותה. היה רגע של מבוכה, ואז הסברתי לו שמדובר בפיילוט שנועד רק לעיני חברי המערכת. תוכנית אימונים. קשה היה שלא לשמוע את האכזבה בקולו. עורכי דין, גם הבכירים שביניהם, אוהבים לקרוא על עצמם בעיתון. ואז, לא יודע מאיפה עלה לי הרעיון, אמרתי לו: "אבל אל דאגה, דאגתי שישימו לך תמונה גדולה".

 

"או, זה הכי חשוב", הוא אמר, ובן רגע האכזבה שבקולו נעלמה. הוא התרצה, אפילו נשמע ששמח. "תודה רבה, עמיר", הוא הוסיף, "אתה מוזמן לדבר איתי תמיד". ככה למדתי שתמונה אחת, גם אם לא פורסמה, באמת שווה אלף מילים.

עמיר קורץ, סגן עורכת שוק ההון

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x