יצאתי מהרחם לאחר חג האסיף
יוחאי איידלמן מסביר איך זה להיות ילד "מחבק" ולמה הוא ומשפחתו נאלצו לעזוב את הקיבוץ
יצאתי מרחם אימי כשבוע לאחר חג האסיף.
גרנו אז בקיבוץ ואמא הייתה רפתנית. אבא הרביע את כל השאר.
לאחר שהייה קצרה בקיבוץ, התחלתי עם המינקת והיא החליטה שזה או היא או אמא שלי, העפתי אותה בפליטה חזרה לנורבגיה.
בקיבוץ לא אהבו את המהלך והוגלינו לרעת העיר.
שלושה שבועות אחר כך הקיבוץ כולו נשרף. לא היו ניצולים.
את הסוד הגדול לקחה סבתי לקבר. הר הזיתים, חלקה 6.
בילדותי אהבתי לשחק בבובות ולהחליף מעטפות מכתבים מעוטרות, הוריי חשבו שזה בסדר שאני לא משחק עם שאר הילדים. שאר הילדים חשבו שאני הומו.
את הוריי הייתי מחבק המון ולילדים אמרתי "אוף, איזה קיבעון מחשבתי".
הוריי הדואגים ראו שהסביבה לא מקבלת אותי ועזבנו גם את העיר לטובת עיר אחרת, דרומית יותר וחמה, כל זאת יש לציין, למרות שלשאר האחים שלי דווקא היה סבבה במקומות בהם גדלנו, אבל מי שם עליהם?
בביתנו השלישי והחדש היה ריח חריף של ראדון (הידוע כגז נטול ריח), אנחנו חשבנו שזה בגלל שקודם גרו שם ***ים (אנשים).
אבא אמר משהו לאמא בספרדית והם הלכו לחדר השינה להזד**, בעוד אנחנו עומדים שלושתנו עם החולצות על האף בסלון.
כעבור שלוש דקות (שתיים) אבא יצא מזיע כולו והלך להחליף חולצה. אמא לקחה את כולנו לאוטו.
טוב, אוטובוס, לא היה לנו כסף. מצב כלכלי זה השתפר פלאים כשנאלצו הוריי לוותר על אחד מאיתנו בעלייה לאוטובוס, משום שלא היה בידם כסף ליותר מארבעה וחצי כרטיסים.
הנהג, שיישרף באש הגיהנום המלחכת הנצחית, סרב בתוקף להתגמש ונשארתי מאחור.
את שנותיי הראשונות לבד בעיר העברתי בעינוג תיירים ורחיצת גופות במאר"ג (מרכז אזורי לרחיצת גופות - או - מי אנחנו? רוחצי גופות!).<---- יש לקרוא את זה בזמר צוהל.
כסף רב לא היה בזה אז גנבתי מתיירים. ומגופות.
גדלתי לנער עבריין שסחר בכל הבא ליד, היה לי תיק שמן במשטרה כבר בגיל 11 ושוטרים רבים היו ברשימת טובות ההנאה החודשית שלי. בגיל 14 עברתי למרכז.
תל אביב, הם אמרו. שם תצליח בגדול.
או גבעתיים.
