השורה התחתונה
למה ביל אקמן החליט להמר על אובר דווקא עכשיו?
המשקיע הודיע כי רכש מניות של אובר ומאז המניה לא מפסיקה לעלות וכבר זינקה ב-25% מתחילת השנה. איך הפכה חברת הטכנולוגיה ההפסדית לחברת מוניות רווחית, כיצד היא משתמשת בפוליטיקה כמנוע צמיחה ומי משלם את המחיר
בשבוע שעבר פרסמה אובר את תוצאותיה לרבעון הרביעי של 2024 ולשנה כולה, והמניה צנחה במסחר המאוחר בכ-5%. המשפט הזה, כמעט גנרי, יכול היה לפתוח אינספור דיווחים על חברות ציבוריות, אך במקרה של אובר, הנתונים הפיננסיים אינם רק מספרים. הם עדות לאופן שבו פוליטיקה—לא חדשנות או יעילות כלכלית—מעצבת את הצלחתה. זה הסיפור על חברת שלא ידעה דבר חוץ מהפסדים תחת פעילותה כחברת טכנולוגיה, אך מצליחה היום לרשום רווחים כחברת מוניות.
הנה המספרים עליהן דיווחה בסיכומו של 2024: היקף ההזמנות השנתי של אובר צמח ב-18% והגיע ל-44 מיליארד דולר—22.8 מיליארד דולר מהזמנת מוניות ו-20.1 מיליארד דולר ממשלוחי מזון. מהזמנות אלו יצרה אובר הכנסות של 12 מיליארד דולר, עלייה של 20% לעומת 2023, בעוד שהרווח התפעולי עלה ב-18% ל-770 מיליון דולר. הרווח הנקי הסתכם ב-9.8 מיליארד דולר, אם כי כ-7 מיליארד מתוכו מיוחס להטבות מס ושערוכי מניות.
עם פרסום הדו"חות הכריזה החברה על רכישה חוזרת של מניות מתוך אמונה שהשוק מתמחר אותה בחסר, שבמעמד הפרסום עמד על 70 דולר למניה או שווי שוק של 147 מיליארד דולר. לפחות המשקיע ביל אקמן מסכים: לפני כשבוע חשף כי מינואר החלה קרן ההשקעות שלו לרכוש מניות אובר, וכיום היא מחזיקה 30 מיליון מניות. "אנו מאמינים שאובר היא מהעסקים המנוהלים האיכותיים ביותר בעולם ולמרבה הפלא, עדיין ניתן לרכוש אותו בהנחה מסיבית", כתב. ההכרזה שלו הקפיצה את מניית אובר בכ-6.5% ומתחילת השנה המניה כבר רשמה זינוק של כ-25% לעומת תשואה של כ-4% במדד הנאסד"ק.
הנתונים עשויים לשדר תמונה של צמיחה איתנה, מבוססת על יסודות כלכליים בריאים, אך המציאות מורכבת מכך. אקמן מעריך את הניהול, לא את הכלכלה, ולא במקרה – הצלחתה של אובר אינה תוצאה של פריצות דרך טכנולוגיות, הקצאת משאבים חכמה יותר והחברה אינה מובילה שוק תחרותי בשום מובן אמיתי. במקום זאת, היא מומחית בהנדסת מציאות רגולטורית שמאפשרת לה לעקוף חוקים, להגדיל את נתח ההכנסות שלה על חשבון נהגים וצרכנים, ולשמר את כוחה באמצעות שליטה הונית ופוליטית.
כדי להגיע לרווחיות, אובר לא שיפרה את השירות או ייעלה את פעילותה, אלא מקסמה את הרווחים שלה מנהגים ושליחים בו בזמן שחתכה כל עלות שאינה חלק מליבת פעילותה כחברת מוניות ושליחויות של מזון. ראשית, בצד העלויות, היא ויתרה על כל יומרה להיות חברת טכנולוגיה: היא נטשה שווקים ברחבי העולם, סגרה את חטיבת הרכבים האוטונומיים, נסוגה מעסקי המשאיות וצמצמה משמעותית את ההשקעה במחקר ופיתוח. בצד ההכנסות היא השתמשה בדומיננטיות ושליטתה בתנאי העבודה של נהגיה ושליחיה כדי להגדיל את חלקה בעוגה: מאז שהפכה לחברה ציבורית, מחיר נסיעה ממוצע באובר עלה בעקביות. מ-2019 ועד הרבעון השני של 2022 המחיר הממוצע להזמנה זינק ב-63%. מאז ועד סוף 2024 המחיר ירד בכ-8% מהשיא—אך עדיין גבוה ב-52% מהמחיר ב-2019. בו בזמן הנהגים שלה לא הרוויחו יותר, להיפך - כשהעלאות המחירים לצרכנים הגיעו לתקרה, ברבעון השני של 2022, פנתה אובר למקור ההכנסה השני שלה—נהגים. מהרבעון השני של 2022 ועד סוף 2024 היא הקפיצה את שיעור העמלה שמשכה לעצמה מ-20.7% ברבעון האחרון של 2019 ל-27.1% ברבעון האחרון של 2024. מה קיבלנו? רווחיות.
אם לא משנה לכם כיצד חברה מגיעה לרווחיות, אלא רק העובדה שהשיגה אותה—אפשר להפסיק לקרוא. אם מעניין אתכם מה יהיה על עתידו של עולם שבו ערך אינו נמדד ביצירת פתרונות חדשים, אלא ביכולת של חברה להתחמק מחובותיה כלפי עובדיה ולכופף כללים לטובתה? השיעור ברור, אובר מבססת מציאות כלכלית של החזק שורד, גרסת פארק היורה.
**
השאלה שנשאלה שוב ושוב בעשור האחרון הייתה כיצד אובר יכולה להעלות עמלות מכל כיוון, בשוק שבו לצרכן לא איכפת מי נותן לה את השירות (אובר או ליפט), ושהנהגים שלה לכאורה אינם העובדים שלה (ולכן לא צריכים להיות נאמנים לה). התשובה הרווחת הייתה – משום שהיא הטובה ביותר במה שהיא עושה. וזה נכון, אבל לא באופן שבו אתם חושבים. אובר, וכל חברה דומה לה שמצליחה לשמור על דומיננטיות, טובה בשני דברים נוספים: פוליטיקה, ומניפולציה אלגוריתמית שנועדה להעביר יותר הון מהנהגים שלה לעצמה.
ראשית האלגוריתם. ב-2022 אובר עברה למודל "תשלום מראש", לפיו החברה קובעת תשלום לנהגים במחיר קבוע, המערכת של אובר גם מייצרת תנאי עבודה כאלו שבהם נהגים נענשים אם לא לוקחים נסיעות רבות מדי באזור. מחקרים מצאו כי מדיניות זו דוחקת בנהגים לקחת נסיעות רבות תוך קבלת החלטות מהירה, שפעמים רבות מתרחשות תוך כדי שהנהג\שליח מבצע עדיין הזמנה קיימת. דינמיקה זו מייצרת ללקוחות תחושה של זמינות גבוהה מצד אחד, ומצד שני מורידה את ערך ההזמנה הממוצע של הנהגים והשליחים. מחקרים הראו שוב ושוב כי רק נהגים שפועלים ב"עצמאות" ובוחרים נסיעות באופן אסטרטגי, מצליחים להגדיל את ההכנסות שלהם.
אבל כדי לשלוט בנהגים באופן אלגוריתמי, ולדחוק בהם לקבל נסיעות שאינן נכונות להן כלכלית אובר צריכה לבסס את הרעיון שאין לה כוח שוק כזה, שמסוגל לעשות דברים כאלו. כדי להשיג זאת היה עליה למנף כוח כלכלי ולתרגם אותו לפוליטיקה. המלחמה שלה הייתה עיקשת, אבל אחרי מאות מיליוני דולרים של מאמץ לוביסטי, וגם אחרי שבית המשפט העליון בקליפורניה קבע כי נהגיה ועובדיה במשרה מלאה אינם עצמאים אלא שכירים, היא ניצחה. הכסף עזר לה לבסס את תדמיתה הציבורית שהיא חברה חדשנית שהמציאה מודל "מהפכני" של עבודה, בין היתר בטענה שהיא אינה "חברת תחבורה" אלא "פלטפורמה טכנולוגית". בשלהי 2020 היא הצליחה להעביר במשאל עם חקיקה שהנהגים והשליחים שלה נלחמו בה, שקיבעה את מעמדה והותירה את הנהגים ללא הגנות סוציאליות, ושללה את זכותם להתאגד ולהתמקח על תנאיהם. השוק זיהה את הרגע הייחודי הזה, וכמעט בן רגע מניית החברה זינקה בכ-50% למחיר של כ-53 דולר. מה שהבינו בוול סטריט הוא שאובר הצליחה לשמר את היתרון העסקי המרכזי שלה—היכולת להעביר הון מהעובדים לחברות. כפי שניסח זאת מומחה התחבורה היוברט הורן: "זו המחשה לערך העצום שמעניק וול סטריט לחברות שמבססות כוח שוק המאפשר להן לדכא פיצויים לעובדים ולנטרל רגולציה מגבילה".
***
אובר היא הדוגמה המוצלחת ביותר לטקטיקה זו, אבל היא לא בודדה במערכה. בישראל למשל יש לנו את וולט, שעושה דברים דומים מאוד. אך גם כאן הדיון הנוכחי סביב העלאות המחירים לצרכנים ולמסעדות מתעסק רק בערך כלכלי—האם מה שאנחנו משלמים "משתלם לנו". בפועל הוא מתעלם מהשאלה החשובה יותר: כיצד החברה מייצרת את רווחיה. בדיוק כמו אובר, גם וולט אינה צומחת בזכות חדשנות, תחרות הוגנת או שיפור היעילות, אלא בזכות שליטה בהון עתק, דחיית טענות על תמחור טורפני וניצול עובדים, והנדסת תנאי שוק שמאפשרים לה לפעול ללא מגבלות רגולטוריות משמעותיות.
אובר כבר הוכיחה כי בשוק ההון של ימינו, חברות אינן מתוגמלות על תרומתן לכלכלה, אלא על יכולתן לנווט מערכות פוליטיות לטובתן. וולט פועלת באותה שיטה בדיוק: היא מעלה מחירים, שוחקת את רווחיות המסעדות, ומעצבת מחדש את המרחב הציבורי—כפי שניתן לראות בשליחים הדוהרים על המדרכות—תוך שהיא מתחמקת מכל אחריות להשפעות מעשיה.
בינתיים, השיח הציבורי נותר מוגבל לשאלה האם החברה מייצרת רווח, במקום לבדוק כיצד היא משיגה אותו. במקום לתהות מדוע היא אינה מגיעה לרווחיות באמצעות חדשנות או תחרות הוגנת, אנו מקבלים כמובן מאליו שוק שבו תאגידים אינם משרתים את הכלכלה הרחבה, אלא רק את בעלי ההון. כך נראה שוק מלאכותי—מקום שבו החברות החזקות ביותר אינן בהכרח אלו שיוצרות ערך אמיתי, אלא אלו שהצליחו להגדיר מחדש את כללי המשחק לטובתן.
