שופטים בשבת
כרטיס אדום
ליגת העל חודשה השבוע, ללא קהל ותחת איום אזעקות. לראשונה בתולדות הכדורגל העולמי השופט כבר אינו המוסמך היחידי לשרוק לסיום או להפסקת המשחק, לצדו יש גורם חיצוני, פיקוד העורף. הפעילות האזרחית בישראל נתונה במצב קשה — מסגרות החינוך מושבתות, מקומות עבודה מתקשים לתפקד, עסקים רבים מושבתים, הפיצויים לא ידועים, תקציבי השירותים לאזרחים מקוצצים במסגרת הביזה שמממנת ציבור של משתמטים, וכולם עייפים כל כך. ובתוך כל זה, פתאום חזרה לכמעט נורמליות דווקא על המגרשים.
כדורגל הוא סממן של נרמול, וצריך לקוות שהוא יהיה החלוץ שמבשר על חזרת החיים למסלולם. הוא אסקפיזם אולטימטיבי, וההחלטה לאתחל את החיים דווקא איתו מובנת. אבל הטיימינג מספר סיפור גדול יותר, כי המשחקים חודשו בשבת שבה התנפלו צדיקי ההפיכה המשטרית על בג"ץ, שהחליט לאשר את ההפגנות נגד הממשלה (בלי שבית המשפט פעל בשבת). הרבנים והפוליטיקאים שמיהרו לטנף על בית המשפט העליון לא צייצו לנוכח חזרת הכדורגל. יש שופטים שאסור להם ויש שופטים שמותר להם, יש חוקים שאפשר לרמוס ויש חוקים שצריך לכבד. יש מחאות שחייבים להשתיק, אבל צריך במקביל לספק לחם ושעשועים. // משה גורלי
חופש ההפגנה
הסתה בתחפושת
בשבת נפתח מסע ההסתה התורן נגד בג"ץ: מראש הממשלה ועד אחרון השופרות שלו, כולם תקפו את בית המשפט על שהתיר את קיומן של ההפגנות נגד המלחמה, ועוד עשה זאת בשבת, כאילו שקיימת אפשרות אחרת. "לא יאומן", כתב נתניהו ברשתות החברתיות. "בזמן שיהודים מוגבלים בחג בתפילה בכותל, בג"ץ אישר הפגנת שמאל בתל אביב. חופש מחאה הוא חשוב, אבל חופש תפילה חשוב לא פחות". זהו כמובן טיעון מוטעה ומטעה שמייצר משוואה בין שני דברים שונים לחלוטין: כדי לקיים תפילה די במניין, בעוד הפגנה נעשית יותר אפקטיבית ככל שהיא מורכבת מיותר אנשים; תפילה אפשר לעשות במרחב מוגן, בעוד הפגנה חייבת פומביות, אחרת אינה הפגנה; וכמובן ההפגנה היא נגד המלחמה, היא נערכת כדי להציל חיי אדם, ולכן הצורך בה דחוף ומיידי, בזמן שלכותל אפשר לחזור בעוד כמה שבועות.
בקואליציה נתלים בהנחיות פיקוד העורף כסיבה לריסוק המחאה, אבל בפועל, כפי שבג"ץ ציין, "האכיפה המשטרתית מבוצעת נגד הפגנות מחאה, אך לא כלפי מקומות ואירועים אחרים". ממש כמו בקורונה. הפסיקה של בג"ץ היא בסך הכל עוד תרוץ עבור נתניהו ואנשיו להסית נגד בית המשפט כאילו היא פוגעת ביהדות ובלתי נאמנה, בזמן שהם עצמם מנהלים ריצת אמוק להחרבת הדמוקרטיה והמבנה המשטרי של ישראל. // שחר אילן
סוריה
כסף לא קונה תודעה
כל מי שפנטז בירושלים או וושינגטון על נורמליזציה עם סוריה, או לפחות על הסדר ביטחוני שקט, קיבל בשבוע האחרון סטירה מצלצלת: הרחוב הסורי, שביד אחת החזיק שלטים שזעקו "לחם ועבודה" מול שלטון כושל, הניף בידו השנייה כרזות שטנה נגד ישראל לאחר האישור בכנסת של חוק עונש מוות למחבלים. זהו אותו רחוב ואותו משטר: אידאולוגי מספיק כדי להתלהם נגד ישראל, אך חדל אישים מכדי להאכיל את אזרחיו.
ההנחה שהכסף מהמפרץ (שצפוי להתעכב כעת בגלל המלחמה באיראן) יהפוך את סוריה לשכנה יציבה מתגלה בהדרגה כטעות אסטרטגית יקרה. דולרים יכולים לבנות תחנות כוח, גשרים ושדות תעופה, אך הם לא יחליפו אינסטינקטים ג'יהאדיסטיים מושרשים. במזרח התיכון של 2026 מי שמתבלבל בין הזרמת משאבים לבין שינוי תודעתי מגלה בדרך הקשה שהשקעות קונות לכל היותר קוסמטיקה ארעית וזמן שאול (ע"ע רצועת עזה). השקעה בתשתיות פיזיות בלי לדרוש שינוי מהותי בערכי המשטר היא הימור פיננסי שסופו "תספורת" ביטחונית כואבת. // דורון פסקין
הספירה
רק העומר, השאר בלי אומר
ספירת העומר החלה, ויהודים רבים מונים את הימים. הספירה נולדה עבור החקלאים, כדי להקל עליהם לעבור את הימים הקשים שבין פסח לשבועות, ימים של קציר ומכירה, עומס לעייפה ודאגה לעתיד. טבלת ייאוש עד סוף ידוע מראש. תזכורת יומיומית לכך שזה זמני, שאלה ימים חריגים, יש להם משמעות רוחנית, וכשייתמו נזכה למנוחה ושמחה.
אבל איך סופרים מלחמה? כבר יותר מ־900 ימים מאז 7 באוקטובר. את מלחמת איראן הראשונה אנחנו זוכרים כ־12 ימים (אנחנו אוהבים מלחמות שאפשר לספור בימים), אבל מה עכשיו? באיזה יום אנחנו לסיבוב הזה מול איראן? תחושת הזמן השתבשה לגמרי, וספירת הימים אינה טבלה שהולכת אחורה אל קצה הייאוש, היא רק מייאשת יותר. כי הקצה אינו ידוע. הימים החריגים נהפכו לשגרה, המשמעות הרוחנית מזמן אינה ברורה, לעומס ולדאגות אין תאריך פקיעה. לא ברור מתי זה ייגמר, אז מה יש לספור, ונדמה שאף אחד כבר לא מצפה לשמחה. מקסימום לקצת יותר מנוחה. // שלמה טייטלבאום
מה נשאר אחרי שהאמת מתה
היינו אמורים להתרגל לזה שמשקרים לנו כל הזמן, ואיכשהו לא התרגלנו. אנחנו יודעים לא להאמין לכמעט אף מילה של פוליטיקאים, ובכל זאת אנחנו מתעצבנים בכל פעם מחדש. אנחנו אמורים להישאר אדישים להצהרות דוברים שסותרות את המציאות שראינו במו עינינו או סרטונים שאין ספק לגבי אמינותם, ובכל זאת מתעורר בנו שוב ושוב, יום אחרי יום, כמה פעמים ביום, זעם עמוק על קלות השקר ורמיסת האמת. פעם היה נהוג לומר שהאמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע, אבל מאז ששקר נהיה האסטרטגיה היחידה של פוליטיקאים ועושי דברם, כבר אין אמצע ואין אמות מידה.
האמת יכולה להיות כואבת, אבל היא בסיס לחיי אנוש. בתהלים מסבירים לנו ש"אמת מארץ תצמח" — היא נובעת מהחיים עצמם, מבני האדם. היא אחריות שלנו, לא משהו שאנחנו צריכים לחכות לקבל מאלוהים. והיא בחירה שלנו. בדיוק כמו ב"אמת או חובה" — לפעמים עדיף לספר את האמת מלעשות משהו שלא רוצים. נכון, יש זילות מתמשכת של המילה אמת. כל מתמודד בריאליטי "הולך עם האמת שלו", כלומר בא לריב עם כולם, ותורם לשיבוש העמוק שלפיו האמת היא עניין סובייקטיבי שיש להשתמש בו כנשק, ולא דבר מה חיצוני, עובדתי, מוצק, שאמור לחבר, לאפשר שיתוף פעולה ובנייה של חברה. כשלכל אחד ישנה האמת שלו, זה מפרק את המרקם המשותף. שנים של קונספירציות על חיסונים ובגידות ודיפ־סטייט מדגימות איך זה נראה, וכמה זה לא מאפשר לנהל מדינה וחברה. באמת ובתמים שאי אפשר ככה. // דור סער־מן
