מי ישן כאן?
"כולנו — מאז 7 באוקטובר הבנות לא מסכימות לישון בלעדיי, כולן צריכות להרגיש את אמא. זיו הבכורה ישנה מימיני, רז האמצעית נכנסת לי בין הרגליים ויובל הקטנה ישנה במיטת ילדים צמודה. רז וזיו מפחדות לישון מול הדלת, אז המיטה של יובל מולה. גם כשהן ישנות אצל אבא שלהן, אלון, הן במיטה איתו".
איפה הייתן ב־7 באוקטובר?
"אלון ואני התגרשנו חצי שנה לפני המלחמה, והיו לנו שני בתים בשכונות סמוכות בנירים. באותו בוקר הבנות ישנו אצלו כשמחבלים נכנסו אל הבית. אלון ירה באחד מהם, והשאר ברחו. הוא היה עם הבנות בממ"ד שעות, כורע עם הנשק לכיוון דלת הממ"ד שמעבר לה שכבה גופת המחבל, עד שצה"ל חילץ אותם. ב־9 באוקטובר פינו את כל הקיבוץ למלון באילת. מאז כל שגרת השינה שלנו השתנתה".
ואחר כך?
"כשהתחילו אזעקות גם באילת הבנתי ששם לא נצליח להשתקם, אז כעבור חודש עברנו לרוחמה, אבא שלי גר פה. בתחילת 2024 אלון עבר עם שאר קהילת נירים לבאר שבע, ומאז הבנות חזרו לישון גם אצלו".
איך הן נרדמות?
"הבנות נכנסות למיטה בין 20:00 ל־21:00 ואז מתחילים הדיבורים: 'מאיפה יבואו המחבלים? איפה הכי בטוח לישון?'. אני משקיעה הרבה בלעזור להן להירדם — קפיצות לשחרר את המתח, דמיון מודרך, מסאז'ים. ליובל אני משמיעה פלייליסט קבוע של מוזיקה מרגיעה ומלטפת אותה עד שהיא נרדמת. אחרי זה אני ערה עוד כמה שעות, מסדרת את הבית, מול הטלוויזיה בסלון או במיטה עם הטלפון, עד חצות בערך. כשהן לא פה, הפחדים שלי עולים סביב 23:00 אז אני מנסה להירדם לפני, רואה טלוויזיה, שומעת מוזיקה או פודקאסט, מדליקה קטורת".
את מצליחה להירדם?
"אם הדופק בכל זאת עולה אני לוקחת רבע כדור הרגעה. להתעורר מהתקף חרדה זה דבר נורא, ואצלי זה מתבטא גם בחנק. יש לי מרשמים גם לנוגדי חרדה וכדורי שינה, אבל אני רוצה להתגבר בכוחות עצמי ולא להתמכר אז אני לא לוקחת אותם. במיטה הפנים שלי תמיד לכיוון הדלת, בדריכות. אם אני מתעוררת בלילה אני מיד לוקחת את הטלפון, בודקת שאין איומים חדשים וחוזרת לישון".
היה לך גם בעבר קושי להירדם?
"תמיד פחדתי להיות לבד בשעות החושך. הייתי ילדה חרדתית, וחוויית הלינה המשותפת עד גיל 8 רק החמירה את זה. וגדלתי בנירים, עם החשש מזה שאנחנו 2 ק"מ מהגבול. הייתי מציאותית — הם פה מעבר לגדר, רבים מהם קמים בבוקר וחושבים איך להשמיד אותנו. ב־2009 למדתי קולנוע וכתבתי והפקתי סרט אוטוביוגרפי קצר על נערה שלא מצליחה לישון בלי אמא כי היא חושבת על מחבלים שחופרים מתחת לגבול ויגיעו לביתה. קראתי לו 'חפרפרות'".
אז איך היתה השינה שלך כל השנים?
"תמיד הייתי נרדמת מוקדם, נכבית ב־20:30, גם כנערה לא יצאתי הרבה לבלות עם החברות".
וכשהפכת לאמא?
"הייתי מרדימה את הבנות ונרדמת איתן, לפעמים לפניהן. זיו נולדה בצוק איתן, וישנה איתנו עד גיל 5. גם רז ישנה איתנו עד גיל שנה. אולי זה התיקון לילדות שהיתה לי. כשעברנו לבית שבו החדר שלהן היה הממ"ד הייתי אומרת להן כל לילה לפני השינה: 'הבית נעול, יש לנו שער, יש גדר ויש חיילים. אתן מוגנות, לכו לישון'. המשפט הזה התנפץ להן לרסיסים ב־7 באוקטובר. אין לי כבר את הפריבילגיה להבטיח לבנות שיהיו מוגנות".
היו תקופות שנרדמת יותר בקלות?
"בשנים עם אלון ועם הבנות בבית שכחתי מהפחדים. כשהתגרשנו הפחדים חזרו. בימים שהבנות היו אצלו נהיה לי שוב קשה להירדם בלילות, להרפות ולשחרר לתוך השינה כשהמחשבות שלי הן על חדירת מחבלים".
תחזרי לנירים?
"חשבתי שלעולם לא אחזור, אבל היום אני מבינה את הצורך בתחושת שייכות, בקהילה אוהבת, וזה גובר על הפחדים שלי. אלון כבר חזר לשם באוגוסט, והבנות ביקשו לחזור לבית הספר האזורי, עם החברות, והסכמתי. זו נסיעה של 40 דקות מרוחמה, אז כל בוקר אנחנו קמות ב־6:00 ואני מכינה הכל מראש בערב שלפני. הבנות הולכות לישון עם הטרנינגים של בית הספר כדי לחסוך עוד זמן. כרגע אני ממתינה שיתפנה בית בנירים, ואני מנסה להיחשף לחזרה בהדרגה, לחזק את היכולת שלי להיות שם לבד בשעות החושך. בפעמיים הראשונות שהייתי שם בערב ישנתי אצל אלון, ומאז אני ישנה בממ"ד אצל אמא שלי, עם הבנות. לא האמנתי שזה יקרה".
איך נראים החלומות שלך?
"בשנתיים האחרונות החלומות היחידים שאני זוכרת הם סיוטים, סיטואציות שונות שבהן יורים עליי. בחלום אחד יובל ואני אצל אחותי, שלא גרה בעוטף, וגם לשם מגיעים מחבלים שיורים עלינו. אני מחביאה את יובל ואת אחותי בקופסה, ואז יוצאת החוצה והמחבלים יורים בי. בבוקר של 7 באוקטובר הרגשתי שהיתה עליי השגחה עליונה, כי החיילים עצרו את המחבלים בבית שצמוד אליי; אז בחלום אני שוכבת על הרצפה עם ידיים על הראש ומדקלמת בקול רם: 'יש עליי השגחה עליונה', ואני נשארת בחיים".
מה יש לך ליד המיטה?
"אין 'ליד המיטה' כי המזרנים צמודים לקירות. יש מדף עם מנורה שאמא שלי הביאה, שכתוב עליה: 'יש לך כנפיים, תעופי רחוק', משפט מהשיר 'יש לך אותך' של מירי מסיקה ומיקה משה, שהייתי שומעת הרבה עם הבנות. יש כוס מים, כי יובל תמיד מבקשת בלילה. ויש עוד מנורה, שרז היתה שמה מתחת למיטה או בארון הבגדים כשהיא היתה יוצרת לעצמה מרחב מוגן".
jonbloomphoto@gmail.com
