במשך שנים רבות נמנעתי מספרות השואה למיניה. הסתפקתי בתוצרת הביתית שלי, במחזה של אבי, גבריאל (פטיה) דגן, שנקרא "החזרה" (או בעיבודו של דני הורוביץ "הדוד ארתור"), ובעוד ספר של אחיו, אביגדור דגן, שנקרא "ליצני החצר" ושגם אותו צרכתי כמחזה. מי ששומע בדיחות שואה על בסיס שלוש ארוחות ביום ורגיל לגדול בצל סיפורים מהגטו וממחנה הריכוז יודע שכדאי למנן את החשיפה לחומר הזה, ולכן הקפדתי על צריכת שואה מבוקרת.
ובתוך הילדות הזאת היתה הערת אזהרה ספציפית וחמורה על ק. צטניק. אני לא זוכר את הנסיבות שבהן אבי הזכיר אותו, אבל אני זוכר בפירוש שהוא הסתייג ממנו. אבא שלי היה אדם של אנדרסטייטמנט, של שבילי זהב וסינתזות, של הומור, לא של סימני קריאה. לפחות לרוב. ק. צטניק והפרוזה שלו, שלימים למדתי שהיו מי שטענו שאינה פרוזה כלל ושהיא אפילו פורנוגרפיה (לפחות בספר ספציפי שאותו לא קראתי), הם במובן מסוים הנגטיב המושלם שלו.
מה ששחרר אצלי את פקק הקריאה על השואה היה מפגש לא צפוי עם יומנים שאבא שלי כתב בגטו טרזין (שיוצאים בימים אלה בצ'כית, השפה שבה נכתבו, ויתפרסמו גם באנגלית). בתהליך ההוצאה לאור של היומנים, שהתגלו בבית הוריי לאחר מות אמי, חיפשתי אמת מידה כדי להעריך כנגדה את הכתיבה של אבי, והתחלתי לקרוא — את פרימו לוי; יומנים של אנשים מוכרים יותר ופחות; את הביוגרפיה המרתקת של נאוה שאן, השחקנית הצ'כית־ישראלית, חברתו של אבי; ועוד. וממש בסוף הדרך נתקלתי בספרייה השכונתית בק. צטניק (יחיאל די־נור).
אולי היום הוא מפורסם יותר כעד ההוא שהתעלף במשפט אייכמן מאשר כסופר, אבל הספרים שלו שקראתי עד כה מעידים שהוא שייך לאותם מתי מעט שנחה עליהם הרוח בכתיבה. הטקס שבו הוא היה לובש את בגדי האסיר מאושוויץ, נסגר בבית בודד בפרדס ומתכנס לתוך עצמו כדי לכתוב את ספריו הפיק משהו ייחודי, פועם, צורב. קצת כמו השירה של אורי צבי גרינברג או הפסגות של כתיבתו של איסאק באבל. היד כמעט נרעדת כשהיא אוחזת בדבר הזה. זו אינה פרוזה פשוטה, כמעט שירה מבחינת הקצב והניגון, אבל בעיקר, מעבר לשאלת הז'אנר, הטכניקה וכל היבט ספרותי אחר, מסתתרת בה החוויה: היד הזאת שלו נוגעת דרך השפה בדברים, היא נוטלת את ידך ולוקחת אותך אל הפלנטה האחרת. וכשנוגעים באמת בדברים מהפלנטה האחרת, היד נכווית.
