זו הקריירה החמישית שלי", אומרת ד"ר גלית דשא. "אני בת 56, בלי ידע טכנולוגי או רקע במדעי המחשב, ובכל זאת הקמתי סטארט־אפ שמאגם את כל הדברים שעשיתי בחיי. ואם היו אומרים לי את זה לפני כמה שנים הייתי צוחקת בקול".
ואכן דשא עשתה לעצמה שם בתחומים שונים מאוד, כמומחית בנושאי מגדר וטראומה: היא כיהנה כמנכ"לית שדולת הנשים, ייעצה לחברות בתחומי גיוון אנושי והכלה וניהלה את מחלקת החינוך במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב; יש לה תואר דוקטור במדעי המדינה עם התמחות במגדר מהאוניברסיטה העברית בשיתוף אוניברסיטת אולסטר בצפון אירלנד; ובתפקידה האחרון היא הגיעה לתחנה הכי קרובה למגזר הטכנולוגי, כשגויסה לנהל את הארגון Power in Diversity, יוזמה בהובלת קרנות הון סיכון להגברת הנוכחות הנשית בהייטק.
וכעת היא יזמת שעומדת בראש הסטארט־אפ Ozz Health, ששואף לשפר את השירות שניתן למאושפזים בבתי החולים ומלוויהם באמצעות אפליקציה שמלווה אותם בשלבי האשפוז, נותנת מידע מותאם אישית, שמתעדכן אונליין לפי מצב הטיפול, ומסייעת להפחית את רמות החרדה.
"כמי שעסקה בטראומה הרבה שנים ובטיפול בנפגעות תקיפה מינית, אני יודעת שהדבר הראשון שצריך להעניק לאדם שחווה פגיעה או טראומה הוא ההרגשה שמבינים מה הוא צריך ושהשליטה בחייו חוזרת לידיו", אומרת דשא. הבעיה היא שצוות בית החולים שקוע בניסיון להעניק את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ולא תמיד מגלה רגישות למצב הנפשי של המטופל ומשפחתו הקרובה. "בשורה התחתונה, ברגע שאנחנו נכנסים לבית חולים ולובשים את החלוק עם הפתח מאחור, אנחנו מרגישים שאנחנו הופכים לחסרי ערך", היא אומרת.
המצוקה הזו לוחצת על נקודת אישית וכואבת מאוד של דשא: מותו של אחיה, עוז דשא, מגידול במוח בגיל 59. "זה היה שבר נורא", היא אומרת. "הוא היה עמוד שדרה של המון אנשים והמון דברים. גם של הילדים שלו וזוגתו, גם שלנו". ב"שלנו" היא מתכוונת גם לאחיה איתן דשא, מנהל בתחום המזון, ואיל דשא, מבכירי הקהילה העסקית בישראל, שהיה בעבר סמנכ"ל הכספים של צ'ק פוינט וטבע ויו"ר ישראכרט. "עם המחלה שהיתה לו אפשר להחזיק עד שלוש שנים, אבל אנחנו קיבלנו רק 10 שבועות", היא אומרת. "לפעמים אנשים אומרים לי 'לא נורא, טוב שזה היה קצר, הוא לא סבל', אבל הוא סבל וגם אנחנו סבלנו".
תשע שנים חלפו מאז, אבל החוויה הקשה נצרבה בה. "ארבע שנים לא נכנסתי לבית החולים שבו עוז אושפז", אומרת דשא. "איל אומר שאצלי הכל מנוהל לפי מה טראומטי ומה לא, כי זה המקצוע שלי, אבל כל התקופה ההיא היתה מאוד מאוד משברית. נפלנו בין הכיסאות והיינו צריכים לרדוף אחרי אנשים עם חלוקים לבנים מבוקר עד לילה. ואנחנו עוד לכאורה 'מקושרים'. אני זוכרת אירוע אחד ספציפי, כשבאנו לחפש את עוז באחד האשפוזים ולא מצאנו אותו במחלקה. אחרי דקות מורטות עצבים ולחץ נוראי התברר שבלילה העבירו אותו משיקום למחלקה פנימית בלי שמישהו יטרח לעדכן את המשפחה.
"אחרי האירוע הזה גיסתי הוציאה את עוז מבית החולים ועשתה לו הוספיס בית בסלון. היינו מגיעים אליו כמעט כל יום אפילו שהוא כבר לא היה בהכרה. ביום האחרון היא התקשרה בשש בבוקר, אמרה 'בואו'. אז באנו כולנו, האחים, הבנות, בני הזוג. גיסתי, המשוגעת הזאת, שטפה את הבית לפני, הוציאה לנו פיצוחים ואלכוהול. ישבנו, שתינו ועשינו צחוקים. ככה נפרדנו ממנו, כמו משפחה איטלקית מטורללת מהסרטים".
החוויות האלה נשארו עם דשא, וכדי לעבד את הטראומה היא דיברה עליהן. וכך התגלגלה שיחה אקראית עם שכן, יזם סדרתי, לדיון בחוויות המורכבות שלו עם הוריו המבוגרים, שנכנסים ויוצאים מבתי חולים, ולרעיון שהתגבש אצלו ליצור מעין "ספריית ידע" שתלווה אנשים בתוך מערכת הבריאות. "הקשבתי לו וזה חיבר לי גם את הסיפור שלי, אבל גם את שני תחומי המקצוע שלי: העולם של זהויות והעולם של אמפתיה וטראומה".
כך התחיל הסטארט־אפ Ozz — משחק מילים על שמו של האח המנוח וארץ עוץ. "המטרה שלנו היא להשאיר את המטופלים ומלוויהם כל הזמן על המסלול. כמו שאומרים ב'הקוסם מארץ עוץ' — העיקר לא לסטות מדרך הלבנים הצהובות, לא להסתבך ולרדת לצדדים כי שם קורות התקלות", מסבירה דשא. לכן היא גם בחרה לאפליקציה שלה את השם "דורותי", על שם גיבורת הספר.
ובכל זאת איך מומחית לטיפול בטראומה הופכת למייסדת ומנכ"לית של סטארט־אפ שבונה תוכנה?
"ב־2017 הגעתי הכי קרוב להייטק כשאלן פלד מקרן ההון סיכון וינטג' חיפש מישהי שתוביל יוזמה לקידום גיוון והכלה בסטארט־אפים. אני לא הבנתי כלום בתחום, ובן זוגי, רונן דרורי, שהוא יועץ ארגוני, נתן לי לינק למילון מושגים של הייטק. פשוט ישבתי ולמדתי. כמי שבאה מהעולם החברתי, לקח לי קצת זמן לעכל את התעשייה הזאת. ולבסוף הבנתי שבמהות שלי גם אני יזמת ואוהבת חדשנות".
"ישראל היא מדינת עולם שלישי בכל הנוגע לדיאלוג עם פציינטים, ובייחוד עם תושבי עוטף עזה. אלה אנשים שלא בהכרח אובחנו כפוסט־טראומטיים. והמדינה, שדוחפת נרטיב של גבורה, גם לא מחפשת לאבחן אותם. אבל מערכת הבריאות חייבת לבנות כאן מערכי תמיכה"
2 צפייה בגלריה
מימין: איל, עוז, איתן וגלית דשא, 2017. "תקופת המחלה של עוז היתה מאוד משברית. נפלנו בין הכיסאות והיינו צריכים לרדוף אחרי אנשים מבוקר עד לילה. ואנחנו עוד לכאורה 'מקושרים'"
(צילום: שי שחר)
להתאים את המטפל למטופל בשפה, מגדר וצבע עור
המוצר שבונה Ozz הוא האפליקציה דורותי, שמותקנת על מערכות המידע של בתי חולים ומלווה את המטופל מהרגע שבו הוא נכנס למיון. אבל בניגוד לאפליקציה רפואית רגילה, היא לא רק מציגה מידע, אלא גם מנסה להבין מי המטופל ולהתאם את עצמה אליו כדי להרגיע אותו ולייצר עבורו יותר שליטה בסיטואציה. כך למשל, דורותי תסביר למטופל שכעת הוא ממתין לבדיקת דם, מה מטרת הבדיקה, כמה זמן היא תימשך ועד כמה היא פולשנית או מכאיבה. בהמשך היא גם תציג לו את תוצאות הבדיקה ותסביר על כל מדד.
"אנחנו קוראים לזה Identity Based Company", מסבירה דשא. "המערכת מבוססת AI ומשתמשת ברכיבי זהות שנמצאים במערכות המידע הרפואיות: גיל, מין, מקום מגורים ומקצוע, וכן מאפיינים נוספים שרלוונטיים יותר בארצות הברית, כמו מוצא, כדי להתאים את האופן שבו המידע והליווי ניתנים לאדם הספציפי. כך למשל, אנחנו בתקשורת עכשיו עם בית חולים בבולטימור, שנחשבת בירת הירי של ארצות הברית, כך שהמערכת שלנו לוקחת בחשבון גם את העובדה שמדובר באוכלוסייה פוסט־טראומטית.
"רופא אחד שאל אותי: 'האם המערכת הזאת תגרום למטופלים ולמשפחות שלהם להרביץ לי פחות?' ועניתי שכן כי כשהחולה מיודע ומרגיש יותר בשליטה וגם למשפחה שלו יש יותר מידע — כולם יותר רגועים".
המערכת גם נותנת המלצות רפואיות?
"בשום אופן לא. המטרה שלה היא ללוות ולהסביר מה שעושה הצוות הרפואי ולתת מידע על המשך התהליך. אבל הדרך שבה כל זה יוצג יכולה להשתנות בהתאם למשתמש. למשל, עורכת דין שחורה בת 30 אולי תרצה מושגים יותר מקצועיים וקצב פעילות יותר מהיר. היא צריכה להרגיש שלא מייבשים אותה שם. לעומת זאת, אדם בן 80 אולי יזדקק למענה יותר רגשי, לחוש שרואים אותו.
"במערכת יש אווטאר — דמות אנושית מותאמת אישית, שגם היא מבוססת על מחקרים, למשל אחד שהראה כי נשים שחורות בגילי 50–60 בארצות הברית מעדיפות שתטפל בהן אשה שחורה. זה מעלה את הסיכוי לכך שיבצעו את ההנחיות גם אחרי האשפוז. זה עניין מהותי משום שרק 20% מהאמריקאים ממשיכים בפרוטוקול הטיפול שניתן להם אחרי השחרור מבית חולים, מה שמייצר אשפוזים חוזרים".
ואווטאר שחור יפתור את זה?
"תתפלאי. נשיא של אחד מבתי החולים שנפגשתי איתו סיפר לי שהיתה להם מטופלת בת 70 דוברת ספרדית. הם הביאו לה מתורגמן במשך האשפוז, ונתנו לה את כל ההנחיות לתקופה שלאחר האשפוז בספרדית. כששאלו אם היא מבינה מה צריך לעשות, היא ענתה שכן, אבל בתשובה לשאלה אם תבצע את ההנחיות, היא הנידה בראשה לשלילה. מדוע? כי הרופאה שלה, שהיתה במקרה מנהלת המחלקה, היא אשה צעירה יחסית, בעוד היא סומכת רק על רופאים גברים מבוגרים עם שיער לבן".
ובכל זאת, את מבססת את כל התהליך הזה, שנועד לתת מענה לצורך מאוד אנושי, על AI. איך מכונה יכולה להעניק למטופלים חרדים אמפתיה?
"אמפתיה זה לא להיות נחמדים. אמפתיה היא היכולת לראות את האחר לפי הצרכים שלו. ובמקרים מסוימים דווקא AI יכול לעשות זאת טוב יותר מבני אדם, משום שאנשים מגיעים עם הטיות לא מודעות ועם מגבלות של זמן ויכולת. קחי לדוגמה את הצוותים הרפואיים שמטפלים בקשישים דמנטיים, לעתים קרובות הם צריכים להסביר את אותו הדבר כמה וכמה פעמים — גם למטופל עצמו וגם לבני המשפחה שלו שלא תמיד מגיעים יחד. כאן AI הוא גיים צ'יינג'ר כי הוא לא מתעייף ולא מתעצבן".
AI גם עוקף את הדעות הקדומות שהצוות הרפואי עלול לאחוז בהן: הוא לא מניח, למשל, שנשים הן היסטריות, שקשישים סתם אוהבים להתלונן או שבעלי עור כהה הם פחות אינטליגנטים. לכולם הוא ייתן את אותו מענה ברגישות וענייניות. "הוא לא נופל בבורות שאנשים נופלים בהם כי יש להם הטיות לא מודעות שלא ניתנות לתיקון", אומרת דשא.
למה שבתי החולים בכלל יתעסקו בכאב הראש הזה? הרי התפקיד שלהם הוא לטפל בגוף, לא בנפש.
"בתי החולים האמריקאיים מפסידים כסף ויש מגפה של סגירת מרכזים הפסדיים בארצות הברית. הם יכולים לצמצם את ההפסדים אם הם מקבלים מענקים מהמדינה, ואלה תלויים ברמות שביעות הרצון של המטופלים. יש מערכת אחידה שמודדת את זה, ואם הדירוג נמוך במיוחד, המדינה יכולה גם להטיל קנס. מעבר למענקים ממשלתיים, בתי חולים שמדורגים גבוה יכולים גם לדרוש תשלום גדול יותר על הטיפול שהם מעניקים מחברות הביטוח הפרטיות. גם חברות שעושות ביטוחים לעובדים שלהן ומכניסות בתי חולים להסדר בודקות קודם כל את ציוני מערכת שביעות הרצון. לכן ההנחה שלנו היא שבתי החולים יהיו מוכנים לשלם עבור השימוש של המטופלים בתוכנה שלנו, שגם לא תדרוש שום פעולה מצד הצוות — שזהו לרוב צוואר הבקבוק העיקרי לאימוץ תוכנות חדשות. שולי הרווח של בתי החולים האמריקאיים כל כך צרים, שאפילו תוספת של מיליון דולר לבית חולים במענק יכולה להיות ההבדל בין הפסד לרווח".
2 צפייה בגלריה
פרופ' דרשר, שעובד ב־Ozz. "בינה מלאכותית יכולה להיות יותר אמפתית מרופא, כי אין לה דעות קדומות או מגבלת זמן"
(צילום: באדיבות האיגוד הישראלי לרפואה דחופה)
"פוסט־טראומטים נוחים יותר למניפולציה אנטי־דמוקרטית"
Ozz הוקם ב־2024 והוא מעסיק חמישה עובדים, בהם פרופ' מייק דרשר, מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים בילינסון. הסטארט־אפ מבצע מחקר עם מחלקת המיון של בית החולים Beth Israel בבוסטון, ונמצא בפיילוט בשני בתי חולים בארצות הברית ואחד בישראל.
החברה קיימת כבר יותר משנתיים וחצי, למה לא גייסתם כסף עד עכשיו?
"בכל פעם שחשבנו להתחיל לגייס, המלחמה התלקחה ונעצרנו. אבל אנחנו רוצים להתחיל לגייס הון".
מה לגבי הכנסת מערכת כזאת לישראל?
"ישראל היא מדינת עולם שלישי בכל הנוגע לדיאלוג עם פציינטים. בית החולים היחידי שיש לו מערכת שמנסה לעשות משהו בהקשר הזה הוא איכילוב. אז בארץ אני עובדת על משהו מעט שונה, שממוקד יותר בטראומה של תושבי עוטף עזה וליווי שלהם בתהליכים רפואיים. אנחנו עוד לא יודעים מספיק טוב איך לטפל בטראומה קהילתית. אלה אנשים שלא בהכרח אובחנו כפוסט־טראומטיים. והמדינה, שדוחפת נרטיב של גבורה, גם לא מחפשת לאבחן אותם. אבל מערכת הבריאות חייבת ללמוד לבנות כאן מערכי תמיכה. חברה חולה וחלשה היא חברה שיותר נוחה למניפולציה, בין השאר להשפעה של כוחות אנטי־דמוקרטיים".
מה בדיוק אתם עושים בדרום?
"הצענו לעיריית שדרות לבנות מערכת שבנויה על המתודולוגיה שלנו, כך שכל תושב בעיקר יוכל להשתמש בה כדי לקבל ליווי בתהליכים רפואיים. מעבר להשלכות הטראומה, שגורמת לאנשים לשאול פחות שאלות, יש באזור הזה גם בעיה של היעדר תורים זמינים והמתנות ממושכות שגורמות לרבים מהם לנשור בדרך. אנשים שרוצים לראות רופא מומחה לא יכולים להמתין חמישה חודשים. בייחוד לא אנשים שחיים באזורי טראומה, שחלק מהם נוטים להימנע מטיפול רפואי באופן גורף, כי הוא מציף אותם בזיכרונות רעים".
הזרוע הישראלית של Ozz נקראת Lior's Lighthouse לזכרו של ליאור טרשצ'נסקי בן ה־15 שנרצח בביתו בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. אחותו גלי נחטפה לעזה, ושוחררה משם בעסקה הראשונה, לאחר 54 יום בשבי. דשא פגשה את אמם ראומה, במסגרת התנדבותה בעמותת בית על הים, שם היא מלווה קבוצת אמהות שאיבדו את ילדיהן בטבח.
Lior's Lighthouse נכלל בחממת הסטארט־אפים נקסט אוקטובר, שהקים שר המדע לשעבר יזהר שי לזכר בנו ירון אורי שי, שנהרג בקרב על העוטף. החברה פועלת בתוך HUB החוסן בשדרות במימון של ביטוח לאומי, המרכז הרפואי שיבא ועיריית שדרות. "אני קוראת לזה סטארט־אפ של הנצחות", מחייכת בעצב דשא, "אבל עצם העובדה שהאירוע הטכנולוגי־כלכלי הזה עטוף במעטפת אימפקט, בעשייה לטובת הכלל, היא קריטית עבורי וגם לחיים של כולנו היום".
