עונש מוות למחבלים
אוכלי המוות בבולמוס
איך בחרו הכהניסטים מעוצמה יהודית לקדם את ניצוץ התקווה להחזרת החטופים שניצת בוושינגטון? וליתר דיוק, איך חשבו לטרפד את מה שהם תופסים כאסון? כמובן, בקידום חוק עונש מוות למחבלים שהוכן בתחילת השבוע לקריאה ראשונה. אם אפשר לתקוע מקל בגלגלים וגם לקבל כותרת פוליטית, השר איתמר בן גביר יהיה חזק באירוע. גם תחנוני משפחות החטופים וההתראות של גורמי המקצוע על כך שעצם הדיון בהצעת החוק מסכן את המגעים להשבת החטופים וחושף אותם להתעללות מצד שוביהם נפלו על אוזניו הערלות של השר והקבלן החקיקתי שלו, ח"כ צבי פוגל.
הכהניסטים מתלוננים שקוראים להם "אוכלי מוות". אבל זה בדיוק מה שהם עושים – ששים להמשיך בהקרבת חיילינו וחטופינו במלחמת נצח ובהרחבת מעגלי המוות לתושבי עזה בהפצצות, ברעב ובמחלות. עכשיו הם רוצים להציב גרדומים וכיתות יורים בבתי הכלא באמצעות עוד חוק גזעני, שברור כי יוחל על ערבים בלבד ויתעלם ממחבלים יהודים. מי יודע, אם המגעים עם טראמפ יתקדמו להסכמה לשחרור החטופים וסיום המלחמה, הם עוד ידרשו לשדר את כל המוות הזה בשידור חי בערוץ 14. // משה גורלי
החלטת הריבית
ניתוק מבורך
בנק ישראל החליט אתמול להותיר את הריבית הגבוהה על כנה, אף שיש לא מעט נתונים שמצדיקים את הפחתתה. אפשר להתווכח אם ההחלטה הזו מוצדקת או לא, אבל חייבים להסכים שבדיוק בשביל החלטות גבוליות כאלו הומצאו בנקים מרכזיים עצמאיים.
עצמאות הבנק המרכזי אינה נגזרת רק מכך שהנגיד לא נבחר בבחירות ישירות, אלא גם מכך שהוועדה המוניטרית שלו היא קבוצת פרופסורים לכלכלה, שאינם חברי מרכז הליכוד, בכירי המגזר העסקי או משלמי משכנתאות צעירים. וככאלה, חברי הוועדה מסתכלים בעיקר על חבריהם באקדמיות ובבנקים מרכזיים אחרים. זו קבוצת הייחוס שלהם.
יהיו מי שיטענו כי הוועדה הזו "מנותקת", וזה לא לגמרי לא נכון – אבל זה לא באג, אלא פיצ'ר, שנבנה כך בכוונה תחילה, ובמשך השנים הוכיח את עצמו כמאפיין קריטי לשמירה על רמת מחירים שלא משתוללת. אם נכניס את הפוליטיקה והעסקנות לוועדה המוניטרית – גם היציבות הזאת תלך לעזאזל. // שלמה טייטלבאום
חסימת הענן ל־8200
לא הוחרמנו. קימבנו
"חרם כלכלי/ביטחוני", "החרפת הבידוד של ישראל", "סכנה לביטחון המדינה" או "איום על עצמאות מערכת הביטחון": ההחלטה של מיקרוסופט לחסום את הגישה של יחידה 8200 לחלק משירותי הענן שלה מוסגרה בישראל בהרבה דרכים, אבל המציאות הרבה פחות דרמטית. למוצרי מיקרוסופט, כמו בכל חברת טכנולוגיה, יש תנאי שימוש, ולקוחות החברה נדרשים לעמוד בהם. כך למשל, אם מישהו יפרסם בפייסבוק פרטים אישיים רגישים של משתמשים אחרים או יקרא לרצוח מישהו, מטא (באידאל) תסיר את התוכן ותחסום את חשבונו. באותו אופן פועלת מיקרוסופט במקרה של הפרת תנאי השימוש בשירותי הענן שלה. ובמקרה הזה, התנאים ברורים: אי אפשר להשתמש בשירותיה כדי לתפעל מערכות מעקב המוניות.
התנאים האלו היו ידועים, או היו צריכים להיות ידועים, ל־8200 לפני שהחלה להשתמש בענן של מיקרוסופט כדי לאחסן ולנתח מיליוני שיחות טלפון של פלסטינים ברצועת עזה ובגדה המערבית. אבל היא נקטה חפיפניקיות ישראלית קלאסית, חשבה שתוכל לתחמן את מיקרוסופט ואז קיבלה על הראש כשזה נחשף. אם יש כאן לקח, הרי שהוא כפול: אל תתעסקו עם חברות של טריליוני דולרים. ואם אתם רוצים לרגל אחרי אנשים, תעשו את זה בעזרת המחשבים שלכם ולא על שרתים בחו"ל. // עומר כביר
הרכבות מהדרום
מבריחים אנשים מהרכבת
רכבת ישראל החלה להפעיל השבוע רכבות חשמליות בדרום: הן מדויקות יותר, אקולוגיות יותר ומהירות יותר — למעט בקו רחובות־בנימינה, שבו הן דווקא איטיות הרבה יותר. הסיבה לכך היא שינוי בקו, שהוסיף לו הפסקה ממושכת באשקלון, שמכפילה את זמן הנסיעות מהדרום לפארק המדע ברחובות. וכך הנסיעה משדרות לרחובות, שנמשכה בעבר 40 דקות, תהפוך לשעה וחצי, ומאופקים היא תתארך מ־55 דקות לשעתיים. המשמעות של עיכוב כזה ברורה: מאות מתושבי הדרום פשוט יזנחו את הרכבת לטובת פתרונות אחרים, שלא יהיו בהכרח תחבורה ציבורית.
ברכבת מנסים לצמצם את הפער אך מכיוון שמסילת רכבת אחת בדרום עדיין חסומה במיגון שהציב הצבא בתחילת המלחמה, הקו מאופקים סובל מתדירות נסיעות נמוכה ומשך נסיעה ארוך. בצבא מסבירים כי סוגיית המיגון נקבעת בהתאם להערכת מצב בשטח, אך אם מיליוני מתושבי ישראל שחיים בדרום קיבלו הוראה לשוב לגור שם, למה הרכבות עדיין חייבות מיגון? ההחלטה להשאיר את המיגון שרירותית, ונראה שמי שקיבלו אותה לא מבינים כמה זה פוגע בציבור הנוסעים. אם המדינה מצפה מתושבי הדרום לשוב לשגרה, היא צריכה לכל הפחות לא להערים עליהם עוד קשיים. // חופית כהן אולאי
המשט לעזה מפעיל אותנו מסיבות מורכבות מהצפוי
"משט החוסן העולמי" — על כ־50 כלי השיט של הפעילים למען הפלסטינים ועוד כמה כלים מלווים של מדינות זרות — נוגע לנו בנקודה רגישה. לא רק מהסיבות המובנות, אלא גם מעצם מעורבותן של ספינות. בעבר ספינות היו הבסיס לשליטה, כיבוש, התעצמות, ומי ששלט בים שלט בעולם. גם ישראל הוקמה בזכות כלי שיט שהביאו לכאן נשק, וניהלנו מאבק עצום ועיקש על כל אוניית מעפילים. לא בכדי נתן אלתרמן כתב "לחיי הספינות שבדרך!". מי ידע שבסוף ספינה אחת, אלטלנה, תהיה סלע מחלוקת וכלי פוליטי גם כמעט 80 שנה אחרי. ועכשיו שוב ספינות בדרך, הפעם כחלק ממאבק לשחרור של עם אחר, ואנחנו בצד האחר של הסיפור.
אבל יש כאן גם יותר מההקשר ההיסטורי. ספינה משמשת תמיד דימוי למשהו מורכב וגדול. גם בלי לווייתני ענק, הרפתקאות או שודדי ים, מסע של ספינה הוא עניין קשוח, ולכן מנהיגים מדומים לקברניטים שצריכים לנווט גוף ענקי בימי סערה, לצלוח את הסכנות ואת האי־ודאות בדרך ליבשה. ובמקום תחושה שיש לנו רב־חובל שמוביל אותנו לחוף מבטחים, עולה בנו כל הזמן דימוי אחר: של ספינה שוקעת או דוהרת לשרטון. לא ספינת תענוגות, ספינת השוטים. בלי אופק פתוח, יותר כמו קרחון מתקרב בעוד התזמורת ממשיכה לנגן. מה הפלא שהמשט מערער אותנו כל כך. // דור סער־מן
