המשטרה
מה כבר יעשו לה?
הפרת חוק מצד קולקטיב חמורה מהפרת חוק בידי הפרט. בישראל בולטות שתיים כאלה — מצד החרדים, שמפירים את חוקי הגיוס, ומצד פורעי הגבעות, שמתעמרים בפלסטינים. ובעצם, אולי יש גם שלישית. כי מה חמור יותר מקולקטיב מפר חוק? שהקולקטיב הזה הוא זרוע של המדינה, ועוד זו שאמורה לאכוף את החוק. ואכן, מתעורר החשש הנורא שמשטרת ישראל מפירה את הדין בכל הנוגע לטיפול בפעילי מחאה. היא עוצרת שוב ושוב אזרחים שאינם חורגים מגבולות חופש הביטוי וההפגנה שהותרו במשפט הישראלי ובעקרונות הדמוקרטיים.
סוגיית "מי ישמור על השומרים?" בהקשר של המשטרה פשוטה, כביכול: הפרקליטות, היועצת המשפטית ובתי המשפט. הבעיה היא שכל אלה יכולים להציע רק שמירה שברירית. הפרקליטות והיועצת לא פעם מיישרות קו עם הכוחנות המשטרתית (פרשת הרוגלות, עצורי הפחים ששוחררו רק השבוע), והרגולציה של בתי המשפט לא תמיד מספקת. היא אינה אחידה, לעתים היא מאוחרת, ולא תמיד יש בכוחה להשפיע — כי גם כשבתי המשפט מותחים שוב ושוב ביקורת על המשטרה בגין מעצרים מיותרים, היא ממשיכה לעצור. מה כבר יעשו לה. היא הרי כפופה לאדם שעבר על החוק בעצמו בעבר, וגם כיום כפוליטיקאי הוא לא מהסס להתערב בעבודתה, שלא כדין, ולהשתמש בה נגד יריביו.
לכן צריך להוציא את המשטרה מידיו. עד שזה יקרה, צריך להאיר בפנס גדול את העוולות, לחשוף ולהתריע, להגביר את הפיקוח המשפטי, התקשורתי והאזרחי, בכל הדרכים החוקיות הנתונות לנו. // משה גורלי
סמוטריץ'
הוא זה שמשתולל
לקראת תקציב 2026 שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מקדם כעת את הסיסמה הבעייתית "אוריד מסים, אבל באחריות". רכיב מרכזי בקמפיין הזה הוא תדרוכים חוזרים ונשנים שלפיהם "סמוטריץ' לא ייתן לתקציב הביטחון להשתולל". החשש מגידול בלתי נשלט בתקציב הביטחון מוצדק כמובן, אך במקרה של סמוטריץ' מדובר בלא יותר ממילים ריקות. הוא היה ועודנו אחד הגורמים המיליטנטיים ביותר בממשלה, היה מהדוחפים להארכת המלחמה ולהעמקת הזירה ביהודה ושומרון — ולעמדות המיליטנטיות הללו יש השלכות תקציביות.
יתרה מזאת, סמוטריץ' נמנע מלפעול להרחבת גיוס החרדים, שיכולה להוריד את עלויות הביטחון. ואף שסמוטריץ' הוא שר אוצר שתפקידו להתגאות בצמצום ההוצאה הציבורית, הוא התגאה לא פעם בכך שהוא הגדיל את ההוצאה על חיילי מילואים באמצעות הגדלת ההטבות שהוענקו להם.
ואפילו כעת, כשהוא מדבר על צמצום ההוצאה הביטחונית, סמוטריץ' לא מוכן לומר איזו אוגדה הוא בדיוק הולך להוריד או איזה מטוס לא יקנה. לכן קשה לתת לו קרדיט על הסיסמה שכולם מסכימים עליה ממילא, "לא להשתולל עם תקציב הביטחון". זה נחמד, אבל בינתיים מי שמשתולל הוא סמוטריץ'. // שלמה טייטלבאום
מחירי הדירות
לא בעיה של הממשלה
לקראת הבחירות הקרבות תנסה הממשלה בכוח להציג הישגים כלשהם, מול אינספור האסונות והכישלונות שהמיטה עלינו. אחד ההישגים שוודאי תתהדר בו יהיה הירידה במחירי הדירות, ולא בכדי שר האוצר הזכיר השבוע בנאומו את המחירים "שצריכים להמשיך לרדת". המחירים אכן ירדו — הממוצע ירד ב־2% מתחילת השנה, ובאזור המרכז הירידה אף חדה יותר. אלא שזה לא קרה בזכות הממשלה. הגורם העיקרי שהשפיע על ירידת המחירים היה בנק ישראל, שהעלה ריבית ובהמשך הקשיח את הדרישות מהבנקים וכך הגביל את ההנחות שמציעים הקבלנים. כשיש פחות מבצעים יש פחות קונים, והמחירים יורדים. הממשלה מצדה הסתפקה בלפרסם השבוע, באיחור של עשרה חודשים מהמועד המקורי, תוכנית דיור מקוצצת מאוד.
לכן כשהיא תבקש לקחת קרדיט על ירידה במחירי הדיור, צריך להזכיר לה את המספרים תחת כהונתה: המחירים זינקו בשנה שעברה ב־7.7%, כדי לקנות דירה צריך היום 170 משכורות ממוצעות, שיא של כל הזמנים (לפני חמש שנים נדרשו 140 משכורות), ויותר ויותר ישראלים מפגרים בתשלומי המשכנתאות. אלה נתוני האמת, של ממשלה שמחירי הנדל"ן לא באמת מעניינים אותה. // גולן פרידנפלד
אנבידיה בבאר שבע
הפעם זה יצליח?
בבאר שבע התרגשו השבוע מהחלטת אנבידיה לשלש את שטח משרדיה בעיר ולגייס מאות עובדים מהאזור. משרדים של החברה נחשבים דבר שמקפיץ כל עיר, ולראיה התחרות בין רשויות באזור הצפון שמייחלות לכך שהקמפוס המתוכנן של החברה יקום בשטחן. אבל מי שמכיר את היסטוריית ההייטק של באר שבע היה גם קצת סקפטי השבוע. הרי כבר שמענו הבטחות על הפיכתה לאימפריית הייטק, כשהוחלט להעביר את היחידות הטכנולוגיות והמודיעיניות של צה"ל לאזור וכשהקימו פארק טכנולוגי בעיר. הוא התחיל לפעול לפני כ־12 שנה, בצמוד לאוניברסיטת בן־גוריון, שבה אלפי סטודנטים להנדסה ומחשבים, וגם לתחנת רכבת. ובמילים אחרות, היה לו פוטנציאל אדיר. אלא שהוא לא התממש. אנבידיה, אלביט, מיקרוסופט, וויקס ואחרות מחזיקות שם שטחים, אבל אלה מעין משרדי רפאים — סטודנטים יכולים לעבוד מהם, רק עד שיסיימו את התואר. וזהו. זה לא באמת מרחב טכנולוגי תוסס שמושך עוד ועוד חברות ויזמים.
עכשיו המהלך של אנבידיה עשוי סוף סוף לממש את הפוטנציאל של הפארק והאזור; אולי אם אחת החברות המדוברות בעולם, שכולם נושאים אליה עיניים, תעסיק מאות עובדים בבאר שבע, גם אחרים ירצו להיות לידה. ואם ענקית השבבים בעלת השווי הגבוה בעולם הולכת על אימוץ אסטרטגי של הדרום, אולי תוכל להיות לו תקומה. // סופי שולמן
ג'וב זה לא עבודה. ג'וב זה ריקבון
החלטת הממשלה לקדם את החוק לביטול נבחרת הדירקטורים לחברות ממשלתיות, כך שהשרים יהיו אלה שימנו אותם, נועדה לאפשר חלוקת ג'ובים למקורבים. והיא מעניקה למילה ג'וב גוון ישראלי ייחודי. זו הרי לא "עבודה". עבודה היא חלק חשוב בחייו של אדם — אפילו פרויד קבע שהיכולת לעבוד והיכולת לאהוב הן בסיס לבריאות נפשית. ועבודה היא רעיון מכונן בציונות, שביקשה לתאר את תקומת העם היהודי בארצו באמצעות מלאכת כפיים.
לעומת זאת, ג'וב הוא קומבינה, אתנן. כבר בשנות החמישים בעיתונות המקומית ג'וב נהפך למילה נרדפת לסידור עבודה. ובצה"ל הג'ובניק הוא מי שהסתדר עם תפקיד שדורש פחות ממה שנדרש מאחרים. גם באזרחות הג'וב תמיד נתפס כתפור, לא הוגן, לא חרוץ, אולי לא נחוץ. והוא חלק מהריקבון של המערכת. בסוף שנות התשעים, כשלימור לבנת שאלה במרכז הליכוד "האם נבחרנו כדי לחלק ג'ובים?", חברי המרכז שאגו "כן!" נלהב. ככה זה, הג'ובים הם לחם חוקה של השחיתות, מזונם של המקורבים לצלחת. עם השנים זה החמיר, וביטול נבחרת הדירקטורים הוא עוד שיא של התופעה. הג'וב נהפך לסמל של מדינה מתפרקת, ועכשיו הוא נישא על נס, בראש חוצות. לא צריך יותר סגירות בחדרי חדרים, קומבינות שקטות. הכל מוצהר, גלוי ומכוון. למה לעשות קומבינות מתחת לשטיח כשכל רעיון הג'וב פורם את השטיח כולו. // דור סער־מן
