קריסה מתמשכת
אל תשכחו את התחושה
חיילים ששירתו מאות ימים במלחמה ומרגישים לא בריאים נפשית להמשיך להילחם נשלחים לכלא. חרדים שמסרבים להתגייס ממשיכים להסתובב חופשי באין מפריע. בוועדת החוקה דנים בעוד חוק שיאפשר למנות פעילים פוליטיים למשרות מקצועיות בחברות ממשלתיות. חוק מושחת חדש מאפשר מינוי של מאות מקורבים למשרות דיינים ורבנים בשכר של 50 אלף שקל בחודש, ולכל החיים. מרכז המחקר של הכנסת העמיק ברפורמה של מירי רגב בתחבורה הציבורית וגילה את מה שכולנו ידענו — היא נולדה מכל הסיבות הלא נכונות, נכשלה, וגם אילו היתה מצליחה לא היתה מספקת לנוסעים את השירות האמין שהם מחפשים. פרופ' אבי שמחון מכין את הקרקע להאשמת בנק ישראל בכך שמחירי הנדל"ן לא יורדים, אף שברור לכל בר דעת שהמצב הזה הוא תוצאה של מחדלי הממשלה. חברות המזון רושמות זינוק חד ברווחיות. הבנקים וחברות הביטוח נהנים מתשואות פנומנליות על ההון. שר האוצר ש"מבין היטב שיקר כאן" ושר הכלכלה שטס כל הזמן לחו"ל לא השכילו לבצע אפילו צעד אחד ראוי לשמו כדי להקל על הצרכן הישראלי. המלחמה נמשכת. עוד ועוד חיילים נהרגים. החטופים עוד בעזה. האלימות משתוללת. אלה החיים בישראל תחת ממשלה מושחתת, נטולת בלמים, ששמה את החיים של כולנו ואת הרווחה הבסיסית שלנו, בתחתית סדר העדיפויות. ממשלה שלא סופרת את העובדים, את המשרתים, את הציבור שמחזיק את המדינה הזאת, שומר עליה ומפעיל את הכלכלה שלה. וזה שבוע אחד, עוד שבוע אחד, בתהליך הרמיסה של האזרחים ושל ישראל כולה. אם נתחיל להריח בחירות בקרוב, הממשלה לא תדבר על כל זה, היא רק תמשיך למכור משיחיות וכיבושים, ביטחון שווא, שנאה ושקרים מכאן ועד איראן. גם אז, אסור יהיה לשכוח את מה שאנחנו מרגישים עכשיו. // גולן פרידנפלד
בן גביר
הנכשל המצטיין
התחרות הצמודה "מי יחריב מהר יותר את הדמוקרטיה ומוסדותיה?" מתנהלת מאז הקמת הממשלה בין שלושה שרים: יריב לוין במשרד המשפטים, שלמה קרעי בתקשורת ואיתמר בן גביר בביטחון הלאומי. השבוע האחרון האיר לבן גביר פנים — שמונה מעשי רצח בתוך ארבעה ימים. מאז כניסתו לתפקיד, בתחילת 2023, הוכפל מספר מעשי הרצח ביותר מפי שניים לעומת כהונת קודמו עמר בר־לב. כשהקורבנות ערבים בן גביר אפילו לא טורח ליצור מראית עין של עשייה, אבל כשמדובר ביהודים ברור לו שזה עלול לעורר ביקורת על תפקודו, דלות כישוריו ודלות מינוייו, מינויים שנעשים לפי מפתח יחיד של חנופה ונאמנות. וכשהוא חושש מביקורת, המפלט של בן גביר הוא כמובן להאשים אחרים, לטעון שלא מקשיבים לו או שמסכלים את פועלו. הפרקליטות, בתי המשפט, התקשורת ואפילו הממשלה — כולם אשמים מלבדו. בכך הוא ממשיך את דרכו של המחריב הראשי, זה שמעל לכל תחרות, האיש שמינה את כל האחרים, ראש הממשלה בנימין נתניהו. וכשסקרי המנדטים מאירים לו פנים, אין סיבה שהמשטרה לא תמשיך להירקב, והקורבנות לא ימשיכו למות. // משה גורלי
הנומרטור
לא רואה ממטר
בסוף השבוע שעבר התפרסם הנומרטור, אותו מסמך שכלכלני האוצר גאים בו מאוד בעשור האחרון. "תוכנית התקציב התלת־שנתית", כפי שהוא נקרא רשמית, הוא בעצם התחזית הממשלתית, והגרסה הטרייה שלו צופה כמה הממשלה תוציא ב־2026, 2027 ו־2028. התחזית אופטימית למדי — באוצר צופים שההכנסות ממסים יהיו גדולות יחסית והגירעון בשנה הבאה יהיה "רק" 2.8%, לא רע בכלל בהתחשב במצבנו. המספרים בנייר הזה מסתדרים — הם אכן משקפים את ההתחייבויות המשפטיות של הממשלה. אבל הנומרטור לא יכול להיות רק מתמטיקה, הוא חייב להתייחס למהות. כלכלני האוצר לא יכולים, כפי שעשו עתה, להתעלם מהכאוס התקציבי הכרוך בהארכת המלחמה, מההשלכות של השלב הנוכחי על תקציב 2025 ועל התקציב הבא, מ־15 מיליארד שקל שוועדת נגל המליצה להוסיף לתקציב הביטחון. "יש הרבה סימני שאלה לאן המבצע הולך, קצב ההתקשרויות של צה"ל הוא גבוה ומדאיג, רב הנסתר על הגלוי", אמרה השבוע סגנית הממונה על התקציבים תמר לוי־בונה בוועדת הכספים של הכנסת. אז מה שווה הנומרטור אם הוא לא יודע לשקלל את הלא נודע, ועוד כשהלא נודע כל כך גדול? כמה הוא כבר יכול לחזות כשתחת הניהול של הממשלה הזאת הראות לקויה מאוד? איזה ערך יש לאופטימיות שנשענת על תמונה חלקית כל כך? // שלמה טייטלבאום
משרד החינוך
אפילו לשלם לא מצליחים
משרד החינוך הודיע שהקיזוזים במשכורות המורים על שביתת ימי המחלה יבוצעו ממשכורת יוני — כלומר המורים יראו אותם בכסף שנכנס ביולי. אבל השבוע, בתחילת יוני, מאות מורים גילו שמשכורתם בחודש מאי נחתכה, גם אם הגיעו לעבודה, היו במילואים או יצאו לטיולים מטעם בית הספר. במשרד החינוך אומרים שמדובר בטעויות רגילות; משלמים משכורות ל־150 אלף מורים, יש טעויות. אבל זה לא אמור לקרות, לא יכולות להיות כאלה "טעויות רגילות". איך זה ייתכן, אחרי כל כך הרבה שנים של כאוס במשכורות המורים ואחרי שוועדה מיוחדת בדקה את הנושא ופרסמה המלצות? העובדה שמשרד החינוך חי בשלום, כשגרה, עם טעויות בשכר ועובדים שלא יכולים לדעת כמה כסף יקבלו מאפיינת כל כך הרבה רעות חולות במוסד המנופח והמסורבל הזה. אם את הביורוקרטיה הם לא מסוגלים לנהל, איך אפשר לצפות מהם לנהל את הפדגוגיה. // שחר אילן
חתונה היא היא כשלעצמה הפרעה. והיא לא חשובה
מתברר שסלע המחלוקת הסוער של הרגע בחברה הישראלית הוא חתונה. האם החתונה המפוארת של הבן של ראש הממשלה לגיטימית בימים אלה? והאם לגיטימי לארגן מחאות סביבה? או אפילו יותר מכך — להפריע להתנהלות האירוע, שאמור לארח את צמרת השלטון וגם את צמרת ההון שמחוברת לשלטון? האם זה יותר מדי, או שמשטור המחאה והחשש מ"מה יגידו" מסוכן יותר?
כל השאלות האלה קשורות באופן הדוק למעמד החתונה — כל חתונה, כקונספט — בחברה הישראלית. מצד אחד היא אירוע מרגש שבו שני אנשים חוגגים את האהבה שלהם ומבטיחים נצח. מצד אחר היא במהותה אירוע פומבי שבו רוצים להפגין את האהבה והמחויבות בפני אנשים. כלומר ההצהרתיות היא חלק מהרעיון, שלא לומר ה־רעיון. הרי אם אבנר נתניהו ועמית ירדני היו רוצים לחגוג את הקשר שלהם בלי הפרעות, הם היו מזמינים כמה קרובים וחברים וזהו; ברגע שיש שם אלפי זרים זו הפגנת כוח, לא אירוע פרטי באמת. וזה, כמובן, נורא ישראלי. אנחנו חיים כבר שנים בתרבות של חתונות מוגזמות לגמרי, מתאמצות, מופרכות, עם אורחים שמתייחסים לכל הזמנה כאל קנס.
ותמיד חתונה היא אירוע חריג. הוא לא רק מעיק על חלק מהאורחים, אלא גם מכניס את בני הזוג והקרובים להם לסחרחרת משוגעת סביב יום אחד. ואז כולם חוזרים לשגרה, לחיים המשותפים, לאינטימיות ולהתרגשויות הקטנות של החיים, לעצבים ולריבים. בסוף החתונה עצמה היא הפרעה, וכל מי שהתחתן יודע כמה היא לא באמת חשובה. כן, גם החתונה של הבן של נתניהו, ולכן, באופן טבעי, גם הוויכוח המיותר סביבה. זו לא תהיה מחאה מאוד חשובה, והיא גם לא תהיה אסון נורא. התועלת שלה למתנגדי נתניהו לא תהיה גדולה, וכך גם התועלת שלה לנתניהו. כל זה לא חשוב. סתם הגזמה פרועה בשביל ערב אחד. ככה זה חתונות. // דור סער־מן
