שלושה ימים בממשלה
איפה הם חיים
ועדת הכלכלה התכנסה כדי לדון בשאלה אם להחיל קיצוץ רוחבי גם על תקציב מינהלת תקומה, המיועד לשיקום יישובי הדרום. שני שרים בליכוד הכפישו זה את זה סביב העובדה שעוד לא מינו יו"ר לתעשייה האווירית. חברי כנסת עלבו בבני משפחות חטופים שהגיעו למשכן (ולא בפעם הראשונה). שר התקשורת, מהסהרוריים בממשלה, הכריז על תחילתו של מהלך להדחת היועצת המשפטית לממשלה, וגם על התנעה מחדש, בכל הכוח, של החוקים שפוגעים בתקשורת החופשית. התברר שתיקון חלון בבית ראש הממשלה עולה כמעט 2 מיליון שקל. ואלה היו רק שלושת הימים הראשונים של השבוע. בזה נבחרי הציבור עוסקים. לא ביוקר המחיה שחונק את משקי הבית, לא בהתעקשות של המדינה להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם גם אם אין להם בית וליישובים שחלק מהם הרוסים לגמרי, לא בשאלה איך יוצאים מהבוץ העזתי, לא בהשבת החטופים. שום נגיעה למציאות, ניתוק מלא ממה שמעסיק את הציבור. רק אינטרסים, ואפילו לא כאלה שמשרתים את הסקטורים שבחרו בהם. // גולן פרידנפלד
עסקנות ההשתמטות
זה הדיל האמיתי
מאיר פרוש, שר ירושלים ומסורת ישראל, פנה השבוע לציבור הדתי־לאומי, וניסה לשכנע אותו לא להתנגד להסדרת ההשתמטות וכן להתנגד לכל סנקציה כלכלית שתוטל על משתמטים. הוא לא ניסה למכור את העיקרון, את המהות; הוא דיבר ביזנס — שמרו לנו ונשמור לכם. "אנחנו מגבים אתכם ומכבדים את תפיסת העולם שלכם אפילו שלא כולם חושבים כמוכם", אמר ואפילו הוכיח: "כשהייתי שר השיכון הוריתי על בנייה בהר ברכה ומעלה אפרים" ומיד המשיך: "למה לא מגיעה לנו הדדיות בעניין הזה? כמו שאצלכם יש קיצוניים שבכל גבעה צריך להעמיד משהו, אצלנו סבורים שמה שנדרש מבחור ישיבה שמבקש להיות בן תורה אמיתי שמשמר את העם היהודי זה ללמוד תורה בניתוק מוחלט מכל ענייני העולם".
פרוש בעצם אומר כאן שתמיכת מפלגתו במאחזים לא חוקיים לא נובעת מתפיסת עולם ערכית או ביטחונית, אלא היא שטר חוב שניתן כדי שיהיה אפשר לפרוע אותו בעתיד, בעת הצורך. אין שיקול ענייני, רק חשבונות והתחשבנויות ופנקסנות של שנים. וחמור מכך: את מחיר התמיכה בהקמת מאחזים כאלה לא פרוש ומפלגתו משלמים, וגם לא בוחריהם. הם לא משלמים על זה מכספי המסים שלהם, והם לא משלמים על זה בשלוש שנות שירות, ובטח לא בסיכון חייהם. כך שבהצהרה הזו פרוש בז לא רק לציבור החילוני המשרת, אלא גם לשותפיו הטבעיים, הדתיים־הלאומיים, שמהם הוא רוצה עכשיו לגבות חוב. כי בעוד הוא ואנשיו לא מקריבים דבר למען החלק שלו בעסקה, המאחזים, החלק השני בעסקה מחייב את שותפיו לשלם. הם ישרתו יותר, והם ימותו יותר, בשם "ההדדיות" המדומיינת והמקוממת שלו. // שלמה טייטלבאום
תעודת הזהות הבנקאית
זמן להתחלה חדשה
אזרחי ישראל קיבלו השבוע את תעודות הזהות הבנקאיות המעודכנות שלהם. זה מסמך פורמלי שמסכם באופן מסודר מה קרה לנו בחשבון בשנה שעברה — אילו פעולות עשינו, כמה עמלות נגבו מאיתנו, כמה ריביות שילמנו וכו'. אבל קוראים לו "תעודת זהות", כאילו מה שקורה בחשבון הבנק שלנו הוא מי שאנחנו, כאילו הזהות שלנו נמדדת בגובה העמלות. אם זה כך, הרי שרובנו יכולים להזדהות בשקט כפראיירים. זו הזהות המרכזית שעולה כשמתברר שאנחנו משלמים לבנקים מאות שקלים מיותרים בשנה, אם לא יותר.
כל תעודת זהות מראה כמה אנחנו פראיירים, אבל גם עד כמה הבנקים חמדנים ולא הוגנים. בשבוע הבא יתפרסמו תעודות הזהות שלהם, הדו"חות השנתיים, שימשיכו להציג רווחים יפים מאוד. אנחנו והם, שני צדדים של אותו הסיפור.
הבנקים לא ישתנו, אבל אנחנו יכולים. כדאי להסתכל בלבן של העיניים של תעודת הזהות של 2024, ולהחליט ש־2025 תהיה שונה. זה אפשרי, ואפילו לא מסובך: להרים טלפון לבנק ולדרוש ביטול של עמלות עו"ש, הקצאת האשראי, דמי הכרטיס. אם זה לא עובד, אפשר לעבור בנק. גם זה ממש לא מסובך. זו ההחלטה הראויה לשנה החדשה — לפתח זהות בנקאית חדשה. // שקד גרין
ה־DOGE של מאסק
הביאוהו לכאן
ה־DOGE, המחלקה החדשה להתייעלות הממשל האמריקאי, מרעידה את עובדי המדינה שם, אלפים מהם כבר נשלחו הביתה, עוד עשרות אלפים הופרשו לא בעדינות. כלי התקשורת בארצות הברית מלאים סיפורים על פיטורי בזק קשים, והנטייה היא להזדעזע מהגרזן החד שמנחית אלון מאסק, האיש שמוביל את ה־DOGE, על השירות הציבורי. אבל לצד התהיות על ההיקפים והדרך, יש כאן תזכורת, רעיון שראוי להרהר בו: צריך לנער לפעמים את הפינות מלאות העובש של המגזר הציבורי.
מתי נתקלתם בפעם האחרונה בכותרת על פיטורים נרחבים במשרד כלשהו? הרי במגזר העסקי זה קורה כל הזמן, גם בחברות ההייטק החזקות ביותר. זה לא מעיד על בעיות בחברה, אלא על מאמץ מתמיד להשתפר. לא מעט מעסיקים נפרדים, פעם בשנה־שנתיים, משכבת העובדים עם הביצועים הנמוכים ביותר. במגזר הציבורי אין מנגנוני ניקוי כאלה, ולמעשה אין מנגנוני פיטורים כמעט כלל, לא משנה כמה אתה לא תורם למשרד ולציבור, לא משנה אם אתה אפילו ממש עצלן או גרוע. גם כשכולם מהדקים חגורות וסופגים קיצוצים, אנחנו לא רואים אצל עובדי המדינה פיטורים נרחבים. מהממשלה הנוכחית אי אפשר לצפות לכלום, אבל כשיגיע הריסטארט למדינה, יהיה צריך גם גרסה בריאה של DOGE מקומי. // סופי שולמן
הקיצוני שוב לוקח אותם למחוזות הקץ
הישגי ה־AfD בבחירות בגרמניה השבוע הם המשך של התחזקות מפלגות קיצוניות ברחבי העולם. אבל השאלה היא מה זה בעצם קיצוני, ומי מחליט שמשהו הוא קיצוני. הרי בעבר אנשים ומפלגות ובוחריהן לא הגדירו את עצמם כך, התיוג הזה הודבק להם מבחוץ, ואילו היום נראה שכבר מנופפים בו בגאווה.
פעם ה"קיצוני" נועד לסמן "לא לגיטימי". מפלגות קיצוניות היו מחוץ למשחק, אנשים קיצונים לא היו ראויים לקחת חלק בדיון. הרי הקיצוני נגזר מהקץ, שהוא הסוף של הכל. מי שמתקרב אליו בהכרח מושך אל מחוץ למקובל ולראוי. מעשה קיצוני הוא מעשה של ייאוש, חורג מכללי ההתנהגות, מההיגיון, פעמים רבות גם מגבולות החוק. זה עובד גם לכיוון ההפוך, כדי לתאר משהו חיובי ("זה אדיר, קיצוני!"), אבל לרוב הקיצוני הוא הנואש והקשה.
לפעמים צריך את זה בפוליטיקה, או בעולם הרעיונות. לפעמים להגיד "אני קיצוני" זה ביטוי לזעקה, זה כמו לומר "הלוואי שישמעו אותי". לפעמים הקולות הקיצוניים גורמים לנו לחשוב אחרת על סוגיות עמוקות כמו זהות והגירה, מנערים לנו את המחשבה; גם אם כלל איננו מסכימים איתם, הם מחייבים אותנו להגדיר לעצמנו מה נכון בעינינו. הבעיה בגל המפלגות הקיצוניות הוא שרובן המכריע לא מציעות באמת רעיונות קיצוניים חדשים שמנערים את השיח, ואפילו לא פתרונות קיצוניים. הם רק זעקה גולמית, ובהחלט קיצונית, כזו שהולכת יד ביד עם שנאה, לא עם חזון ויומרה לבנות חברה חדשה. כמו סוכני הכאוס שמובילים את אמריקה, הקיצונים החדשים פשוט מקרבים אותנו אל הקץ. // דור סער־מן
