גדלתי בחיפה, עיר של ים, שווארמה משובחת ומטאל. ככה זה בערים שאין מה לעשות בהן — בימים הולכים לים ואוכלים שווארמה, בלילות שומעים מטאל. ומי שגדלו על ההר הירוק בשנות השמונים והתשעים נחלקים לשני סוגים: מטאליסטים פח ומטאליסטים אמיתיים. מטאליסטים פח שמעו גאנז אנד רוזס ומטה, כלומר מוטלי קרו ושאר אסונות. מטאליסטים אמיתיים חרשו את מטאליקה, פנטרה, סלייר ועוד נעימות עדינות שעד היום לא יצאו לנו מהראש. ידענו שפיל אנסלמו תותח (אם כי מתברר שהוא פה ושם גזען מחריד), היינו משוכנעים שמטאליקה היא החיים, ב־1993 עלינו על אוטובוסים לפארק הירקון ופספסנו בגרויות כדי לראות אותה ממש מרחוק, לא התקלחנו וחטפנו מכות. היה נפלא.
וכמו אצל לא מעט נערים חובבי מוזיקה אדוקים, היה ברור לנו שכל דבר אחר חוץ ממה שאנחנו שומעים אינו ראוי לאוזן אנושית. נחות. תחתית. כשמוזיקה מגדירה את מי שאתה, אתה נאחז בה בכל הכוח. ואם אפילו המטאל האחר היה נחשב פח, מה הפלא שפספסתי את הגראנג'.
32 שנה חלפו. כבר אין יותר נסיעות לתל אביב לחפש תקליטים, אין חנויות עם מוכרים מתנשאים, אין יותר "מפה לאוזן". גוגל, ספוטיפיי ויוטיוב עושים את כל העבודה, והאוזן השלישית רחוקה מאי פעם, חצי שעה מהבית הבורגני ברמת גן, בדיוק הוספנו מרפסת. וכבר חשבתי שאי אפשר יותר לגלות מוזיקה חדשה. אבל אז פתאום דווקא הטכנולוגיה הראתה לי את האור, ולפני כמעט עשור, אולי לרגל גיל 40, יוטיוב הציע לי להאזין ל "10" של פרל ג'אם. כנראה האלגוריתם זיהה שהזדקנתי, שהתרככתי, שאפילו אני הבנתי שלהקות שסוגדות לשטן זה סתם עלוב.
אז לחצתי פליי, בנסיעה לאילת מכביש 12, עם כל השקט שצריך. כבר בשיר הראשון הבנתי למה האלבום הזה הגדיר את הלהקה, הגדיר את המעריצים, הפך את אדי וודר לסופרסטאר. "10" הוא אלבום שיש בו לא מעט הומור (בעיקר אם שומעים אותו בגרסה עם "Dirty Frank"). יש בו טקסטים על ההקרבה של גבר במערכת יחסים, על התעללות בבית הספר וניצחון של הקורבן, ועל ים, כל כך הרבה אהבה לאוקיינוס ולגלים. והכל מנוגן כל כך טוב. כל כך הדוק. איזה גילוי זה היה.
כך, בגיל 40, סוף סוף הגעתי לגראנג', והרשיתי לעצמי להודות שפספסתי ז'אנר שלם. וטוב שהגעתי אליו רק עכשיו: ילד בן 17 יודע מעט מאוד על החיים, על אהבה, על תחושות חוסר אונים וחוסר כיוון, בטח על הורות. היום אני יודע יותר, לא הכל, אבל אני מבין (מעניין אם אלה ששמעו גראנג' כבר אז ידעו בגיל 17 יותר מהחבר'ה שעשו אייר גיטאר ומעגלי פוגו). הגעתי לכל זה כשהייתי צריך להגיע, כנראה, ונתתי לפרל ג'אם ו"10" לפתוח לי דלת לכל מה שהתנשאתי עליו כנער — אליס אין צ'יינז, סאונדגארדן, סטון טמפל פיילוטס, וכן, אפילו נירוונה. הסולנים של כל אלה כבר לא איתנו, רק אדי וודר נשאר, קצת מקריח, כמוני.
