נתניהו
כך ייחלץ מפלדשטיין
לא תמיד פוגשת התנהגות נתעבת ובוגדנית את סעיף האישום הפלילי ההולם. לכך בדיוק מייחלים ראש הממשלה בנימין נתניהו ואנשיו בפרשת קטארגייט — לאפשרות שקטאר לא מוגדרת "מדינת אויב", ואז ההתנהגות הנתעבת והבוגדנית של אנשי הלשכה תינצל מאישום חמור במיוחד. הישועה השנייה שנתניהו מצפה לה היא זו המוכרת משאר פרשותיו — הוא לא ידע. כמו נתיב החילוץ בסיפור הצוללות: אם ידע — הוא מושחת, אם לא ידע — טיפש. שתי האופציות גרועות, אבל הטיפשות מבחינת נתניהו גרועה פחות.
יום שני השבוע היה יום רע למעורבים בפרשה. אלי פלדשטיין פירט, נפתלי בנט מיסגר. פלדשטיין, בריאיון לעמרי אסנהיים, איפשר הצצה לקן הצרעות המכונה "לשכת ראש הממשלה", ובנט מיסגר את הסיפור כ"בגידה" — הגדרה שהופכת אותו למתחרה רציני על תואר גדול פשעיו של נתניהו, לצד האחריות לטבח, השלטת הכהניזם על חיינו וההתנקשות במוסדות הדמוקרטיים החשובים כמערכת המשפט והשידור הציבורי.
אגב השידור הציבורי, הריאיון עם פלדשטיין בכאן 11 סיפק את ההוכחה האולטימטיבית לחיוניות השידור הזה. ברוח דבריו של אורי אורבך המנוח: "אני מעדיף לחיות במדינה שבה התקשורת מפילה את הממשלה מאשר במדינה שבה הממשלה מפילה את התקשורת". // משה גורלי
סמוטריץ'
דה רוק ורובין הוד יחד
יש "גבר־גבר" חדש בשכונה. קוראים לו בצלאל סמוטריץ’, ומתברר שהוא לוחם צדק חברתי, מגן החלשים וקוטל רשעים. דה רוק ורובין הוד מתגלמים בגופו של נער גבעות. השבוע סמוטריץ' הטיל מס על רווחי יתר של הבנקים, ובו־בזמן הכפיל את הפטור ממע"מ על קניות ברשת מ־75 דולר ל־150. "חלק משורת צעדים משמעותיים שאני מוביל במסגרת התקציב הקרוב, שמטרתם אחת וברורה — להוריד את יוקר המחיה", הלל השר את עצמו עם החתימה על צו הפטור ממכס.
כדאי לקרוא את ההצהרות הללו עם קמצוץ של מלח. בכל הנוגע לפטור ממע״מ, אחרי שסמוטריץ’ העלה את המע״מ ל־18% לכל הישראלים ועל כל המוצרים, כולל מוצרי מזון בסיסיים ושירותי יסוד, עכשיו הוא יורה ברגל של העסקים הקטנים, פוגע ביצרנים המקומיים ומוחק כמיליארד שקל מהכנסות המדינה. אז אתם תמשיכו לשלם יותר על בריאות, מזון, רכב, דלק, חשמל, מים וארנונה — אבל היי, תוכלו לקנות חזיות ותחתונים משיין וסלסילות אפייה מאליאקספרס אפילו עוד יותר בזול.
בכל הנוגע למס על הבנקים, אפשר לשכוח מהאפשרות שיחזור לציבור. הוא ינותב לעומק קופת המדינה, ומשם ינותב כרגיל לשימור הקואליציה: קצת לחרדים, קצת להתנחלויות, קצת לגרעינים תורניים. באותו זמן הבנקים הציניים, בשל היעדר תחרות, פשוט יגלגלו אותו אלינו בריביות ועמלות. הם כבר איימו לבטל את ההטבות שהעניקו ללקוחותיהם בחודשים האחרונים בלחץ בנק ישראל. כך שהתוצאה של מהלכי סמוטריץ', רובין הוד בעיני עצמו, תהיה פגיעה בצרכנים. לא טיפול בריכוזיות המערכת הפיננסית, גם לא הורדה של יוקר המחיה. // אדריאן פילוט
מכירת ארמיס
לא להסתנוור, למחות
2025 התחילה עם המכירה של Wiz ב־32 מיליארד דולר, אחר כך סייברארק נמכרה ב־25 מיליארד, ואז התבשרנו על הרחבת הפעילות של אנבידיה, והשבוע על המכירה של ארמיס בכמעט 8 מיליארד. גשם של דולרים יורד על ישראל בזכות המוח היהודי. מה תעשה הממשלה עם כל ההכנסות ממסים, שנאמדות ביותר מ־10 מיליארד שקל? האם היא מתכננת להגביר את ההשקעה ברווחה? בחינוך? אולי ב־AI? פחות. הממשלה דואגת בעיקר להמטיר על אותם אזרחים חכמים כמה שיותר גזירות והגבלות. נדמה שבכל רגע שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו מרגיש שהנתינים מתחילים לסטות מהמסלול, כלומר לדבר על קטארגייט והבגידה, הוא שולף את איום הטילים ומחמם כל גזרה אפשרית. הרי אזרח מבוהל הוא אזרח צייתן שלא יוצא מהבית. ומהנדס מבוהל ימשיך לפתח טכנולוגיות הגנה וסייבר שיזרימו למדינה המון כסף, שישמן בעיקר את גלגלי הממסד החרדי שצועד לאחור - לא את הטכנולוגיה וההשכלה שיקחו אותנו קדימה. אסור להסתנוור מההצלחות המרשימות של ההווה. כדי שיהיה עתיד, כולם, גם החוששים, צריכים לעזוב הכל ולצאת לרחובות. // סופי שולמן
שטייניץ
הנפקה? קודם תתחיל לתפקד
בתחילת השבוע חשף "כלכליסט" כי רשות החברות הממשלתיות תדון עם יו"ר רפאל יובל שטייניץ על היערכות החברה לקראת הנפקה אפשרית, כדי שלא תפגר אחרי התעשייה האווירית. אבל לפני ששטייניץ מטריח את רפאל במציאת חתמים ובהערכות שווי, כדאי שהוא והמדינה יתחילו למלא משימות בסיסיות בהרבה, שחיוניות לתפקוד התקין של החברות הביטחוניות הגדולות בישראל.
נתחיל מרפאל. שתי דירקטוריות בחברה סיימו בחודשים האחרונים את כהונתן — מיכל עבאדי־בויאנג'ו, שמיועדת לשוב לתפקידה בעבר כחשבת הכללית באוצר, וחברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס־ורבין. במקומן לא מונו עדיין דירקטורים חדשים, והחברה סובלת גם מאיוש חסר בוועדות הדירקטוריון (וספק גדול אם מינויו של הרופא של נתניהו, פרופ' אלון פיקרסקי, לדירקטור ברפאל בשנה שעברה ממלא את החוסר המקצועי). גם לתעשייה האווירית, חברת ענק ביטחונית אחרת, אין כבר יותר משנה יו"ר. בשתי החברות הסיבה דומה: שר הביטחון ישראל כ"ץ והשר הממונה על החברות הממשלתיות דודי אמסלם עסוקים במאבקי הכוח הפנימיים שלהם בליכוד, מסוכסכים ביניהם עמוקות ומסרבים להגיע להסכמות, ולעזאזל האינטרס הציבורי.
רפאל והתעשייה האווירית הן שתי חברות עצומות, שמוכרות נשק במיליארדי דולרים בשנה, מחזיקות יחד בצבר הזמנות של כ־50 מיליארד דולר ומעסיקות עשרות אלפי עובדים. ושתיהן פועלות עם הנהלות חסרות באופן שמקשה עליהן לתפקד. אז לפני שמדברים על הנפקה, כדאי להתחיל מהבסיס. // יובל אזולאי
סגירה היא לא עניין סופי
ההחלטה לסגור את גלי צה"ל הובילה לביקורת רחבה, על כך שהממשלה בעצם מנסה לסגור במה של עיתונות, כלומר במה שבה נשמעת גם ביקורת על השלטון, כפי שעיתונות צריכה לעשות. מהלכים נוספים של בנימין נתניהו ואנשיו, משורות הקואליציה ועד הרחוב, מבהירים שאכן, הם מנסים לסגור לעיתונאים את הפה, ולא רק לעיתונאים אלא לכל מי שמבקר אותם - מפגינים, אוהדי כדורגל, משפחות חטופים.
הם מניחים שאפשר לסגור. כי הרי בסגירה יש משהו סופי. אנחנו אומרים על עניין שהוא סגור, ושמים אותו בצד. כשאנחנו מדברים על מישהו שהפסיק באופן מוחלט לעשות משהו, אנחנו אומרים שהוא סגר את הבסטה. ואנחנו סוגרים חשבון, וסוגרים את הברז, וסוגרים עסקה. אנחנו מביאים דברים לסיומם. אפילו כשאנחנו סוגרים מעגל אנחנו משלימים תהליך ומציבים הכל למקום הנכון. זהו, סוגרים הולכים.
אבל בעצם, סגירה לא חייבת להיות סופית. אנחנו פותחים וסוגרים חלונות ותריסים, לכל עסק יש שעות פתיחה ומועד סגירה, בתקופת הקורונה עברנו סגרים ואחר כך חזרנו לחיים, כי כוח הזרימה חזק יותר. שלא לדבר על כל החופשות שסגרנו בחמש השנים האחרונות ובסוף לא יכלו לצאת לפועל. אולי החיים לא מורכבים באמת מסגירות הרמטיות, אלא הם כמו הדלתות האוטומטיות, נפתחות ונסגרות ונפתחות ונסגרות. וכידוע, כשדלת נסגרת — אחרת נפתחת. הסגירה היא בעצם מטפורה יפה להיפרדות כחלק מהחיים, לתנועה התמידית. כשהממשלה רוצה לסגור את גל"צ, היא מכחישה את התנועה התמידית, מתעלמת מהעובדה שתמיד יימצאו הדרכים לבקר את מה שראוי לביקורת. כמו שלאונרד כהן שר, "יש סדק בכל דבר, כך האור נכנס". // דור סער־מן
