בהרב־מיארה מול בן גביר
מי באמת צריך ללכת
השבוע ביטל בג"ץ את פיטוריה של היועצת המשפטית גלי בהרב־מיארה. ובשבוע הבא תימסר לבג"ץ תגובת היועצת בעתירות לפיטורי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, לקראת הדיון שנקבע למחצית ינואר. הסיבות לפטר את בן גביר חזקות בהרבה מהסיבות לפטר את בהרב־מיארה, אבל הן תקפות לדמוקרטיה הישראלית ערב ההפיכה המשטרית, לימים שבהם כהניסטים היו מחוץ לתחום, עברייני שוליים קיצוניים שאיש לא העלה על דעתו למנותם לשרי ממשלה. אבל נתניהו לא רק מינה, אלא גם הפקיד בידי בן גביר את השליטה במשטרה.
לפטר את בהרב־מיארה או את בן גביר? השאלה הזו היא תמצית מזוקקת של הידרדרות הממשל והמשטר בישראל מדמוקרטיה ליברלית לאוטוקרטיה הלכתית. חלקים מההפיכה הזו עדיין עוברים בבג"ץ, שהגן השבוע על היועצת, והשאלה היא אם יגן גם על השר או שיורה לראש הממשלה לפטרו. נתניהו יגן בחירוף נפש על בן גביר, שהתגלה לא רק כשר מסוכן אידאולוגית אלא גם ככושל מקצועית. לפטר שר מסוכן וכושל? לא יעלה על דעתו. בגלל הפוליטיקה הארורה, וגם מפני שבן גביר משקף נאמנה את בבואת ממשלתו ותמציתה — מסוכנת וכושלת. // משה גורלי
טרנד ההשקעות
מי מכיר פחד אמיתי?
בזמן האחרון אי אפשר לזוז בלי להיתקל בשיחה על השקעות בשוק ההון: על כמה זה חשוב להשקיע מגיל צעיר, על האפקט המצטבר של ריבית דריבית, על הניסיון המועד לכישלון בתזמון השוק ועל ההשקעה העודפת במדדים על פני הניסיון לזהות את אנבידיה הבאה. המשפיענים ממליצים, בתי ההשקעות דוחפים לפתיחת חשבונות, ונדמה שמי שלא שם, לא קיים. הכל נכון, אבל יש כאן אבל אחד גדול: הנחת המוצא של כל מעודדי ההשקעות הנלהבים היא שההשקעה במדדים מוכיחה את עצמה בטווח הארוך, כי השוק תמיד מתקן את עצמו. אלא שההנחה הזו מתעלמת מפקטור חשוב: פחד.
הכניסה המסיבית של הציבור לשוק ההון מגיעה אחרי שנים רבות של גאות בשווקים, ללא קריסות דרמטיות. בעבר, בכל עשור היתה לפחות קריסה אחת גדולה של השוק, אך כל מי שהצטרפו לתחום אחרי המשבר העולמי של 2008, רובם משקיעי ריטייל פשוטים, לא מכירים את הכאב שנגרם מצניחה חדה, שהורסת את החיים של מיליוני אנשים — מחוללת אלפי פשיטות רגל, מוחקת חסכונות פנסיה לאנשים על סף פרישה, מכפילה את היקפי האבטלה ומקפיצה את האשראי.
נוח מאוד לשבת באולפן עם אוזניות ותאורה רכה ולדבר על כך שגם בנפילות צריך להמשיך בהשקעה שכלתנית במדדים, ולנתק אותה מכל רגש. אבל גם פחד הוא רגש הכרחי למשקיעים, כי הוא מבוסס על מידת יכולתם לצלוח משברים עם המשאבים שנתונים בידיהם. קחו למשל את סיסקו, ענקית הטכנולוגיה שהיתה סמל לניפוח מחירים בבועת הדוט.קום שהתפוצצה בשנת 2000, ורק השבוע חזרה למחירה מאז אותה בועה. סביר להניח שרק מעט מאוד משקיעים המשיכו להחזיק במניות שלה במשך כל אותן 25 שנה כדי לא להפסיד.
מי שנכנסים לשוק ההון יכולים להבטיח לעצמם הבטחות נהדרות על רציונליות ההשקעות שלהם, אבל כשיגיע לכאן משבר אמיתי וכולם סביבם יהיו במנוסת בהלה - נראה אותם מצליחים לשמור על קור רוח ואמונה שכלתנית בכוחו של השוק. // גולן פרידנפלד
חוק החניונים
פיאסקו ידוע מראש
חוק החניונים נכנס לתוקף בנובמבר 2025 ובמסגרתו בעלי החניונים חויבו לגבות תשלום פר דקה, ולא על שעה ראשונה במלואה. מטרתו היתה להפחית בתשלום לנהגים, אך בפועל הוא גרם לזינוק במחירי החניונים ובתוך שבועות אחדים הכריז שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שיגיש הצעת חוק לביטול החוק שאושר בידי הממשלה, לרבות חברי סיעתו. סמוטריץ' כינה אותו "חוק טיפשי", אף שכשנחקק הכריזו חברי הקואליציה כי מדובר בחוק חברתי חשוב והודו למשרד האוצר ולעומד בראשו על שיתוף הפעולה.
ברגע שהתברר כי החוק נועד לכישלון, כל חברי הקואליציה "שכחו" שהם עמדו מאחוריו ומיהרו למתג אותו בתור "חוק לזימי", על שם חברת הכנסת נעמה לזימי מהדמוקרטים שהגתה אותו (לפני שהצעתה מוזגה עם הצעה דומה שהגישה ש"ס). אבל האמת היא שזו היתה טרגדיה ידועה מראש: כבר בשלב הדיונים גורמי המקצוע התריעו, בעלי החניונים איימו וגם פקידי האוצר אמרו בפה מלא שקיים חשש ממשי שהחוק החדש ינוצל לרעה. אבל בממשלה הנוכחית לא מקשיבים לפקידים, אלא דורסים אותם. חברי הקואליציה ראו הזדמנות לחוק פופוליסטי, וקפצו עליה. למה ללמוד את המודל העסקי של החניונים או להקדיש מחשבה לנחיצות של חוק בשוק חופשי וצרכנות גמישה? העיקר שתצא כותרת טובה.
כעת החוק החדש יבוטל (בשאיפה), בעלי החניונים יחזרו למחירים המקוריים (לכאורה, שהרי הם לא מחויבים לכך וממילא אין מי שיפקח), ולנו רק נותר לחכות לחוק הפופוליסטי הבא. // חופית כהן אולאי
מילת השנה
סלופ, סימן קריאה
מילון וובסטר בחר ב־Slop למילת השנה שלו וקלע היטב לרוח התקופה. במשמעותה המקורית Slop היא ערמת מזון רטוב לבעלי חיים, לרוב חזירים, ובהקשרה העדכני היא מתייחסת למבול התכנים מבוססי AI, כתובים וחזותיים, ששוטף את המדיה החברתית. כמו שליכטה של מזון רטוב שנשפכת מהשוקת על החזירים ועל כל סביבתם, כך AI Slop מציף את הרשת, מטנף את השיח בפייק ניוז, מיסאינפורמציה או סתם תכנים גנריים גרועים (וזאת, נוסף על תוכני Slop מעשה ידי אדם, ע"ע כל פוסט של דונלד טראמפ). וכך שוב טכנולוגיה שהיתה אמורה לשדרג את חיינו ולהפוך אותם לפשוטים ונעימים יותר מתגלה כגורם נוסף שמטביע אותנו בבוץ. // עומר כביר
האם אור תמיד טוב מחושך, או שאור של אחד הוא חושך של אחר?
הרגע היהודי ביותר של סילוק החושך הוא הרגע האלוהי ביותר, זה של "ויהי אור". אבל לנו, שבאנו אחרי שכבר היה אור, יש את חנוכה. הרעיון הכובש של אור הגדל מיום ליום. הקסם המכשף של נס פך השמן והמחשבה על אור פלאי שאינו מפסיק. הלהט המידבק של "באנו חושך לגרש" ו"אנו נושאים לפידים". אבל אור וחושך הם הרבה יותר מסיפור של מלחמות בין טובים לרעים, בימי המכבים או רגע לפני אחרית הימים.
אור הוא קודם כל הכרח ביולוגי לקיומם של חיים, הוא נדרש כדי שיהיה לנו מה לאכול, כדי שנהיה בריאים, כדי שנחיה בנפש מאוזנת. הוא מסמל שמחה ("אורו עיניו" לעומת "חשכו עיניו"). הוא מסמל תקווה (קרן אור באפלה, אור בקצה המנהרה), והוא הדרך להתקדם, להגיע לעתיד טוב יותר — לא בכדי יצאנו מחשכת ימי הביניים אל הנאורות, והאמנו שאור ההשכלה ינצח. מי שזכו בתובנות עמוקות "ראו את האור", מי שנשארו מאחור הם "בני אדם חשוכים".
עם החושך אנחנו פחות משחקים. נדמה כאילו שכשאנחנו מרגישים את האפלה מתקרבת, אנחנו כמעט נאלמים דום. מנסים לשכנע את עצמנו ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", מעודדים זה את זה ש"כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן". שאסור לוותר. אבל אחרי השנתיים האחרונות, הקרע התהומי, המלחמה הקשה, הוואקום המנהיגותי, נדמה כאילו החושך חלחל עמוק. מה עושים עם זה? כמה אפשר להילחם על האור? ואולי, בקרע כל כך חמור, אין הרבה מה לעשות, כמו שדני סנדרסון פעם שר: "זהו חוק ישן / הוא פשוט אומר / שהאור של אחד / הוא חושך של אחר". // דור סער־מן
