בכיתה י' לקחו אותנו לאולם צוותא לראות את "ג'וני שב משדה הקרב", הצגת יחיד של איציק ויינגרטן. אלה היו ימים שבהם היה מותר לדבר על האיוולת שטמונה במלחמות והסבל שהן מולידות, והיה מותר להפעיל טריגרים בלי חשש לנפשנו הרכה, והיה כאן תיאטרון עם אמירה — וכל הטוב הזה ביוזמת משרד החינוך, כשברקע מתנהלת מלחמת לבנון הראשונה. יואב קיש היה מעדיף למות קודם, אם אפשר מאקדחו של אבי מעוז.
דמותו של ויינגרטן כחייל פצוע ששב ממלחמת העולם הראשונה, שכוב על מיטת בית חולים, גדם אנושי חסר ידיים ורגליים, נטול חושים לחלוטין, חבוש מכף רגל עד ראש ומנסה לתקשר באותות מורס עם האחיות באמצעות הטחה קצבית של ראשו בכרית, לא נמחקה מאז ממוחי. אבל "ג'וני" היה ונשאר מבחינתי מחזה, הצגה שראיתי כנער, ואולי אראה שוב בעתיד.
עד שנתקלתי בספרייה ב"ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו, ו־40 שנה אחרי נפל לי האסימון שההצגה היתה למעשה עיבוד לספר שפורסם ב־1939, אחרי המלחמה הגדולה ורגע לפני המלחמה השנייה. גם הספר הוא "הצגת יחיד", כתוב כולו מראשו הקודח, באמת קודח, של ג'ו בונהאם מקולורדו, לוחם שנפצע אנושות ביום האחרון של המלחמה, וכל שנשאר לו הן מחשבותיו הכלואות במוחו ואינן יכולות לצאת אל העולם.
מכיוון שאינו יכול לשמוע, לראות או לדבר, לאורך עשרות העמודים הראשונים בספר ג'וני עסוק פשוט בניסיון להבין את חומרת מצבו. בזה אחר זה הוא מגלה את איבריו החסרים, עד שהוא מפנים שכל מה שנשאר ממנו הוא מוח שמחובר למערכת הזנה. הכי קרוב לגולם.
טרמבו לקח על עצמו אתגר ספרותי לא פשוט של כתיבה רק מתוך מחשבותיו של הגיבור, שאינו מדבר עם איש אלא עם עצמו, ואינו יכול לחוש דבר אלא את זיכרונותיו
טרמבו לקח על עצמו אתגר ספרותי לא פשוט של כתיבה רק מתוך מחשבותיו של הגיבור, שאינו מדבר עם איש אלא עם עצמו, ואינו יכול לחוש דבר אלא את זיכרונותיו. בפרק השלישי, למשל, ג'וני מרגיש שהרופאים מתעסקים בידו. הם מכאיבים לו, צובטים אותו, עד שהוא מבין שהכאב אינו מגיע מכף היד: "ישו, הם הורידו לו את זרוע שמאל. הם ניסרו אותה ישר בכתף". התובנה האיומה מזכירה לו את הטבעת שהיתה על אצבעו, "מה עשיתם איתה? קארין נתנה לי אותה", ומשם, לאורך עשרה עמודים, טרמבו מוליך אותנו בתוך מוחו של ג'וני אל קארין אהובתו, ואל אביה שהפציר בהם למהר "לחדר השינה. שניכם. אולי לא תהיה לכם עוד הזדמנות", ואל ליל האהבה הראשון והאחרון שלהם, ואל זיכרון החיבוק בשתי ידיים, עד שג'וני שב אל המציאות ומבין שגם ידו השמאלית איננה: "אין לי שום ידיים, קארין. הלכו לי הידיים". מהלך ספרותי מרשים ומבעית בו־זמנית.
הספר מבקש להעביר מסר אנטי־מלחמתי והוא עושה זאת בכל הכוח, לעתים באופן דידקטי, מוקצן, בלי מרחב התלבטות. בסוף חלקו הראשון ולקראת הסיום הדרמטי, הספרות מפנה מקום למניפסט פציפיסטי. ועדיין, "ג'וני" הוא קלאסיקה ספרותית סוחפת, מרגשת, כתובה היטב ולצערנו אקטואלית מתמיד. על רקע המלחמה האיומה שאינה נגמרת והסבל האיום שהיא גרמה וגורמת, זו הזדמנות מצוינת להציע לשר החינוך להחזיר אותה לסל התרבות. סתאאאאם, הדביל ביטל אותו בכלל.
