את עובדת במשמרות?
"כן. בשבוע ממוצע יש לי שתי משמרות לילה, שתי משמרות בוקר ומשמרת ערב אחת, ובכל חודש יש עד שלושה סופי שבוע כוננות מהבית. לפעמים יש גם משמרות בשבת — אני דתייה, אבל זה פיקוח נפש. ליחידת ההתאוששות מגיעים מטופלים אחרי כל סוגי הניתוחים, כאלה שמתעוררים מהרדמה, ואנחנו אלה שמאפשרים להם להתעורר בדרך נעימה. יש בזה שליחות — אני מאמינה שהדרך שבה אתה מתעורר מניתוח, אם זה ברוגע או בחרדה, משפיעה על ההתאוששות, ולדעתי בזמן שהמטופל עוד ישן הוא עדיין מרגיש את הסביבה, אז אני דואגת לכבות את תאורת הניאון ולדבר בשקט ככל האפשר. כשהוא מתעורר חשוב לנו לעשות אוריינטציה, שיידע מה השעה, כמה זמן עבר, שירגיש שליטה. אני אוהבת לתת להם זמן להתעורר, לא להאיץ את התהליך".
ואיך את ישנה, עם משמרות לילה ושלוש ילדות קטנות בבית?
"וגם לימודים לתואר שני בסיעוד, וטלפון פתוח בכוננויות, אז גם בלילות האלה אני לא ישנה טוב. הלו"ז שלי הוא הדבר הכי משוגע בעולם: יכול להיות לי רצף משמרות של ערב־בוקר־לילה, כלומר שמונה שעות בעבודה ושמונה בבית, ובכל פעם שעות השינה משתנות. לפני משמרת לילה, שמתחילה ב־22:30, אני חייבת לנוח, לישון שעה־שעתיים, בטח אם עבדתי משמרת בוקר באותו היום, ואז המנוחה היא בשעות של שיא הבלגן בבית, המקלחות וההשכבה. אחרי משמרת לילה אני מגיעה הביתה סביב 8:00, אני מספיקה לעזור לארגן את הבנות ולתת להן נשיקה לפני שהן יוצאות, מתקלחת, נכנסת למיטה ומשתדלת לישון עד 12:00-11:00".
זה לא מבלבל להתעורר באמצע היום?
"כן, זה מוזר לקום כשכולם כבר בשיא היום. לפעמים אני מתעכבת במיטה איזה רבע שעה, גוללת בטלפון ועונה להודעות, ואני משתדלת להקדיש עשר דקות לעצמי עם הקפה של הבוקר, להבין מי אני, איזה יום זה ואילו משימות עומדות בפניי. לא מעט פעמים אני מוצאת את עצמי מדברת מתוך שינה עם שליח או פקידה בבנק. ויש לי גם הרבה חלומות על מצבי סטרס בעבודה — אני באמצע החייאה, אני רצה להכין תרופות, כאלה סיטואציות".
קשה לישון אחרי האדרנלין של המשמרת?
"לפעמים העבודה כל כך מתישה שאני נרדמת מיד כשאני נכנסת למיטה. אבל הרבה פעמים רצו לי בראש מחשבות על מטופלים: זכרתי למדוד חום? זכרתי לשפוך את הקטטר? לא מעט פעמים כשאני מסיימת משמרת ערב או לילה במקום ללכת לישון אני ממשיכה בתקשורת עם האחות שהחליפה אותי, וגם כשאני קמה מהשינה אני בודקת איך המטופלים. יצא לי לא פעם לעטוף מטופל שנפטר, וזה גם משהו שמלווה אותי למיטה, או מחשבות על חיילים פצועים שמגיעים אלינו. אני גרה קרוב לבית החולים והרבה פעמים מתעקשת לחזור הביתה ברגל כדי להוריד את הסטרס, לתת לצפצופי המוניטור שבתוך הראש להיחלש לפני השינה".
מה עוד מקשה עלייך לישון?
"בדרך כלל העייפות מנצחת, אבל עומס רגשי או מנטלי יכול להקשות. למשל עכשיו, כשאנחנו מחפשים דירה. או כשנולדה הבת הגדולה שלי וחוויתי דיכאון אחרי לידה ובמקביל היה אובדן טרגי במשפחה. היה לי מאוד קשה להירדם אז, סבלתי ממחשבות שרצו ללא הפסקה, פתאום המטלות הכי פשוטות היו מכניסות אותי ללחץ משמעותי. עדיין למדתי אז, הייתי מגיעה ראשונה ללימודים, ב־7:30, הסטודנטיות האחרות היו אומרות לי 'כל הכבוד' — הן לא הבינו שאני פשוט בורחת מהחיים שלי. כשקיבלתי טיפול תרופתי ונפשי זה עזר לי לחזור לחיים שלי ולשגרת השינה".
איך ישנת כילדה?
"אני הבכורה מארבעה, וחלקתי חדר עם אחותי שצעירה ממני בשנה. יכולתי לשכב ערה עם מחשבות עד אמצע הלילה, וזו היתה חוויה קשה, פיתחתי סוג של פוביה משינה. גם היום כשבעלי מתחיל לכבות אורות, סביב 23:00, זה מכניס אותי ללחץ. כנראה אני מעדיפה להביא את עצמי למצב של עייפות קיצונית כדי שאוכל פשוט לקרוס במיטה ולהימנע מהחוויה של לשכב ערה במיטה. אני אומרת לעצמי: במקום לשכב ולנסות להירדם אוכל להספיק עוד מכונה".
מה יש לך בחדר השינה?
"לא הרבה, החדר הזה הוא רק לשינה. יש ציור של איילה שקניתי מאיקאה — כשאני מסתכלת עליה היא מזכירה לי את עצמי, ובעיגול בין הקרניים שלה אני מדמיינת את כדור הארץ שיושב לי על הראש ואני בכל זאת עומדת זקוף, כמוה. על המדפים יש הפאות שלי, עם כיסוי נגד אבק עליהן".
ובשידה ליד המיטה?
"קרם לחות, קליפס לשיער, מקלות ריח ונר. יש שעון מעורר עם פעמון חזק, זה השעון השני; השעון הראשון הוא הטלפון, שמונח על שידה רחוקה כדי שאצטרך לקום אליו, והשעון השני מוודא שלא אחזור לישון. ויש משחק קלפים לזוגות ששואלים זה את זו שאלות אינטימיות — לפעמים זה הזמן היחיד שלנו לדבר".
