איך אתם ישנים?
אלברט: "אני עובד מול ארצות הברית, אז אני יוצא לעבודה רק סביב 13:00, חוזר הביתה לקראת 2:00, וישן בערך שש שעות. זה לו"ז מתיש, עוד לפני המלחמה, והעבודה רוויה בסטרס — הלקוחות שלי הם בעיקר קורבנות הונאה. לפני השינה אני אוהב לקרוא, אבל בחודש האחרון זה פחות ספרים ויותר חדשות, מה שלא מרגיע לפני השינה, אז אחר כך אני עושה 15-10 דקות תרגילי נשימה. כשאני נרדם אני ישן עמוק, אם גלי לא היתה מעירה אותי הייתי ישן גם באזעקות. תמיד השינה היתה עבורי סוג של מקלט, אני לא זוכר תקופות שלא ישנתי טוב".
גלי: "אני לא אוהבת לישון הרבה. יש לי הפרעת קשב שגורמת לי עניינים עם השינה מאז שאני קטנה. תמיד יש לי הפסקת שינה משמעותית באמצע הלילה — גם לפני שנהייתי אמא הייתי נרדמת די מוקדם, 22:00-21:00, מתעוררת סביב חצות, נשארת ערה שעה־שעתיים, צופה במשהו וחוזרת לישון עד 7:00-6:00. אני קצת מתביישת בזה, אבל המסך מרגיע את המוח שלי, נותן הפסקה מהמחשבות. אני רואה תכנים קשים, מותחנים, זה מה שעוזר לי לברוח מעצמי, אבל זה משפיע לרעה על השינה שלי".
איך המלחמה השפיעה על השינה?
"אני מרגישה שאני פשוט ערה כל הזמן. העיניים מתפוצצות. אני כל הזמן מתפללת שיהיו לי שלוש־ארבע שעות שינה ברצף. אני אדם מאוד סבלני, אבל אני כבר מטפסת על הקירות, הסבלנות מתקצרת גם מול הילדים וגם בזוגיות. ויחד עם זה, יש רגעים מדהימים של נתינה. לא משנה כמה קשה לי, האינסטינקט שלי הוא לעזור לאחרים, לשדר אווירה חיובית לילדים ולסביבה. זה דורש כוחות־על".
אלברט: "לי קשה לתפקד עכשיו. אני שותה כמות מגונה של קפה ומזכיר לעצמי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות. בדרך כלל אני מתאמן בקאנטרי, זה נותן לי אנרגיה בבוקר וזה מאוד חסר לי כרגע. בגיל שלי אם אתה רוצה אנרגיה אתה צריך לייצר אותה".
איך נראים לילות עם אזעקות?
גלי: "אנחנו גרים בקומה 11, ואין לנו ממ"ד בדירה, יש ממ"ק קטן. כבר מהיום השני למלחמה אלברט נאלץ לחזור לעבודה, וזה קשה לקחת שני ילדים ישנים לממ"ק לבד. בשבוע הראשון חבר שלנו ישן פה בסלון — זה עזר גם לו כי אין לו מרחב מוגן זמין. הוא היה לוקח את ארייה בת ה־3.5 לממ"ק, ואני את איתן. יש גם שכנה שעוזרת לי — אני לא נועלת את הדלת ואם יש אזעקה בלילה כשאלברט לא נמצא היא נכנסת לעזור לי. פעם בשבוע אני ישנה עם הילדים אצל אחותי ברמת גן, מין התכנסות משפחתית, בשביל הביחד. יש שם ממ"ד ויש לה שני ילדים בגילים דומים לארייה ולאיתן".
הילדים ישנים איתכם?
"עד גיל שנתיים ארייה ישנה איתנו, וגם אחר כך היתה עוברת אלינו למיטה לפעמים. מתחילת המלחמה היא שוב במיטה שלנו, כולנו בקונכייה אחת. אני כל הזמן עסוקה בלילה בלהדגיש לה שאנחנו כאן איתה ולא הולכים לשום מקום. איתן ישן לידי בעריסה מתחברת, ארייה באמצע ואלברט צמוד לקיר, אז כשהוא מגיע באמצע הלילה הוא צריך לפלס את דרכו למקום שלו. לפעמים כולנו מתעוררים מזה, אבל זו התנהלות נעימה. זה יכול לקרות גם בבוקר, כולנו מתעוררים במין ערמה ומשחקים יחד, ארייה קופצת, מתגלגלת עם איתן, חיבוקים ונישוקים. זה מזכיר לי את החוויה החמה בשבתות בבוקר כשאני הייתי ילדה. אנחנו ארבע אחיות, ובשבתות היינו כולנו נכנסות למיטה של ההורים".
אלברט: "מאז המלחמה יותר קשה לי להיכנס לשקט לפני השינה, אבל אם כולם ערים כשאני חוזר זה מרגיע אותי ואני נרדם יותר בקלות".
איך נראים החלומות עכשיו?
גלי: "שבוע וחצי מתחילת המלחמה נסעתי עם הילדים לבקר חברים, כי אני חייבת לצאת מהדירה לפעמים. אבל אין להם ממ"ד, וכשהגיעה התרעה התחלנו לרוץ למקלט שנמצא שבע דקות הליכה מהם. איתן היה במנשא, ארייה בידיים שלי, והיתה בהלה שלא נגיע בזמן. על יד הכניסה למקלט שמענו מה שכנראה היה יירוט, ולראשונה נחתה עליי ההבנה שיש כאן באמת מלחמה, מחשבה שלא יכול להיות שזה הסוף שלנו. עד אז תפקדתי כמו רובוט, אבל אחרי ההבנה הזאת התחילו לי חלומות מטרידים שמשחזרים את האירוע, שאני בפאניקה ומנסה להספיק להגיע למקום מוגן עם שני הקטנים עליי".
אלברט: "יש לי חלום שהתחיל כשהייתי בן 18 וחזר אליי שוב אחרי 7 באוקטובר. בחלום אני צריך לחצות איזה גוף מים גדול, נהר או אגם. אנשים קופצים לתוך המים ושוקעים, ואני מבין שאני חייב לעשות משהו אחר. כשהחלום התחיל גרתי אצל ההורים בניו ג'רזי, והיתה לנו ספת עור שחורה; בחלום אני עולה על הספה ומתחיל לעבור את המים כמו בסירה, אבל כשאני מתקרב לעבר השני נחש גדול או תנין עולה מהמים, ושם נגמר החלום. גם כשאני מנסה לעשות משהו שונה מאחרים, הסכנה עדיין תופסת אותי".
מה יש לכם ליד המיטה?
גלי: "מנורה, בקבוקי מים שלי ושל ארייה, טלפון, ותיק עם הדפס פילים, שיש בו חומרים לכיסוי כווייה שארייה קיבלה מקפה שנשפך עליה במלחמה הקודמת מול איראן".
jonbloomphoto@gmail.com
